ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

אמיר ואפי הם שני בני נוער. הוא בן 13 והיא בת 14. שניהם מאמצים להם סבים בדמות סבא לולק וסבא יוסף, הבאים במקום הסבים שאין להם ושנספו במחנה זה או אחר. המיקום הוא קרית חיים הקרויה ע"ש חיים ארלוזורוב, אבל בה "חיים" פליטי המחנות ב"חיים" כאילו רגילים.

אובססיה אופפת את חייהם של שני בני הנעורים, המבקשים לדעת מה קרה בשואה ולשם כך הם אף מגייסים תחבולות שונות ומשונות כמו השגת תרופות לזה המוכן לספר ושקופת חולים כבר לא רוצה לתת. קשר שתיקה אופף את המתרחש סביב השואה, שתיקה הבאה להגן על הילדים ואולי באה להגן על המספרים.

והנה גדלים שני החברים והופכים לקצין ולרופאה והנה סבא לולק לוקה בבריאותו ובמוחו מתגלה גידול. תוך שהוא שוכב בבית החולים ומתאושש מעלפונו וחוסר ההכרה אליו שקע, פותח סבא יוסף, הסועד את החולה, את סגור ליבו בפני אפי ובפני אמיר ומספר מה קרה בעבר. כמעיין השופע הסיפור. כל מה שהצטבר כל השנים יוצא החוצה ואמיר לוקח על עצמו לתעד את הסיפורים המצמררים, הבלתי נקלטים, האכזריים. תיעוד גם נשמע מפיו של עורך-דין פרל, שכבר אינו חובש את ספסלי בית המשפט, אלא בעל חנות לברגים הוא ובחדר האחורי של החנות הוא מתעד בכפייתיות את כל מה שקרה עם הצוררים, הרוצחים, מפקדי המחנות, אדריכלי ההרג, ההשמדה והרצח.

אותם אלה שצלחו את מוראות השואה בחרו לפתוח בחיים חדשים. חדשים אולי, רגילים לבטח לא. כל אחד בוחר לחיות את חייו בצורה הטובה ביותר שהוא יכול: זו בצעקות בדמי הלילה, זה בשמירה דקדקנית על הטיפה האחרונה האפשרית למיצוי תה מהשקית, זו במחלות אינסופיות ולקיחת מיטב הכדורים, זה בעזרה אינסופית וסבלנית לכל חלכא ונדכא. נקבצו אלה וגם אלה בקרית "חיים" והם פותחים בשלב מסוים את סגור לבם בפני הילד שבחר יום אחד עם חברתו להרגיש כיצד זה לחיות בבוכנואלד ובביקור בקיבוץ הוא חדל לאכול ומתקיים משאריות בלבד, ללא שתיה.

והסיפורים קולחים, הזעקה גדולה, השמות נקבצים עד שפצצה מוטלת ואפילו במשפחת אשתו של אמיר יש באילן היוחסין יהודי רע וקשה להמשיך לחיות עם מידע זה. ובכלל, איך אפשר להמשיך ולחיות עם תיעוד המידע, עם הסיפורים המחרידים?

הספר נפתח במשובת הנעורים של אמיר ואפי. עשרות העמודים הראשונים אפילו מחוייכים על רקע המשוגעים שלא-מבחירה, המאכלסים את קרית חיים. פה ושם קצת יותר וקצת פחות זרם התודעה. מעמוד 130 והלאה הספר תופס תאוצה והקורא מושלך לעומק האפלה, לגודל האסון, לסיפורים הבלתי נתפסים. לקראת סוף הספר לא מספיקים לשמוע את סיפורו של עורך-דין פרל וזה פשוט מת בגיל 93, כשהוא מותיר את חנותו כירושה לעוזריו ובלבד שהם ימשיכו לתמוך בסתר ברשימה שהשאיר. את החלק האחורי של החנות, זה הכולל קומקום, מגבת ומגירות עמוסות שלל מידע רב הוריש לאמיר ואז, משום מקום, זולגות הדמעות מעצמן וגם תוך כדי כתיבת מילים אלה.

בסיפור גם משולב סיפורו של חוקר היתמות הגרמני, צעיר בעל מראה ארי קלאסי, המתיישב וגר אצל סבא יוסף. גם בסיפורו פן נאצי מהאכזריים.

כשמדברים על ספרות חובה בודאי מתכוונים לספר מהסוג הזה. זה לא רק הלקרוא על השואה. זהו ספר הכתוב בכישרון נדיר, המביא "עדות" שמצד אחד כתובה היטב, קולחת, "ספרותית", ומצד שני, בלתי נתפסת, נשגבת, מגלקסיה אחרת.

במקום כלשהוא בספר מסופר על שחרור אסורי המחנות ופתאום הם מוצאים עצמם חופשיים, אבל אין לאן ללכת, אין מדינה ואין יהודי שישא נשק להן על עצמו. משום מה, בנקודה זו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, נזכרתי בספר אם יש גן עדן. נראה שספר זה יחד עם שואה שלנו צריכים להיקרא ע"י כל יהודי וישראלי שיש להם רק צל צלו של ספק אם צריך מדינה, אם צריך להגן עליה ואם צריך לאחוז בנשק.

שואה שלנו הוא, אם כן, ספר חובה, אחד מאותם שצריך לקרוא מאותה סיבה שגם נכתבו. זאת כדי שלרגע לא נשכח מניין באנו ולאן אנחנו ממשיכים מכאן.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על שואה שלנו