ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

וואו איזה פספוס. הספר הזה הכאיב לי פיזית. כמה חבל.
הספר עוסק בשני נושאים מרתקים שאפשר לכתוב עליהם אינסוף ספרים בלי לשעמם ובלי לחזור על עצמך: מוסיקה וידיעת האדם את זמן מותו. אלו נושאים שהנחתי שאי אפשר לטעות איתם- וחיכיתי חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אז מסתבר שאפשר לטעות ואפשר ללכת לאיבוד ואפשר לדוש סביב הנקודה בלי להעביר שום מסר מגובש. הספר מסופר מנקודת המבט של דורה (דמות לא מספיק מעניינת) שחיה בעיר בה רוב מהתושבים יודעים מתי ימותו.. הספר מרוח, מתפזר לכל הכיוונים בלי להעמיק באף אחד מהם ולכן רובו נע בין שיעמום לטרחנות לסתם מלל לא נורא אך לא מרתק. הספר משתפר משמעותית ב70 עמודים האחרונים ובתכלס? הייתי מקצרת אותו ל150 עמודים של סיפור דחוס יותר,אולי זה היה מציל אותו. לסיכום: מתחיל נחמד, נלעס ונלעס ונלעס עד לחלק האחרון והטוב. 3 בסולם ליבי- רק בגלל הסוף.

» ביקורות נוספות של מאנצ'קין
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה