ברוכים הבאים לרובע בלוויל שבפריס. רובע שבו חיים, זה לצד זה, ערבים, יהודים ושחורים וגם מעט מאוד צרפתיים מקומיים. כאן, באחד הבניינים, בקומה השישית (בלי מעלית) גרים רוזה, אישה יהודייה ניצולת שואה שהיגרה מפולין ולמרות זאת היא בקיאה בתרבות ובשפה הערבית (והיא אף שהתה זמן מה במרוקו ובאלג'יר) שכל הזמן אומרת עד כמה היא משתוקקת להיות צעירה ויפה כמו פעם ופוחדת פחד מוות ממחלת הסרטן שיכולה לתקוף אותה בכל רגע נתון, ונער ערבי ששמו מוחמד (אבל כולם קוראים לו מומו). יחד איתם, גרים עוד חמישה ילדים (ביניהם נמצאים ילד ממוצא וויטנאמי, ילד שחור ואפילו ילד צרפתי מקומי אחד), ומדי פעם יש ילדים חדשים שבאים לתקופות קצרות, או כאלה שעוזבים ועוברים למשפחות אומנה אחרות. כמו שבטח הבנתם, חמשת הילדים האלה, וגם מוחמד, הם ילדים מאומצים. אמם המאמצת היא אותה רוזה שהצגתי אותה בפניכם מקודם, אשר מקבלת עבור כל אחד מהם כסף והמחאות בכל חודש, תמורת האימוץ. מוחמד וחמשת הילדים האלה הם בני זונות. התיאור הזה אולי נשמע גס ולא יפה, אבל זאת האמת - אמותיהם הביולוגיות של הילדים האלה הן זונות. גם גברת רוזה היא בעצם זונה, אבל זונה לשעבר. עכשיו היא רק אם מאמצת שלוקחת את הילדים המסכנים תחת חסותה. מוחמד, שהוא הגדול מביו הילדים, לא הכיר מעולם את אמו (כמו שאר הילדים בעצם) והוא משתוקק לפגוש אותה, או לפחות לראות למשך שנייה אחת את פניה, למרות אזהרותיה החוזרות ונשנות של רוזה שעדיף שהוא לא יכיר את אמו כי הוא יתבייש בה. בנוגע לאביו, מוחמד לא יודע מה קורה איתו, ומיהו היה בדיוק. מוחמד מבולבל גם בנוגע לזהותו הדתית, שכן הוא לא יודע אם הוא באמת מוסלמי כמו שכולם אומרים, או שאולי הוא נוצרי או אפילו יהודי. הוא לא בטוח גם מאיזו ארץ הוא בדיוק בא - אולי ממרוקו, אולי מאלג'יר, או שאולי אפילו מצרפת עצמה. והוא אפילו לא יודע בן כמה הוא בדיוק. דבר מעניין נוסף שאפשר לספר על מוחמד, הוא שהוא מעולם, אבל מעולם, לא נתקל במקרים של גזענות כלפיו (מה שהופך אותו לאדם די תמים) אבל הוא כן נתקל במקרי גזענות כלפי אחרים (כמו על שחורים אפריקאים לדוגמא). ועכשיו אני רוצה גם לספר לכם קצת על מערכת היחסים בין מוחמד לאמו המאמצת רוזה - היחסים ביניהם הם לא יחסים רגילים של אם ובנה המאומץ. הם יותר מזה. כי יש משהו מרגש ונוגע ללב שפוגע בול במטרה, ביחסים בין שני אנשים שונים, נער ערבי ואם יהודייה, המתגוררים תחת אותה קורת גג, בבניין אחד, בקומה השישית (בלי מעלית) ברובע בלוויל שבפריז, מוקד גדול למפגש בין תרבויות שונות, דיעות שונות ואנשים שונים...
הספר המקסים, המעלה חיוך והכל כך תמים הזה, הוא בעצם ספר הבגרות שלי בספרות של שנת הלימודים הזאת שתהיה. ובאמת יש בו איזה משהו ספרותי כזה, שהזכיר לי במעט את "התפסן בשדה השיפון" (שגם הספר הזה הוא מיועד לבגרות בספרות) אבל רק במעט. אבי הביא לי את הספר הזה יחד עם שאר ספרי הלימוד (המשומשים), ואני, שלא יכולתי להתאפק, חטפתי אותו מייד והתחלתי לקרוא אותו עוד באותו יום. ראיתי ספר קריאה, וזו הייתה התגובה שלי. נכון שזה ספר לימוד ושאנחנו נתחיל ללמוד אותו בעוד חודשיים בערך, אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות, ולי זה הרגיש כמו ספר קריאה מן המניין. וחוץ מזה, יש משהו נחמד כזה לקרוא את הספר לפני כולם. זה גם יוכל לעזור לי בספרות ולקבל ציונים טובים יותר במקצוע (לא שהציונים שלי כאלה גרועים. להיפך, הם טובים מאוד. אבל תמיד יש יותר גבוה, וצריך לשאוף להגיע לזה), וגם אם אני חס וחלילה אשכח כמה פרטים מהסיפור, אני תמיד אוכל להיעזר בביקורת שכתבתי. אבל כמובן שלצד היתרונות, קיימים גם חסרונות. אחד מהחסרונות הוא שאני כבר אדע את כל הסיפור מראש ואני אדע מה הולך לקרות בכל רגע, וכתוצאה מכך יהיה לי די משעמם בשיעורים. עוד חיסרון הוא שיכול להיות שאני לא אוכל להתאפק ובאמצע השיעור אני אעשה לכולם ספויילרים. ועוד משהו. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע (תחליטו אתם בעצמכם) אבל אני די בטוח שכשהילדים בכיתה שלי יקראו את המשפטים הבאים ("אתה לפחות יודע מה זה זונה? אלו נשים שמתקיימות מהתחת שלהן", "כשהיא מתכופפת, הישבן שלה עוד יותר גדול מתמיד","גברת רוזה אומרת שהזין הוא אויב המין האנושי", "בנניה היה עוד יותר מאושר מתמיד, כי לא מזמן גילה שיש לו זין, וזה הדבר הראשון שקרה לו בחיים","מעולם לא הייתי כה מאושר לנגב ישבנים, כי זה עזר בפרנסה, וגם כשהאצבעות שלי היו מלאות חרא, לא הרגשתי באי הצדק שבדבר", ו-"מומו, תזכור תמיד, שהתחת זה הדבר הקדוש ביותר אצל הגבר. כאן הכבוד שלו. לעולם אל תיתן לאיש לבוא לשם, אפילו בתשלום גבוה. אפילו אם אמות וזה כל מה שיישאר לך בעולם, אל תיתן")הם כנראה יפרצו בצחוק גדול כמו מטומטמים, ולמורה יהיה קשה מאוד להמשיך בשיעור...
אז היה שלום, רובע בלוויל שבפריס. היי שלום רוזה. היה שלום מוחמד, והיו שלום חמישה ילדים נפלאים. נתראה שוב ב- 1 בספטמבר...
"שכחתי לספר לכם שגברת רוזה שמרה מתחת למיטתה תמונה גדולה של האדון היטלר, וכשהייתה אומללה וכבר לא ידעה לאיזה קדוש להתפלל, הייתה שולפת את התמונה, מסתכלת בה ומרגישה תכף ומיד הקלה, כי, בכל זאת, הייתה לה דאגה רצינית אחת פחות"