היה לי מאוד קשה עם הספר הזה. אני הרגשתי שאני מוכרח לאהוב אותו, כי אני כל כך אוהב את כתביה האחרים של סילביה פלאת', ובהתחלה באמת גמעתי אותו בשקיקה. האמת שלא ראיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר היא פשוטה - זהו לא ספר עלילתי, לא ספר שירה ולא שום ספרות - ושלא ינסו למכור אחרת. הספר הזה הוא יומן. יומן פרטי.
עכשיו, אני בתור גבר, שמאוד מזדהה עם סילביה - יצירותיה כמשוררת עצבו את האופי שלי ופעמון הזכוכית שינה את חיי - חיפשתי בספר הזה את הטירוף שאחז בה, את האגדה שכותבת, את המוזה האפלה, אך עם כל הצער שבדבר - שני היומנים הראשונים הם בסה"כ וידויה של נערה מתבגרת עם מצבי רוח. היומן השלישי, הוא של אישה נשואה וקשת יום.
כמובן, ישנן הבלחות של גאונות שבאמת מאירה את גאונותה של סילביה פלאת', שמנציחה את כוחה ואת אלילותה על מזבח של קדושה. אבל הרגעים האלה הם כל כך מעטים ביומנים, שעל מנת להגיע אליהם, עלייך לעבור תיאורי אירועים משעממים ושגרתיים בצורה מפרכת.
זהו יומן, בסופו של דבר. קיימים האנשים אשר עלולים לשאוב מיומן שכזה תענוג פרברטי, אך לא אני. בסופו של דבר, נהניתי מהספר, אין לומר שזהו לא ספר טוב. אבל אם באמת רוצים להכיר את המוזה האפלה, את האלילה המדוברת בעלת כוחות הנביאה המשוגעת - עשו לעצמכם טובה, וקראו את פעמון הזכוכית ואת אריאל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
