על הסיפור שבבסיס ״המתיקות שאחרי״ אין יותר מדי מה להוסיף: תאונת דרכים מזעזעת מקפדת את חייהם של 14 ילדים מהעיירה שכוחת האל סם דנט בצפון מדינת ניו יורק, ומותירה אחרים פצועים, בגוף ובנפש.

גם מי שלא מת ממש בתאונה, מת למעשה, בין שיהיה אב או אם שאיבד את ילדו, בין שיהיה נהגת האוטובוס ובין שיהיה ״סתם״ תושב העיירה הנמצאת עכשיו במרכז החדשות.

ובאמת, הסיפור, המסופר כ״רשומון״ דרך עיניהם ובשפתם של ארבעה מהמעורבים, אינו מערב רגשות מיותרים. אף אחד מהמעורבים אינו מתואר כמזיל דמעה בשום שלב. כולם, לא משנה מה הקשר שלהם לסיפור, מספרים אותו במין ניתוק רגשי, כאילו נשמתם עזבה את הגוף ומסתכלת עליו מהצד, כאילו הארוע קרה למישהו אחר.

לכל אחד מהמעורבים סיבות משלו לפעול כמו שהוא פועל, במקום שבו המילה ״תביעה״ היא כמעט מילה גסה, ומי שתובע את נזקיו נחשב כפוגע בעיירה כולה.

דווקא מניעיה של הנערה הפצועה הם אנוכיים לחלוטין: ניקול, הילדה היפה והמתוקה, מלכת הכיתה לשעבר, מחליטה לנקום (אך לאו דווקא במובן מאליו) ולא אכפת לה מי יפגע בתהליך, כי מאז התאונה ״עשיתי רק מה שאני רוצה לעשות, מהסיבות שלי״. זו לאו דווקא גישה רעה לחיים, רק שצריך קצת להזהר לא לדרוך על אף אחד בדרך, כמו שעושה ניקול.

 למרות הניתוק הרגשי של המספרים, הסיפור מאוד נוגע ללב ופוגע בחרדות הנסתרות שלנו, מה עוד שגם כאן לא חסרים לצערנו מקרים דומים.

יש דברים שאחרי שמתרחשים, הם הופכים להיות נקודת ציון. כזו של לפני / אחרי.
סם דנט היא עיירה קטנה בארה"ב, השוכנת ממש על גבול קנדה. היא קטנה, שקטה בדרך כלל, שלא הרבה קורה בה.מתנהלים בה חיים שקטים של קהילה מקומית מגובשת, עד לאותו יום חורפי סגרירי וסוער, יום בו ירד השלג בזמן שדולורס-נהגת האוטובוס של הסעות הילדים, תפקיד אותו עושה כמה עשרות שנים-שאיבדה שליטה על האוטובוס,וזה מסתחרר ונוחת בתהום, וכמעט כל מי שהיה על האוטובוס נהרג.

וזה הרגע בו השתנו החיים של כולם. ומה שהיה- לא יהיה יותר.

הסיפור מסופר מפי ארבעה קולות. כל קול עם האיפיון שלו, כשתוך כדי הסיפור המרכזי, נחשף הקורא לשלל סודות וגילויים על המשפחות, עד לסוף המפתיע.

כתיבה מצויינת של ראסל בנקס, ספר שלא עושה טוב על הלב מעצם הנושא הכאוב, אבל בהחלט ספר ראוי.

אוטובוס הסעת תלמידים מתהפך ויש המון הרוגים.
עיירה שלמה מבכה את מות בניה.
הסיפור הזה מסופר מפי ארבעה אנשים: הנהגת, אבא של 2 ילדים הרוגים, עו"ד חיצוני שמנסה לתבוע מישהו או משהו כי זה כל מה שהוא יודע לעשות ואחת התלמידות הניצולות שנשארה משותקת.
כל אחד מספר גם על החיים הפרטיים שלו שהיו לו לפני התאונה הנוראית ואתה רואה בעצם שאף אחד לא ליקק דבש גם קודם.

על פניו הרעיון והרקע לסיפור משך אותי.
הספר גם די קצר כך שבמחינת זמן הוא לא לוקח ממך יותר מידי והשפה קריאה אך עדיין גבוהה מספיק בשביל לא להרגיש שאתה קורא ספר ילדים.
יחד עם זאת, לדעתי, יש פה פספוס מסויים.
לדעתי היה מקום פה להשקיע בסוף הסיפור כך שאולי יהיה פה איזה משהו שיקפיץ את הספר.
אין תרומת מידע מיוחדת מכל דמות שמספרת לסיפור אחד גדול שבזכות זה נפרשת בפנינו התמונה הגדולה... -זה בהתחלה מה שחשבתי שיהיה ואולי זה היה עוזר להרים קצת יותר את הספר.


בסופו של דבר מדובר בעוד ספר "בסדר" שאפשר בהחלט לקרוא ואפשרי גם שלא כי הוא לא משאיר אחריו יותר מידי.
היה מקום בהחלט לטוויסט בעלילה או טיפה יותר מיסתורין כדי לשפר את המצב.

ארבע זויות שונות לסיפור כל כך עצוב ונוגע ללב שבו עיירה קטנה כמעט משפחתית מאבדת בתאונת דרכים נוראה את מיטב ילדיה בדרך לבית הספר, האבל הכבד שיורד על העיירה כמו ענן כבד מסופר על ידי ארבעה נפשות , הנהגת דולורס מספרת את הזוית שלה שכל הילדים היו כמו ילדיה וכל כך נזהרה כל כך שמרה ולא יודעת מה קרה ??? אב לתאומים , אלמן שבחטף איבד את כל משפחתו אשר נהג לנסוע אחרי האוטובוס הצער עיוור את עיניו, עורך הדין הזאב הטורף המסובך ומתוסבך בתוך עצמו ומשפחתו מחפש לעשות בעיירה נפשות , לקוחות כסף או משהו שיעסיק אותו, וילדה קטנה בת 14 הניצולה שנשארה נכה על כסא גלגלים כל עולמה התהפך עליה, עליה נשענת התביעה והיא זו שמפוצצת אותה לטובת העיירה , עצוב נוגה ונוגע......

"עיירה זקוקה לילדים שלה, באותה מידה ובאותה צורה שמשפחה זקוקה להם".
עיירה שלווה שבה כל התושבים מכירים אחד את השני עוברת זעזוע ומאבדת את ילדייה בתאונת דרכים. ומכאן שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
הספר מציג בצורה מאוד חזקה את יצר הנקמנות שתבוע בתוך כל אחד מאיתנו. ועד כמה הוא יכול לשלוט בנו, עד כדי כך שנחפש נקמה ורצון להאשים גם אם לפעמים אין את מי להאשים.

הספר מציג את חיי העיירה מנקודת ראותן של ארבע דמויות:

(התיאור על הדמויות מוצג בתקציר מאחורה, כך שאין פה ספויילרים)

דולורס (נהגת האוטובוס) - שמציגה לנו את יום התאונה. מתארת את חיי העיירה, את המשפחות ואת הילדים שעלו על האוטובוס. באותם עמודים אי אפשר שלא להיקשר לחלק מן הילדים שעולים על האוטובוס, מה שהופך את התאונה לקשה ומרה יותר.

בילי אנסל (אבא שכול) - בילי שאיבד את שני ילדיו ואת אישתו כמה שנים לפני כן, מתאר בצורה מרגשת את חייו של אדם שאיבד את הכל. מבחינתי הקטע שהוא רואה את האוטובוס לאחר התאונה זה אחד הקטעים המרגשים שבספר.

עו"ד סטיבנס - מגיע במטרה לעזור למשפחות השכולות ולתבוע את העיירה. בקטע הזה אנחנו נחשפים ליצר הנקמנות של האנשים, את הצורך לחפש אשם גם אם לפעמים הוא לא קיים.

ניקול (נפצעה בתאונה) - מציגה את החיים שאחרי. קטע העדות שלה חזק מאוד, במיוחד הרגע בו היא מגיעה לבית המשפט ומחליטה החלטה שתשנה את חיי העיירה.

הסופר מצליח להכניס את הקוראים לתוך חיי העיירה, לראות את הנופים, להרגיש את מזג האוויר, להכיר את המשפחות, ולחוות את הזעם והבילבול שחווים אנשי העיירה.

ספר מומלץ

ספר מעולה. גם הסרט בזמנו היה טוב. האסון שקורה מעלה כל מיני דברים שרוחשים שנים מתחת לפני השטח. רגשות סוערים, אינטריגות, סודות. הספר צולל עמוק דרך שכבת האבל, ההלם והאומללות המשותפים של אנשי העיירה ומגיע אל הפן האישי והפרטי: מאוויים כמוסים, תסכולים, פחדים - בתוך המערכות המשפחתיות ומחוצה להן. מומלץ בהחלט.

מי שראה את הסרט העצוב והנפלא שנעשה עפ"י הספר, יתאכזב.
הסרט הרבה יותר יפה!
ובכל זאת זה ספר טוב, וכדאי להתמיד ולקרוא אותו עד הסוף בשביל להגיע לתחושת זיכוך והקלה והרגשה שאיך שהוא דברים באו על תיקונם, עד כמה שאפשר לתקן את העבר.
בסה"כ: די מומלץ.

חיפשתי אחר ספר תרתק עם דרמה מרגשת שעיני ידלפו כמים, אך לצערי הספר איכזב אותי מאוד. לא הרגשתי את צער הורים על ילדיהם שנאבדו לבלי שוב, את חוסר החיים והחיות של נהגת לאחר שניצלה ממות וכל אלו שהיו איתה מתו, בקיצור אכזבה גדולה מספר שהיה יכול להיות רעיון גדול וספר מצליח.

ספר יפה נורא ועצוב נורא. כתוב נהדר והקריאה זורמת בשטף. אבל הסיפור לא מרפה גם אחרי הקריאה.