חולני.
הספר מציג לנו את מה שכולנו מעדיפים להתעלם ממנו - ישנם בתוכנו אנשים חולים. לא פיזית. אלא נפשית. והסופרת כותבת בגוף ראשון (הכתיבה שלה כל כך אמינה עד שניתן להשתכנע שהיא ממש כזו).
וכולם חולים - הגיבורה, האימא שלה, אחותה, הבעל של אימא שלה וכמעט כל האנשים סביבה. עולם מכוער עם אנשים סוטים שמבצעים דברים נוראיים.
וזה אמור גם להיות סיפור מתח. אבל זה ממש לא. סתם ספר שמסתובב סביב עצמו וסביב העולם המעוות שבו חיים גיבוריו.
לאורך כל הספר חשבתי שאולי אני עוצם את העיניים שלי בכוונה ולא רואה את האנשים (??) הללו שחיים בתוכנו. וזו הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים אותו. חיפשתי שביב של שפיות ונורמאליות.
לא הייתי ממליץ לחברים שלי לקרוא אותו...

אחיות זה דבר מורכב. אני קוראת עכשיו, לאט ובהמשכים, ספר על תחושות הקירבה ותחושות הריחוק שאחיות מרגישות זו עם זו. אבל הספר מדבר על אחיות שחלקו היסטוריה של ילדות משותפת, או לכל הפחות תקופה משותפת של מגורים יחד. בהיותה בת עשרים וארבע הגיעה סבתי רחל ארצה ושם פגשה את אחותה הגדולה רוזה, שמעולם לא הכירה משום שרוזה היתה כבר בוגרת כשסבתי נולדה ובחרה לעזוב,תחילה לארצות הברית ואחר כך לישראל. אז לספר אין מה לומר על אחיות מהסוג הזה, שנולדו בפער שנים גדול ולא גדלו יחד, וכל מה שעושה אותן אחיות זו העובדה הטכנית של הורים משותפים, אבל אפילו לא בגיל זהה, כך שההורות היא בלי ספק אחרת.

לקמיל פריקר, עיתונאית בת שלושים ומשהו, היתה אחות אחת, מריאן, שנפטרה בעת ששתיהן היו ילדות, ויש עוד אחות, שהיא בת שלוש עשרה כרגע. קמיל לא נוסעת להורים הרבה, או בכלל,אז קמיל ואמי לא מאוד נפגשות. אלא שעכשיו פריקר מקבלת משימה מהעורך שלה ומגיעה בעקבות שתי ילדות נעדרות לעיירה הקטנה שבה היא נולדה, גדלה והתבגרה, ובה חיה גם המשפחה שלה - אמא, בן הזוג של האמא והאחות אמה, כן, זו שהיא לא באמת מכירה. וינד גאפ היא עיירה קטנה ודחוקה שרוב פרנסתה על מפעל לגידול חזירים ושיווק בשר, מפעל שנמצא בבעלותה של אמא של קמיל. העיירה הזאת עשתה לקמיל רע, בגלל זה היא עזזבה, וחזרה אליה מעמתת אותה עם כל שדי העבר.

אולי הייתי צריכה להתחיל את הסקירה בתיאור עיירות קטנות. גרתי במקום קטן ואני יכולה להבין את הקהילה התומכת והקשרים החברתיים ההדוקים יכולים בקלות להיות טבעת חנק. מקומות קטנים לא שוכחים ולא סולחים, ומי שהיתה לה תדמית מסוימת בגיל חמש או חמש עשרה תתקשה להתנער מאותה תדמית בגיל שלושים. על אחת כמה וכמה אם היא מגיעה חזרה ופוגשת את החברות מהתיכון כשהן נשואות, בעלות בית ואימהות לילדים בעוד את רווקה שמנסה לשקם את קרעי החיים שלך.

אם חיזר יגיע לכאן ויקבל את המידע שלו מספרי מתח ואימה הוא יסיק שכדור הארץ מלא ברוצחים סדרתיים פסיכופטיים ומתוחכמים שמחכים בעיקר בעיירות קטנות כמו פיליבקה השבדית ווינד גאפ האמריקאית. אבל חיזרים לא מגיעים לכאן, ורוב הפושעיפ הם לא סדרתיים ואפילו לא מאוד חכמים. לכן הספרות הזאת נחשבת ספרות אסקפיסטית. יש גם עלילת מתח בספר. יש שתי ילדות שנעלמות ואחר כך נרצחו ומישהו לקח להן את שיני החלב. וקמיל, ברוח הסוגה, גם עוזרת לפתור את התעלומה ולגלות את הפושע. וכן, כמו שאמרה אפרתי זה מגעיל, אבל הספר מתאר תופעות פסיכאטריות מוכרות שהגיעו גם למדינתנו הקטנה. וכן, כמו שכולם כתבו הסוף צפוי מקילומטרים, אבל זה כי התעלומה היא לא העיקר כאן, והעיקר הוא מה שמתרחש אצל קמיל עצמה.

מוּפרעוּת אמיתית היה יכול להתאים כשם ספר זה.
נפתח בסיקור עיתונאי על הזנחה קשה של ילדים בידי האם.
קמיל פריקר, העיתונאית שחשפה את הסיפור מתגוררת בשיקגו וגדלה בעיירה ווינד גאפ במיזורי, באזור המכונה 'תחתית המגף' בשל צורתו, בגבול ארקנסו. היא נשלחת לעיירת הולדתה על ידי העורך גס הרוח ועם זאת רוחש לה חיבה (מכנה אותה 'פרח') לאחר רצח שתי ילדות צעירות תושבות המקום ולאחר מותן בוצע בהן מעשה מזוויע. האזור נחשב כחלק מהדרום העמוק והקרתני.
קמיל (המספרת בגוף ראשון) היא בתה של אדורה המתגוררת במקום מאז ומתמיד, כעת עם בעלה ובתם אָמה (אמיטה) בת ה13, אחותה למחצה של קמיל. אחותה הביולוגית מריאן מתה שנים רבות קודם וזהות אביהן לוטה בערפל. אָמה היא אחת מחבורת נערות בנות גילה שהתבגרו טרם זמנן, נשים קטנות. קמיל פוגשת בשהותה וחקירת המקרה עבור העיתון מכרים מעברה, בית ספרה ומכריה של האם.
היא חוברת לאיש משטרה מקומי ובלש בשם ריצ'ארד ויליס. עם התקדמות החקירה מתקלפות השכבות, נחשפות זוועות חולניות המסתתרות מתחת לפני השטח. דברים תמימים לכאורה אינם מה שנראים. התיאורים בוטים כולל חוות גידול חזירים מעלת הצחנה שבבעלות אדורה המפרנסת את משפחתה הקטנה. המשפחות המוכות אבל והלם שבנותיהן מתו ובמיוחד אחיה של אחת מהן . אווירת חשד ואי אמון. קמיל עצמה, הלוקה בהפרעה נפשית אך אינה אלימה כלפי סביבתה, תעמיק לנבור ותגלה אמיתות כואבות על משפחתה.
ספר נוקב ולא קל על אלימות, טירוף ורוע בעיירה מנומנמת לכאורה וצדדים אפלים של הטבע האנושי.
החיים המשמימים בעיירות אמריקניות באמצע שום מקום והניגוד בין המעמדות- בעלי וחסרי אמצעים, ותיקים מזה דורות וחדשים.
חלק מהפסיפס של יבשת הענק.

סיפור שלא החליט אם הוא ספר אימה של סטפן קינג, ביוגרפיה מדכאת של הדרום העמוק או יומן וידויים מיוסר, ובסוף לא מצליח להיות אף אחד מאלה. בשלב מסוים החיתוך העצמי החוזר והנשנה של הגיבורה קמיל מפסיק להיות אמצעי ספרותי ומתחיל להיות מייגע, כמו לקרוא את היומן שלי מלפני עשרים שנה: חיטוט בפצעים, בסבל, בריקבון ובאומללות, בלי טיפת חסד ורחמים. ספרות צריכה להציע יותר מזה.
הלוואי שיכולתי להגיד "החותך מחותך פטור" אבל זה לעשות לעצמי עבודה קלה מדי. אם להיזכר בתקופות שלא ממש בא לי להיזכר בהן, יש אמינות בתיאור. לכל אחד סיבות משלו, ונסיבות שונות של אטימות הסביבה וקהות החושים, לכן אין לי ויכוח עם אובססיית החיתוך של קמיל או עם תהומות הסבל שלה, מה גם שאני חובבן עלוב לעומתה. אבל הייתי רוצה סיפור שיהיה קצת יותר מאודיסיאה של סבל, קצת יותר מסיפור אימה מעוכל למחצה שחלקים רבים ממנו מתמשכים באופן מייגע ללא צורך וחלקים אחרים גולשים למחוזות המתח הרומנטי שבין הבוסרי והמיוסר ונקטעים בלי פיתוח עלילה ואישיות מספק.
אז את חותכת את עצמך? ברוכה הבאה למועדון. זה מקדם את העלילה? לא. זה מבהיר לנו את נבוכות נפשו של הרוצח? לא. והבוס, עורך עיתון זניח משיקגו, שלח אותך לווינד גאפ, עיירה דרומית עלובה, כי נולדת שם אז תוכלי להתקרב טוב יותר למקורות בדבר סיפור הרצח שם? אוקיי. הגיוני. אז למה לעזאזל אנחנו צריכים לקרוא כמעט חצי ספר על החיתוך העצמי שלך, הצלקות הכתובות על העור? הבהרת את עצמך יופי. טחנת לנו את השכל, מותק. האם זה אמור לגרום לנו להבין את הסוף טוב יותר? את מניעי הרוצח? את נבוכות נפשו? את תגובת הגיבורה לגילוי הרוצח? כי אם זה אמור, זה לא ממש עושה את זה. עורך טוב היה מקצץ באופן ניכר את האלמנט הזה, של חיתוך ופציעה עצמית, שההבדל בינו לבין חיתוך הוא שבהתחלה הוא נראה חודר אבל בסוף מסתבר שהוא סתם קישוט.
לסופרת יש עין מוכשרת לפרטים, אבל זה נגטיב של כתיבה תרפויטית, בלי עמוד אחד חופשי מסמים, אלכוהול וחיתוך בבשר, כאילו היא מתאמצת בכוח למנוע מאיתנו לחוש סימפטיה כלפי הדמויות. לקראת הסוף הרגשתי שהספר עומד להעלות עובש ולהתפורר לי ביד. אם זה היה קורה, לא ממש היה אכפת לי.

חולני, מגעיל, דוחה, שמנוני, מסריח, מצחין, גועלי, דביק, מופרז, שקרני, לא אמין, מופרך, מוגזם, צעקני, יללני, מופרע, בקיצור, ספר מזוויע.
למה קניתי?
ברור, אחרי מקומות אפלים הנפלא ונעלמת המצויין, חשבתי שג'יליאן פלין הפציעה כבר בספרה הראשון עם יצירה בשלה ומהוגנת.
אבל לא.
נראה לי שגברת פלין הקיאה את כל הגועל נפש בספר הביכורים הזה כדי שתוכל לכתוב ספרים נקיים יותר בהמשך.
את 30 העמודים האחרונים, שגרמו ללבו החלשלוש של סטיבן קינג לפרפר, קראתי בלי חשק רק כדי לקבל תשובה לשאלה הכל כך מתבקשת: מי הרוצח.
שאלה, שהתשובה עליה ברורה מלכתחילה.
הספר ראוי לפרס ששמו: איך אפשר לכתוב ספר מתח על משפחה מופרעת.
מכיוון שאני ממש לא קרניבורית, נגעלתי עוד יותר מתיאורי החזירים והבשר שבספר.
אז עכשיו אני כבר לא יכולה לגעת בבשר (כשר למהדרין, כמובן) בכלל.
בא לי להקיא.
ספר מיותר שחבל שקראתי.

===================

פתאום שמתי לב שלא כתבתי כלום על תוכנו של הספר. אז הנה: עיתונאית יפהפייה שחותכת את עצמה+אמה היפהפייה, בעלת חוות חזירים, שלוקה בהפרעה חמורה+אחותה למחצה היפהפייה והמופרעת+3 חברותיה היפות והמופרעות+בעלה של האם המופרע והלא יפה+אחיה היפהפה של הנרצחת וחברתו היפה+בלש משטרה יפהפה=חפצים חדים.

בגן של הקטנה שלי יש אמא שתמיד לובשת חולצות ארוכות שרוולים. זה לא נראה לי משהו עם חשיבות מיוחדת, תארתי לעצמי שזו מן הצהרה אפנתית. אבל לפני שבוע יצא לי להחליף איתה כמה מילים אחרי הגן. היה אחר צהריים חם, בנותינו השתובבו בשמלות אווריריות של קיץ, ואני הרגשתי שאני מתבשלת עד לנקודת רתיחה. פטפטנו על שום דבר, שיחה סתמית ושטחית שאני לא מצליחה לשחזר. הבטתי בשרוולים הארוכים ולא הבנתי איך מישהו מוכן להיות סתם כך קורבן אופנה. ואז היא הרימה את ידה לסדר קבוצת שיער סוררת ושרוול אחד הופשל. המראה שנגלה לעיני היה הדבר האחרון שציפיתי לראות. שורה סדורה מדוייקת של צלקות, שאפילו לעיני הלא מקצועיות נראתה מעשה ידי אדם. מעשיה שלה. מזועזעת עד עמקי נשמתי לא הצלחתי להנתק מהמראה המבחיל הזה. היא הביטה בי ובתנועה זריזה סידרה את השרוול והמשיכה לדבר כאילו כלום. אני עמדתי נטועה במקומי, לא מסוגלת ללכת ולא יכולה להישאר. למה שמישהו ינסה לכער את עצמו בכוונה?

קמיל היא אישה כזו. היא חתכה את עצמה כל כך הרבה פעמים עד שנותר רק עיגול אחד בגבה שאינו מכוסה צלקות. קמיל חותכת מילים. "גוזרת, פורסת, חורטת, דוקרת". בכל פעם שהעור שלה צורח היא כותבת עליו את מחשבותיה עד זוב דם. תיעוד נצחי. קמיל גם שותה, והרבה, כדי להשתיק את העור שלה, את הכאב והטירוף.
שלושה שבועות אחרי שהיא משתחררת מהמחלקה הפסיכיאטרית וחוזרת לעבודתה כעיתונאית זוטרה במקומון, נשלחת קמיל לעיירה שבה גדלה כדי לכתוב על פרשת רצח של שתי ילדות.
מי מאיתנו היה שמח לחזור לעיר הולדתו, להתגורר שוב בבית הוריו, לפגוש בחברי (?) ילדותו שבגרו, להרגיש שוב בתיכון? נראה לי שמי שמשיב בחיוב לשאלות הרטוריות האלה הוא כנראה אדם מאושר ביותר, מן זן נכחד. נדיר יותר מאנשים שחותכים את עצמם, לפחות לפי חברתי הפסיכיאטרית אליה התקשרתי נרעשת מתגלית הידיים החתוכות. לדבריה זו הפרעה נפוצה ביותר. המון נשים, בעיקר בגיל ההתבגרות, חותכות את עצמן כדי להעלים את הכאב הנפשי. זה יכול להיות משהו זמני לגמרי שחולף מעצמו בתום גיל ההתבגרות.

על קמיל המעבר לבית אמה לא משפיע טוב. החיטוט בצלקות נפשיות מהעבר מצריך כמויות עצומות של אלכוהול ויצירת צלקות עוריות חדשות. כצפוי, לקמיל יש יחסים לא פשוטים עם אמה, עם אחותה למחצה שאותה כמעט שאינה מכירה, ועם אחותה המתה. העבר שחשבה שהותירה מאחוריה שב לרדוף אותה ומשתלב בתעלומה שאותה היא באה לפתור.
כפי שאפשר להבין ממה שכתבתי עד כה, הקריאה בספר לא קלה. ככתוב על הכריכה האחורית, זהו באמת מותחן מצמרר. בחילה, גועל, משיכה, הן מקצת התחושות הסותרות שהרגשתי. כל כך הרבה רוע יש בספר. יותר מאשר בספריו של קוך, אולי אפילו יותר מאשר אצל שרייבר ב"חייבים לדבר על קווין". הרוע אצל פלין משולב עם טוב ואיננו טהור. דווקא בשל כך הוא מוחשי יותר ולכן מפחיד יותר. הדמויות של פלין אמינות ומלאות כך שנסחפתי בקלות לתוך הסיפור, נותנת לפלין לזעזע אותי, מתעלמת ממניפולציות, מכך שפתרון התעלומה צפוי כמו גם העובדה שלא נחסך מאיתנו רומן עם בלש משטרה החוקר את הרצח.

בקיצור, ספר מומלץ למי שלא מפחד לחתוך פינות.

ספר 'קליל' אחרי כל סבב של שניים-שלושה 'ספרים-רציניים'. הבטחתי ולכן אקיים. אפילו שלאחרונה נראה לי שדווקא קראתי יותר 'מהסוג' הראשון, תיכף אני בודק ב"בלוג הקריאה האישי שלי"... חחח.
נתחיל בזה : ספר שזוכה לתשבוחות מפיהם של הרלן קובן הסתמי ובעיקר של סטיבן קינג השרוט שהשתפך עליו היטב-היטב, רצוי שיתייחסו אליו בחשד הראוי. שכן שני אלה, בתוספת המחברת פה, ג'יליאן פלין, נראה שמאוד משעמם להם באמריקה הגלוייתית והמוכרת (?) למעריץ ההדיוט מישראל או בוסניה, שחולם על גרין-קארד עתידי שיביא גם את החלום האמריקאי קרוב לפתח ביתו - ובוער להם התחת תמידית דווקא לספר לנו על מה שמתרחש "בארץ העמוקה והלא מוכרת", בקרב כל הרד-נקס המתחסדים האלה, שחיים בעיירות שכוחות-אל בנות אלפיים תושבים כולל חיות הבית ושהולכים בקנאות פראית לכנסייה בימי ראשון אבל בשאר ימי השבוע זוממים לחטוף ילדים רכים מגינת ביתם ולעקור להם שיניים ביער חשוך... אצל קובן וקינג זה כבר חתום וגמור, אצל פלין זה בשלב 'מסתמן'. בינתיים. באמת כדאי לברר פעם האם מדובר באיזשהו סימפטום של הפרעה נפשית קולקטיבית, או שכמו ממשלת ישראל מאז כהונתו הראשונה של ביביהו ה-1 - פשוט גילו שזה מה שמוכר (כ' רפויה) : השקר, הכחש ובעיקר הפחד מפני הלא נודע.

אמת. הספר כתוב היטב. חזרה פה גב' ג'יליאן פלין, כתבת טלוויזיה מוכרת משיקגו, לימי "הכתיבה העדותית", המבוססת על (לפחות) שני עקרונות מוכרים : דיווח מיידי מעיניה וממחשבותיה של הגיבורה-הכותבת (מעין יומן-מסע אם תרצו) ובלבול מכוון בין גיבורת הספר ובין המחברת - שתיהן עיתונאיות, שתיהן מאזור שיקגו, שתיהן רואות את עצמן כפוטנציאל שלא (טרם ?) מומש וכו'. אבל הדגש פה הוא -כמה מפתיע- על אווירת האלימות הפושה בכל - שתייה לשכרה כדרך חיים, חוסר סבלנות של כולם ביחס לכולם, יחסים מחורבנים בין הורים לצאצאיהם, הפרעות נפשיות זורמות כמים -בעצם כוויסקי- וכמובן תיאורי הזוועה של הנעשה בחוות החזירים שעליה מתבססת כלכלתה של העירייה ווינד-גאפ, שכמה מהם לבטח שימשו שלד לנאומיו של כוכב-טראש שימור כדוה"א החדש - גארי יורופסקי... ככה שמי שיחשוב על השוואה אפשרית בין הספר הזה ובין -חס וחלילה- "בדם קר", עדיף שיעלה השוואות בין כוס קלקר למטוס סילון. כן, זה עד כדי כך מופרך.

אז ברור שלא ממש אהבתי את הספר ואני עוד עדין כי יום שבת היום ומצפוני מפציר בי להישאר חיובי. לא חושב שרצח ילדים מיותר והתעללות בגופותיהם הוא נושא ראוי לרומן ולנצח ידמה לי כאילו מי שבכלל חושב על נושאים כאלה ואוסף אותם לכדי חיבור של 300 עמודים פלוס, מוצא פה בעצם דרך לא מתוחכמת במיוחד להעניק לחרא הזה לגיטימציה. כאילו הרוצח/הרוצחת/הרוצחים בספר מגשימים את מה שהוא, המחבר, היה מבצע בעצמו בחדווה. האשמות חמורות, אבל זה רק במסגרת "סימניה".

ולא, מר סטיבן קינג היקר : הסוף לא מיוחד ובטח שלא מפתיע. אני ניחשתי אותו כבר מקריאת צדה האחורי של הכריכה. אהבה, אחווה ושלום בעולם.

לאחרונה יש די הרבה ספרים שלגיבוריהם יש בעיות נפשיות - מהפרעות קטנות וחמודות, עד מחלת נפש ממש. נראה כאילו מאז גילינו את הפסיכיאטריה ובעיקר מאז הפסקנו להתבייש, בעיות נפשיות הן הבון טון של המאה ה 21 כמו "היסטריה והתעלפויות" שחוו גיבורות הספרות במאות ה - 18 וה - 19.

הגיבורה בספר הזה היא צעירה שהשתחררה מבית חולים פסיכיאטרי, מועסקת כעיתונאית במסגרת "עבודה יזומה" שניתנת לה כצדקה, וסובלת מהפרעה נפשית שאפשר, במאמץ להסתירה. האוירה בספר נעה בין אווירת מותחן לבין אוירה מטרידה של אימה.

מצד אחד זה ספר מתח: יש קורבנות, יש רוצח, תהליך חקירה והכל קורה במסגרת פסטורלית לכאורה של עיירה אמריקאית טיפוסית (כלומר - יש בה "שמנה וסולתה", עשירים, קאנטרי קלאב, מעורבות הורים בחינוך, והמון רכילות על העבר...)
מהצד השני הספר עוסק בפסיכולוגיה ופילוסופיה - ביכולת "המופרע" לעבור לצד של "הנורמליות", בנכונות "הנורמאליים" לקבל את "המופרע" (כל עוד מופרעותו אינה ניכרת לעיין) ובהשפעת החוויות בילדות על הבוגר.

הספר היה מעניין בעיני. אני חושבת שהסופרת העלתה שאלות אמיתיות שצריכות להטריד אותנו - "מופרעים" כ"נורמאליים". ועדיין אני מרגישה לא כל כך נוח בגלל הגיוס המאסיבי של הפרעות נפשיות כקישוט לסיפורים.

התיאור "הפרעות נפשיות" הוא understatement מטורף כשמדובר בספר הזה. אין כאן שום הפרעה "חמודה", הכל רציני, הכל קטלני.
מהר מאוד אנו מתחילים להבין למה קוראים לספר "חפצים חדים", גם במובן המילולי, וגם כמטפורה על הדרכים הרבות והשונות שבני משפחה יכולים לפגוע זה בזה.
אותן הפרעות נפשיות ומחלות נפש הן כאן גם ברקע (כבר בהתחלה, ועוד לפני ההתחלה - בכריכה האחורית של הספר - אנו מתוודעים לעובדה שגיבורת הספר שוחררה לאחרונה מבית חולים לחולי נפש) וגם במרכז הספר.
והרקע שמאחורי הרקע - עיירה לכאורה ציורית ב"מערב התיכון" בארצות הברית, אך כמו ב"טוין פיקס", מתחת לחיוכים המתוקים ולשערות הבלונדיניות מסתתרים סודות, רוע, דמעות, וכמובן - מחלות נפש.
נכון שזהו ספר מתח עם הטויסטים המתבקשים על שם הרלן קובן, אך גם סיפור דרמטי על השפעות טראומות הילדות על חיינו כבוגרים, על הדרך למצוא למרות הכל מישהו שיאהב אותך ויקבל אותך כמו שאתה.

ובהקשר לכך נזכרתי במלים:

"לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה נסיון
עוד יום, עוד יום".

(עוד יום, מאת: רחל שפירא).