המלחמה נגמרה, אנשים חוזרים לבתיהם, היכן שניתן לשקם משקמים וגם ברודק חוזר לביתו בכפר הנידח אי שם באירופה, בחבל הדובר גרמנית וניב דמוי גרמנית. הוא שמח לחזור לכפרו, כפר שהקיא אותו בנסיבות מזעזעות ומסר אותו לידי האויב. הוא ועוד אחד. רק הוא חזר.
למרות נסיונות השיקום, סיומה של השנאה העיוורת, שהביאה להכחדתם של עשרות מיליונים באירופה, בואו של זר לכפר הנידח נגמרת בכי רע, במותו של הזר. עובדה זו מובאת לפנינו די מהר בהתחלה ועל נסיבותיה אנו למדים אט אט, צעד אחר צעד, כשהאימה מתגברת והעובדות מתגלות. כשהן מתגלות, ברור שלא צריך הרבה כדי להוציא את הצדדים האפלים והאכזריים ביותר בארסנל הרגשות האנושיים.
ברודק חזר מכמה חודשים של תופת במחנה ריכוז. במחנה נאלץ להתנהג ככלב הקשור ברצועה, ישן עם כלבים ונובח ככלב. בכפרו נבחר לכתוב את הדו"ח המסכם את מותו של האַנְדֶרֶר, האחר, כדי אולי למצוא הצדקות למעשיהם של גברי הכפר. ברודק בחר להתנהג ככלב במחנה הריכוז וזאת בידיעה ברורה שברוח הסערה רק עצים היכולים להתכופף שורדים. איך זה מתקשר לדו"ח? ברודק היה גם זה שהכפר בחר לשלוח ללימודים, להשכיל, לחזור לכפר ולקבל משרה של מחבר דו"חות על החי והצומח בכפר וסביבתו. למרות היותו משכיל, הוא בחר להיות כלב ולראות כיצד חברו המשכיל והעשיר בוחר דווקא במוות בעודו נשאר עומד ומסרב להתכופף. למרות הרוע הבלתי נתפש במחנה הריכוז, דווקא ברודק צריך לכתוב דו"ח על רוע אנושי והצדקתו האפשרית בכפרו שלו. פרדוקס אחר פרדוקס.
במה דברים אמורים? האנדרר, האחר, מגיע יום אחד לכפר. מלווים אותו סוסה וחמור. אלה משמשים אותו לרכיבה וסחיבת חפצים ארוזים כבדים. האנדרר עגלגל, בעל אחוריים אדירים, לבוש בהידור, עיניו בהירות וחודרות, כמעט קירח לגמרי ובעל נימוסים ללא דופי. הוא מרבה לחייך, מברך לשלום בניד ראש ומשלם ביד רחבה לנותני שירותים מהמטפלים בבהמותיו ועד לפונדק בו הוא שוהה. איש אינו יודע את שמו וגם קולו לא נשמע.
האנדרר בוחר לטייל בסביבה, בידו פנקס שאיש אינו יודע מה נמצא בו. הוא מרבה לכתוב ולצייר וראש הכפר מחליט בשלב מסוים לארגן קבלת פנים רשמית לזר. במה מוקמת, הכפר מתאסף, ברכות נאמרות וגם אז איש אינו שומע את קולו ולא יודע את שמו. בסופו של דבר, איכשהו מתרגלים אליו, למרות שברור שהוא לא משלהם ולא יהיה.
יום אחד קמים תושבי הכפר ומגלים הזמנה כתובה בכתב יד מסולסל ומהודר, על נייר מבושם. הם מתבקשים להגיע בשבע בערב לפונדק בו האנדרר גר. בעל הפונדק מסרב לגלות במה דברים אמורים. הגברים מגיעים, משום מה רק הגברים, נאספים בפונדק כדי לגלות שולחנות עמוסי תקרובת ושתיה כיד המלך, ואוסף חפצים מכוסים במטליות. בשבע עובר בעל הפונדק, מסיר את המטליות ומה שמתגלה חודר אט אט למוחותיהם ומעורר אי נחת אחת גדולה. המראֶהאותו ראו הגברים הופך אט אט למראָהוהם לא אוהבים את מה שהם רואים כלל וכלל. הם בוחרים להשמיד את מה שהם רואים, אבל זו רק תחילת סופו של האנדרר, וזה מוכיח בעליל שזר לא יתקבל לא כיחיד בין יחידים ולא כעם בין עם אחר. שנאה תמצא לה תמיד שבת בלבותיהם של אנשים ותמיד תמצא פרצה לפרוץ דרכה ולגרום אסון.
לא קל להגיע לשורה התחתונה ולשיאו של הספר. עד אמצעו הוא משעמם למדי ומתפזר גם עפ"י עדותו של הכותב, המודה שסדר העניינים משובש בראשו והעניינים צצים כקוצים על גבו של קיפוד. מי שיתמיד בכל זאת יחוש את הצטברות הזוועה, אי נהירותם של מעשיהם של אנשים שאך אתמול שלשום היו כאחד האדם, התנהגות ברוטלית של גברים של כפר שלם ולבסוף גם לכתוב על כך דו"ח שברור שגם אחרי הדו"ח הדברים כבר לא יחזרו לתקנם.
הסוף מתגמל, אבל הדרך לשם, שאמנם לא ארוכה, סוגה בקוצים. מומלץ בכל זאת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
