ביקורת ספרותית על כל החיים לפניו - ספריה לעם #221 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר מעולה

---

לפעמים מרגישים ספר וסופר נפלא, ככה סתם , מהשורה הראשונה ועד למילה האחרונה.
כזהו הספר " כל החיים לפניו".
שלא, או אולי כמו הספר:" דירה להשכיר", עומד בית בן שש קומות, בפריז ברובע של סלאמס.
והנה בבית זה גרים, כושים מאפריקה, שעדיין לא שכחו את הריפוי האפריקאי, טרנסווסטיט שהיה אלוף הבוקס, שמשתמש בכישרונו להרחיק מטרידים וסוטים בעבודתו ביער בולון וגם בחייו האחרים.
דוקטור כץ, רופא כל כך זקן שצריך שני כושים להרים אותו לדירה שבה גרים גיבורנו, רוזה ומומו.
רוזה , יהודיה שנלקחה לאצטדיון האופניים בפריז ומשם לדרנסי ולאושוויץ.
כשחזרה מ"שם", החלה לעסוק במקצוע העתיק בעולם, ולבסוף להקים מעון לילדי, " נשים עובדות" שכדברי מומו:"לא עשו הפלה בזמן".
מומו או מוחמד הוא הגיבור של הספר. הכל מספר מסביבו ובעיניו.
התבגרות, רכישת ידע ותובנות, ורכישת קשר ואמון עם רוזה והסביבה.
ועוד גיבור נסתר לספר והוא אמיל אז'אר או רומן גרי, אשר משחיל את דעותיו בעיקר באמצעות מומו.
במיקרו קוסמוס הדחוס של הבית,יהודים , ערבים , נכים ובריאים,זונות וילדיהם, בעל בית אנושי שרץ אחר התשלומים, יש חיים ויחסים אנושיים ותומכים.
אותו מיקרו קוסמוס משקף בהיבטים מסוימים את המקרו של יהודים וערבים, יחסים בין מדינות ואפילו ישראל.
הספר כתוב נפלא, קל להזדהות עם הדמויות והסיפור, למרות שבביקור בפריז לא יהיה בית כזה יעד תיירותי לנו.
כמה אפיזודות מביאות את הכישרון של הכותב.
רוזה,מחזיקה בתמונה גדולה של היטלר, וכשהיא במצב מצוקה, היא מוציאה את התמונה, מביטה בה ואומרת לעצמה :" מהבעיה הזאת כבר נפטרתי".
היא אומרת למומו :" איני רוצה להיכנס לבית חולים, אני בת שישים ושבע.....
הם יענו אותי שם....
הם יכריחו אותי לחיות, מומו. כך הם תמיד עושים בבית חולים."
במקום אחר היא אומרת:"ואינני מוכנה לשבור את השיא של הצמחים".
יש בספר מין אירוניה דקה.:"ניסינו להאכיל את גברת רוזה...
זה לא היה חשוב, כי השומן שהקיף אותה הספיק ועוד איך להזין אותה, וגם את כל שבט ואלומבה ( השכן האפריקאי), אבל הזמנים האלו חלפו, והם כבר חדלו לאכול אחרים."
אמיל אז'אר הסופר יודע לצחוק על עצמו : אדון אמיל המתעוור מחזיק בספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו.
ובמקום אחר אומר מומו:"התלהבתי אפילו ולא יכולתי להעצר מרוב הרצון שהיה לי, אבל כמובן זה בלתי אפשרי, כי אינני ויקטור הוגו".
היהודים מקבלים התייחסות לכאורה מוסלמית (בעיקר דרך עיני מומו).
בהמשך לבקשתה של רוזה לא להאריך את חייה היא מוסיפה :"יש גבול, אפילו ליהודים".
אומר מומו :"כל בוקר הצעדתי אותה ...בשביל הצעידה ניגנתי לה תקליט יהודי אהוב עליה, שהיה פחות עצוב מהאחרים. התקליטים היהודים תמיד עצובים.."

ועל הדימוי היהודי אומר אביו של מוחמד:" גבירתי אני נרדף בלי להיות יהודי.."
ועל הרעיון לשלוח אותה לישראל אומר דוקטור כץ :" זאת הפעם הראשונה שערבי שולח יהודי לישראל".
ועוד בהקשר הישראלי אומר דוקטור כץ :" שהטרוריסטים היהודים ילחמו בטרוריסטים הערבים".
ספר מלא תובנות.
ועכשיו אני מחפש את הסרט שנעשה על סמך ספר זה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על כל החיים לפניו - ספריה לעם #221