קריאת היומנים של סלביה <mark>פלאת</mark>' ארכה שבועות ארוכים. למרות הכתיבה הזורמת שעוסקת בחיי היום זהו ספר ארוך ארוך ויחד עם זאת עם עוצמה גדולה. הצצתי לעולמה הפרטי של אישה שלא הכרתי, אך הרגשתי כאילו הכירה אותי כל חיי. קראתי בלילה, על הספה, בין אזעקה לשקט זמני, או בבוקר, מול החלון, כשהשמש טיפסה באיטיות אל יום בלי שם, שמותיהם איבדו משמעות. זה לא רק ספר, זו נחמה, נשימה עמוקה בין ימי המלחמה.

<mark>פלאת</mark>’ כתבה אל תוך

לאחרונה חגגתי יום הולדת 18,וכיאה למסורת הפולנית,הלכנו למסעדה לחגוג.כמובן,הלכנו למסעדה מפונפנת-פלצנית עם שף בעל יומרות,מנות שכל אחת מצולחתת ונראית כאילו יצאה ממגזין אוכל,וכמובן עם מחירים בהתאם.המשפחה של אבא שלי היא משפחה קטנה,שלושה אחים,ארבעה נכדים.התיישבנו לאכול,וכמו מתוך תסריט,כל הדמויות אומרות את השורות שלהן.דוד שלי עם סיפורים על חייו כסוכן נסיעות ומפגשיו עם האוכלוסייה הישראלית הלא מתורבתת וסבא

פעמון הזכוכית הוא ספר קלאסי.
למה הוא ספר קלאסי? מה הופך ספר קלאסי לקלאסי?
ובכן, השלמות של היבט מסוים מבחינה ספרותית. יש כל כך הרבה סופרים, כל אחד מהם מתמצא בהיבט אחר.
<mark>סילביה פלאת</mark>', נקראת המוזה האפלה, ולמה זאת?
הספרים שלה עוסקים באינטרוספקטיבה. כלומר, עיסוק בהתבוננות פנימה, מבט אל תוך הנפש. היא המוזה האפלה, מכיוון שהיא מסוגלת לקחת אותך בספרים שלה אל מול התהום השחורה, להביט בה טוב טוב, להכריח א

לאחר שסיימתי לקרוא בספר, החלטתי שאני רוצה לדעת יותר אודות <mark>סילביה פלאת</mark>׳.
זה קורה לי כשאני נפעמת מאותה יצירה, כשפתאום אוזלות לי המילים ואני נותרת אילמת במחשבותי; מה בדיוק קרה באותם יומיים בהם ספגתי את תכלית הרומן שהיה עבורי כמו אדם הלופת את גרוני ודוחף לתוכו מטפחת ספוגת כלורופורם?
נכנסתי לגוגל והקלדתי באנגלית את שמה, עומדת ללחוץ על האנטר כשהתוצאות הופיעו כמעט מייד והראשונה בהן היתה:
Sylvia Plath

ספר הפרוזה היחיד שכתבה <mark>סילביה פלאת</mark>, מעט לפני שהתאבדה בגיל 31 סך-הכל, הוא רומן שרובו אוטוביוגרפי והוא נחשב לקלאסיקה.
פעמון הזכוכית הוא מסמך אישי שכותבת אסתר גרינווד, בחורה כבת 22, סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית מבוסטון. אסתר המוכשרת זוכה בתחרות של ירחון אופנה ויחד עם 11 צעירות נוספות היא עוברת לחודש לניו-יורק, לעבוד בירחון וליהנות ממסיבות, ארוחות חגיגיות ופינוקים קטנים נוספים.
אסתר מתארת בפרוטרוט

כולם אוהבים לקרוא ולכתוב על טירוף חוץ מהמטורפים. בגלל זה אולי מתפשט השימוש המוצדק במונח "מתמודדים עם מחלות נפש": בדרך לניפוץ הסטריאוטיפים צריך לרצוח את הרומנטיקה. מחלות נפש זה לא רומנטי והדגימה את זה טוב מכולם <mark>סילביה פלאת</mark> ברומן היחיד שלה, האוטוביוגרפי מאוד, שמדבר על הרבה דברים אבל בעיקר מדבר על דיכאון בגוף ראשון. אני לא זוכר כמה פעמים המילה דיכאון מופיעה בספר ואני בכלל לא בטוח שהיא מופיעה: הדיכאון

מעטות הסופרות והסופרים שקראתי, שיודעים לכתוב דכאון כל כך טוב כמו פלאת בספר הזה. איפשהו באווירה שבין "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר ל- כמעט כל ספריו של המינגווי, <mark>סילביה פלאת</mark> ב-31 שנותיה הקצרות היטיבה לתאר את הכאב האדיר של הדיכאון, של חוסר היכולת לצאת ממנו ולהתגבר על פעמון הזכוכית המרחף מלמעלה.
ספר מופתי אשר הפתיע אותי בטיבו. וכמו כל המוכשרים שמתו בטרם עת, חבל מאוד שהיצירה של פלאת נקטעה בשלב כל כך

האמת היא שקראתי כבר לפני שנים רבות, את הספר הזה בתרגומו העברי, אלא שאז ידעתי הרבה פחות על <mark>סילביה פלאת</mark>, מאשר אני יודע היום. ואם אני יכול לקרוא אותו שוב והפעם באנגלית אז בכיף... מדובר פה בספר שאמור להיות נובלה מפרי הדמיון, אבל הוא בעצם כמעט כולו פרק באוטוביוגרפיה של <mark>סילביה פלאת</mark>. כמובן שהשמות שונו ופה ושם הוכנס קצת דמיון לעלילה, אבל בעיקרו של דבר, האירועים המתוארים כאן אכן אירעו במציאות. הספר פורסם

בפעם הראשונה שקראתי <mark>סילביה פלאת</mark> -הספר הזה- חשבתי לעצמי: מצאתי סוף סוף נפש תאומה.
כמה יכולתי להזדהות עם הדמות הראשית,שבאופן כה רהוט תיארה את אותן תחושות, מחשבות ודרך חשיבה כשלי. סוף סוף מצאתי מישהו שמבין. לא ניחנתי בכושר הכתיבה של היוצרת, ואיני יכולה לתאר כמה הספר הזה חשוב לי ועד כמה אני מזדהה. מומלץ בחום.