היה לי מאוד קשה עם הספר הזה. אני הרגשתי שאני מוכרח לאהוב אותו, כי אני כל כך אוהב את כתביה האחרים של סילביה פלאת', ובהתחלה באמת גמעתי אותו בשקיקה. האמת שלא ראיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר היא פשוטה - זהו לא ספר עלילתי, לא ספר שירה ולא שום ספרות - ושלא ינסו למכור אחרת. הספר הזה הוא יומן. יומן פרטי.

עכשיו, אני בתור גבר, שמאוד מזדהה עם סילביה - יצירותיה כמשוררת עצבו את האופי שלי ופעמון הזכוכית שינה את חיי - חיפשתי בספר הזה את הטירוף שאחז בה, את האגדה שכותבת, את המוזה האפלה, אך עם כל הצער שבדבר - שני היומנים הראשונים הם בסה"כ וידויה של נערה מתבגרת עם מצבי רוח. היומן השלישי, הוא של אישה נשואה וקשת יום.

כמובן, ישנן הבלחות של גאונות שבאמת מאירה את גאונותה של סילביה פלאת', שמנציחה את כוחה ואת אלילותה על מזבח של קדושה. אבל הרגעים האלה הם כל כך מעטים ביומנים, שעל מנת להגיע אליהם, עלייך לעבור תיאורי אירועים משעממים ושגרתיים בצורה מפרכת.

זהו יומן, בסופו של דבר. קיימים האנשים אשר עלולים לשאוב מיומן שכזה תענוג פרברטי, אך לא אני. בסופו של דבר, נהניתי מהספר, אין לומר שזהו לא ספר טוב. אבל אם באמת רוצים להכיר את המוזה האפלה, את האלילה המדוברת בעלת כוחות הנביאה המשוגעת - עשו לעצמכם טובה, וקראו את פעמון הזכוכית ואת אריאל.

יש ספרים שמטשטשים את הגבול בין העולם שבו אנו חיים לבין העולם בהם הם מתרחשים. מה הכוונה? אני לא מדבר על כך שהם מציאותיים כל כך שהם גורמים לנו להתבלבל חס וחלילה, אלא על כך שהם גורמים לנו להשתוקק לחיות בתוך הספר לנצח נצחים.
ויש סופרים, שכשאתה קורא את המילים שהם כותבים - אתה מבין שגאונות זו לא המילה הנכונה לתאר אותם. שלמות, רגשית ומחשבתית, אלוהות יצירתית - אלה המילים המתאימות.

ההוביט הוא ספר מושלם. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא ספר שכשאתה קורא אותו אתה מרגיש שוב את דמך זורם ואת הלב שלך פועם. הוא כל כך חזק, וכל כך חכם, וכל כך רגיש. הכתיבה של טולקין היא השלמות בהתגלמותה, יש שיעירו על תיאורים מרובים וכתיבה מסורבלת - אבל זו הכוונה, המטרה של הספר היא להעביר אותך מסע.

איזה עוד ספר יכול לגרום לך לפחד כל כך מהרי הערפל שמעולם לא שמעת עליהם? או לפחד מהדרקון שעף מעל ההר הבודד כשאתה שוכב במיטה בחדרך? איזה עוד ספר יכול לגרום לך להתגעגע לגבעה הירוקה, ולרצות להניח רגלייך על הספה שם ולשתות עוד איזו כוסית תה - כשאתה מעולם לא היית שם?

כזה הוא הספר הזה, ההוביט. ספר חכם ורגיש שמומלץ לכל גיל. ספר שאתה מפתח איתו מערכת יחסים אינטימית שכזו, שהוא חי בך לאחר מכן לנצח.

כבר כשהייתי באמצע הספר, ידעתי שאכתוב עליו ביקורת. לספר ולי יש הסטוריה ארוכה, אתם צריכים לראות את העותק. הוא קרוע, ובלוי, והוא בן 30 ומשהו. קיבלתי אותו מהספריה של בית הספר שלי כשהיא נסגרה כשהייתי בכיתה א'. קראתי אותו אז, מאוד נהניתי ממנו, אך לא זכרתי ממנו יותר מדי פרטים.
בגיל ההתבגרות, התחילו לשדר את הסדרה המצוירת מבוססת הספר בטלוויזיה - ואני, שכל ענייני באותה תקופה היו שר הטבעות והארי פוטר, תהיתי לעצמי מה יכול להיות מעניין או פנטסטי בחבורה של ארנבים שהולכים ממקום למקום.
"איזה מן ספר זה יכול להיות? לא יכול להיות בזה משהו מעניין. זה בוודאי לילדים."
ובכן, לפני שבועיים שלוש, החלטתי שאני אקרא את הספר שוב, ואלוהים ישמור.
אני סיימתי את הספר (250 עמודים, לא בעייתי במיוחד) תוך יום וחצי עם הפסקות רציניות בקריאה. הספר זורם כל כך טוב ובכזו צורה חלקה שאתה לא רוצה להניח אותו מהיד. הכתיבה כל כך מיוחדת, כל כך ציורית ורגישה שהיא יודעת לעורר בך בדיוק את מה שהסופר התכוון, כאילו מחטט לך בלב בעזרת פינצטה. הדמויות כל כך חביבות ואמינות, שאי אפשר שלא להתחבר אליהן ולהקשר אליהן. הספר הזה הוא יצירת מופת בעיניי, ובאמת שכך.
התמות שלו חזקות וברורות, אך לא כופות את עצמן, אלא מנסות לגרום לך להבין בלי שום כפייה (בניגוד לספרים אחרים שהם אלגוריות מובהקות), הוא כתוב היטב ובבהירות, הוא מרתק מבחינה עלילתית וכמובן, גולת הכותרת בעיניי - הרגישות. ספר כל כך רגיש, כל כך מתוק (לא במובן הסכריני), כל כך מלבב שאתה ממש בוכה וסופר את הדפים אחורה - מקווה שהוא לא ייגמר.
לא סתם דירגתי את הספר הזה בחמישה כוכבים,
ואני חושב שיש לי ספר פנטזיה מועדף חדש.

אני מוכרח לציין שאני ניגשתי אל הספר הזה בהמון גאווה ודעה קדומה בעצמי. אחת מן הקלאסיקות של הספרות האנגלית, ואני קורא אותו בשפת המקור - ממש התלהבתי מעצמי. לא האמנתי שהספר הזה יכול להיות לא מוצלח מלכתחילה.
קראתי את העמודים הראשונים, והוא גרם לי לצחוק. לאחר מכן, באחוזת נת'רפילד, הוא גרם לי לבכות. זהו ספר שמעורר רגשות באופן נעים כל כך, לא כופה עלייך להכנס לעולמו, אלא מזמין אותך בעדינות.
הכתיבה של ג'יין אוסטן, באנגלית, היא מאוד שונה ממה שאני רגיל אליו. אך עם זאת, היא שנונה וחדה ויודעת לשזור הומור (וגם הומור עצמי) בתוך כתיבתה.
בספר אין ביקורת יותר מדי חריפה על אף אחד, הוא נעים ויודע להוציא את הצדדים הטובים של הדמויות. מה שכן, הספר בהחלט מדבר על גאווה ועל דעה קדומה, כשמו כן. למרות שהדמות הגאה ביותר ובעלת הדעות הקדומות, אוליי היא-היא זו שתפתיע אתכן.
מלבד זאת, אהבתי את המסר של סוף הסיפור. אדון וגברת גרדינר, היחידים ללא שום דעה קדומה או גאווה - הם אלה שמצליחים לאחד את האוהבים ולזרוע אהבה.


ספר מעולה, בהחלט. משעשע, חריף, ובעיקר מקסים.

וואו. חתיכת ספר.
החלטתי שאני מוכרח לכתוב ביקורת על הספר הזה, למרות שזו הפעם השנייה שאני קורא אותו, ולא הפעם הראשונה.
יש שיגידו שהספר הזה משחזר את אהבתם האסורה של רומיאו ויוליה, וזו לא האמת. הספר הזה הוא בהחלט אחד מאבותיהם של הרומנטיקה המודרנית.
זה ספר על התעללות, על אכזריות, על נקמה. זה ספר על גדולת נפש שיש באדם, על נקודות אור כשהכל נדמה עגמומי, זה ספר על אהבה.
הספר הזה כתוב בצורה קודרת ומעט מדכא וכשאני קראתי אותו, הייתי במתח מופתי. נלי דין, המספרת - והדמות האהובה עליי בסיפור - מציגה לך באופן ברור למדי את הרעים והטובים. אני חושב שהיא אחת הדמויות המרכזיות שם המציגות גדלות נפש.
ואני מצאתי את עצמי מסכים עימה על כל החלטה שעשתה, מזדהה לחלוטין. הרבה מהדמויות הן פסיכוטיות ולא הגיוניות, נוטות למחלות ולשגעון, אך כזו היא האהבה. האהבה שם קורעת לב, מרתקת ואכזרית.
אני חושב שזה בין הספרים הטובים שקראתי. כתוב ברגישות ובטכניקה יוצאות דופן. כמו ציור הנמשך בעדינות בצבעי שמן. הכתיבה של האחיות ברונטה תמיד נגעה בגבולות השירה.

הספר הזה מומלץ לכל טיפוס רומנטי, שאינו מפחד ממעט אכזריות וקודרות עד שהוא מגיע לסוף הטוב שלו. אני מוכרח לציין, שהסוף נתן לי שלוות נפש עמוקה.

קורליין משווק כספר ילדים. אני חושב שהשאלה המתבקשת היא לא לשאול אם קורליין עצמו הוא ספר ילדים, אלא אם ניל גיימן הוא סופר המכוון לילדים. והתשובה היא בבירור לא.
ניל, מנסה להעביר בספר תחושת ילדות אבודה למבוגרים ובכך מצליח בהחלט. הוא עושה זאת בשנינות ובחוכמה. בעדינות הוא טווה את הסיפור ומקרב אותך אל הדמות הראשית, קורליין, ילדה קטנה ומלאת תושיה וחן.
הפנטזיה האפלה של ניל תמיד ריתקה אותי, בכל ספר שהוא כתב. הוא יודע לקחת מסרים ולהעביר אותם גם דרך סיפורי ילדים, כפי שעשה פה. קורליין הוא בהחלט ספר ילדים, אך לא מיועד לילדים. מוסר ההשכל פה נועד לחנך ילדים קטנים ואנו לומדים אותו ומשננים אותו כשאנחנו בהחלט בגילאים המתאימים, אך כשאנחנו גדלים, נוטים אנחנו לשכוח את מוסרי ההשכל שלמדנו בצעירותנו. הספר הזה דואג להזכיר לנו אותם ומחבר אותנו אל הילד התם שבתוכנו, מבלי לנתק אותנו מהמבוגר האחראי שהפכנו אליו. וזה קסמו של הספר.
לכל אדם יש ללמוד מהספר הזה. בין אם זה מוסר ההשכל, ברובד הכי פשוט, או בין אם אלה המוטיבים הגאוניים או הכתיבה הזורמת והמדהימה של ניל גיימן שתמיד כובשת ותמיד מוצלחת בכל ספר שכתב.
הספר הזה מרתק וסוחף, ומצליח למשוך עד הסוף בלי להיות לרגע משעמם או דל. הספר מאוד מלחיץ ומאיים. ואני חושב שהוא בהחלט שווה קריאה יותר מפעם אחת.
להגיד שהספר הוא ספר ילדים לא מזיק?
לא ולא. זהו ספר מפחיד ואפל, שיזרוק אתכם אל תם הילדות.
קסום ממש ומדהים.

מומלץ בחום רב!

אריאל ושלוש נשים זהו ספר שירה מדהים שיכול להרטיט את הלבבות הציניים ביותר. סילביה פלאת', כפי שכבר כתבתי בביקורת אחרת היא הסופרת האהובה עליי. היא גאונה.
הדימויים מבריקים, הרעיונות מדהימים. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי קורא שיר (מספר פעמים כמובן, על מנת להבינו עד הסוף) ונתקע על שורה אחת.
מתבונן במעמקי הנפש של המשוררת, בטירוף שהוא סילביה פלאת'.
אם מישהו באמת רוצה להכיר את האדם מאחורי המילים, זה בהחלט הספר בשבילו.

פעמון הזכוכית הוא ספר קלאסי.
למה הוא ספר קלאסי? מה הופך ספר קלאסי לקלאסי?
ובכן, השלמות של היבט מסוים מבחינה ספרותית. יש כל כך הרבה סופרים, כל אחד מהם מתמצא בהיבט אחר.
סילביה פלאת', נקראת המוזה האפלה, ולמה זאת?
הספרים שלה עוסקים באינטרוספקטיבה. כלומר, עיסוק בהתבוננות פנימה, מבט אל תוך הנפש. היא המוזה האפלה, מכיוון שהיא מסוגלת לקחת אותך בספרים שלה אל מול התהום השחורה, להביט בה טוב טוב, להכריח אותך להסתכל עליה ואז להרפות.
הספר הזה, פעמון הזכוכית, הוא ספר על הנפש של בני האדם. על כל ההתנהגות הקטנונית והטיפשית שלנו, על כל הדברים הנשגבים מבינתנו וברי החשיבות של הנשמה.
היא טווה באופן מדויק את הרגש המתאים, עם המטאפורות והמוטיבים, נוצר אריג יפיפה. ואסתר, הדמות הראשית אשר בבירור מבוססת על סילביה, היא דמות מקסימה וכובשת. בניגוד לאנשים דיכאוניים ספציפיים, אסתר לא מבקשת רחמים. היא לא מרחמת על עצמה. היא אישה שמסתכלת לתהום השחורה בעיניים. היא נושאת כתמי דם על לחייה כצלקות קרב, היא מסתכלת במראה ורואה משם דמות אחרת.
הספר הזה גאוני,
הספר האהוב עליי,
ברור שאמליץ עליו בחום.

אני תמיד הגדרתי את עצמי בתור אחד שאוהב ספרים לבחורות.
אני קראתי הרבה ספרים בחיים שלי, הרבה קלאסיקות ויצירות מופת, וגם רבי מכר שנחשבים אפילו בעיני אחרים לתת רמה.
קראתי סילביה פלאת', ושייקספיר, ואוסקר ויילד וגם דמדומים וארטמיס פאול.
אני מוכרח לציין שהספר הזה היה אחד הספרים שהכי ריגשו אותי מבין כל הספרים שקראתי, וקראתי לא מעט.
התהפוכות שעוברות על פרח שושן ועל פרח שלג היו קשות ומפרכות, הספר כתוב בצורה מאוד פשוטה וקריאה ועם זאת מכביד על הלב שלך. זה אחד מאותם ספרים שאתה קורא ואתה יוצא מורווח מהקריאה הזו. אני לא אהיה מאלה שמספרים כמה נפלא זה לקרוא על התרבות הזו, או כמה זה מעניין ויוצא מן השגרה. החיים עצמם, של הנשים הכל-כך מדהימות האלה הן שהחזיקו אותי למשך כל הספר הזה. פרח-שושן, גיבורת הסיפור כבשה אותי למידה של אמפתיה והזדהות עצומים. האהבה האדירה בינה ובין פרח שושן הקסימה אותי. גדלתי ביחד איתן,
מכשהגיבורה הייתה בת 5 והשתוקקה לאהבת אימה, עד כשהזדקנה ונהייתה הגבירה המכובדת או הזקנה שמגוללת את קורות חייה.
כשסיימתי את הספר, גם אני הרגשתי שעבר עליי מסע של חיים שלמים, כאילו אני עצמי אותה זקנה בת 80 שיכולה לספר את הסיפור הזה.
זה ספר מרגש ומעורר הזדהות בצורה מפחידה. אני מצאתי את עצמי בוכה בו, ולא פעם אחת.
זה ספר שמעורר בליבך את אותם רגשות עזים כאילו אתה עובר מסע בפני עצמך.
ואני ממליץ על הספר הזה בחום, באמת שבחום.
ספר מדהים וקסום, מרגש עד דמעות,
צריכים עוד ספרים כאלה.