“כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי. כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו. 'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל. ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם. אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.”

“ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות. מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמל את האהבה, החכמה והאופטימיות. אז באמת מה הפלא שבעל זבוב, כלומר ראש החזירה שתקוע על המוט המחודד, מתואר ככדור שחור משחור שבתוך הלוע שלו האפלה רק גוברת? והדמויות, אוי הדמויות. הן משורטטות כולן בקווים כל כך פשטניים ובמונחים אבסולוטיים של טוב ורע שזה פשוט מגוחך ונלעג וכל כך לא אמין. ראלף מייצג את המנהיג הדמוקרטי החלש וג'ק את דמותו של הדיקטטור העריץ והחזק. נו, תעשו לי טובה - הכל מתואר בשחור ולבן שזה פשוט מצחיק. ויש גם חורים רבים בעלילה. איך אפשר להסביר למשל את זה שכל הניצולים כולם זרים זה לזה באי ומציגים אחד את השני בשמותיהם כאילו שהם לא טסו ביחד שעות רבות זמן קצר קודם לכן, כולל זמן המתנה משותף בשתי תחנות ביניים? המילה "נורא" יכולה להיות בשני מובנים, למשל ספר נורא (מאוד) יפה, והיא יכולה להיות במשמעות שלילית כמובן, משמעות של איום ונורא. הספר הזה לדעתי הוא נורא (מאוד) נורא (איום). גועל נפש.”

“אחד הזכרונות (לא שזה כל-כך רחוק, כן?) משיעורי ספרות בתיכון הוא שנהייתי שונא של הספרות הקלאסית בגלל הצורה בה הועברו השיעורים, סופרים כגון דוסטוייבסקי, טולסטוי, והיצירות "בעל זבוב" של גולדינג ו"אנטיגונה" של סופוקלס נהיו בעיניי לבזויות וכמעין מעמסה מיותרת. כיום אני מבין את ערכן של כל היצירות האלה שהתיכון גרם לי לשנוא (מלבד אתגר קרת, הוא נשאר שנוא), בעיקר הספר הזה: כן, הישרדות של קבוצת אנשים, במקרה הזה ילדים, במצב מחריד, מובילה לאנרכיה היוצרת שלטון בו החזקים יותר מתעללים בחלשים, באיטיים ובשונים מהם, נושא לעוס אמנם, אבל העובדה שבמצבים כאלה, ללא יד מכוונת, אפילו חבורת ילדים מקסימה הופכת לאלימה, מסויטת ורצחנית, תמיד מרתקת אותי כל פעם מחדש (כמו שקורה לי כרגע עם "משחקי הרעב"), בעיקר לאור המחשבה שהמפלצת שמתוארת שם היא בסופו של דבר מפלצת שאינה מוחשית, אלא נמצאת עמוק בלב כל אחד מאיתנו.”

“הרומן "בעל זבוב" לוילאם גולדניג הוא מיצירות האומנות המכוננות את המחשבה התרבותית של תקופתינו. הרומן נכתב על רקע סיומה של מלחמת העולם השנייה. תערובת בלתי אפשרית של טייפון, הוריקן וסערה טרופית טרפו את אירופה רבתי. הרס טוטאלי של האדם ושל תרבותו החומרית. כמעט חזרה אל נקודת האפס. הרומן מתאר קבוצת ילדים בני 6 ועד 14 שנים הנחלצים מאירופה בעיצומה של המלחמה הנוראה. והמטוס המחלץ אותם לא מגיע ליעדו, אלא נחת נחיתת חרום, על גבול השבירה, על אי בודד ומרוחק. הילדים הנחלצים מן המטוס מוצאים עצמם ללא יד מכוונת, מסייעת. של הורה , של מבוגר. והנה הם מצליחים לבנות את חברת הילדים וקובעים מספר כללים כדי להבטיח את קיומם עד שיגיע כוח חילוץ להחזירם אל ביתם. מה שנראה אצל חלק מן הילדים כהזדמנות לבלות ולעשות חיים משוגעים עד בוא ההורים המחלצים, עד מהרה הופך להיות סיוט ואיום קיומי על כולם. חבורת הילדים ה"מתוקים" מתפצלת לשתי קבוצות המתרחקות זו מזו. כאשר הן יחזרו האחת למה שהייתה חברתה, החזרה תהיה מלווה במלחמה הרסנית, רצחנית וכמעט טוטאלית שהייתה עלולה להרוג את כולם. רומן אליגורי המבטא אכזבה קשה מהתנהגותו של האדם המודרני. מסתבר שמפלצות אינן חולפות מן העולם הן רק נרדמות לרגעים מעטים ולנו נדמה עולם אחר, ללא מנהיגים רודנים. כמעט חמישים שנה חלפו מאז כתיבת הרומן ונראה כי הוא אקטואלי לימינו . היום מציינים עשור לאסון "מגדלי התיאומים". איזו תקווה גדולה הייתה עם היבחרו של אובמה לנשיא ארה"ב. התקווה לעולם טוב יותר היא הכוח המניע את החברה האנושית להאמין, לחשוב ולפעול למען חברה טובה יותר. אנו נמשיך להאמין שהעולם בר תיקון. שחברתינו יכולה להיות אחרת, טובה יותר, אנושית יותר.”

“כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי. כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו. 'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל. ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם. אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.”

“ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות. מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמל את האהבה, החכמה והאופטימיות. אז באמת מה הפלא שבעל זבוב, כלומר ראש החזירה שתקוע על המוט המחודד, מתואר ככדור שחור משחור שבתוך הלוע שלו האפלה רק גוברת? והדמויות, אוי הדמויות. הן משורטטות כולן בקווים כל כך פשטניים ובמונחים אבסולוטיים של טוב ורע שזה פשוט מגוחך ונלעג וכל כך לא אמין. ראלף מייצג את המנהיג הדמוקרטי החלש וג'ק את דמותו של הדיקטטור העריץ והחזק. נו, תעשו לי טובה - הכל מתואר בשחור ולבן שזה פשוט מצחיק. ויש גם חורים רבים בעלילה. איך אפשר להסביר למשל את זה שכל הניצולים כולם זרים זה לזה באי ומציגים אחד את השני בשמותיהם כאילו שהם לא טסו ביחד שעות רבות זמן קצר קודם לכן, כולל זמן המתנה משותף בשתי תחנות ביניים? המילה "נורא" יכולה להיות בשני מובנים, למשל ספר נורא (מאוד) יפה, והיא יכולה להיות במשמעות שלילית כמובן, משמעות של איום ונורא. הספר הזה לדעתי הוא נורא (מאוד) נורא (איום). גועל נפש.”

“אחד הזכרונות (לא שזה כל-כך רחוק, כן?) משיעורי ספרות בתיכון הוא שנהייתי שונא של הספרות הקלאסית בגלל הצורה בה הועברו השיעורים, סופרים כגון דוסטוייבסקי, טולסטוי, והיצירות "בעל זבוב" של גולדינג ו"אנטיגונה" של סופוקלס נהיו בעיניי לבזויות וכמעין מעמסה מיותרת. כיום אני מבין את ערכן של כל היצירות האלה שהתיכון גרם לי לשנוא (מלבד אתגר קרת, הוא נשאר שנוא), בעיקר הספר הזה: כן, הישרדות של קבוצת אנשים, במקרה הזה ילדים, במצב מחריד, מובילה לאנרכיה היוצרת שלטון בו החזקים יותר מתעללים בחלשים, באיטיים ובשונים מהם, נושא לעוס אמנם, אבל העובדה שבמצבים כאלה, ללא יד מכוונת, אפילו חבורת ילדים מקסימה הופכת לאלימה, מסויטת ורצחנית, תמיד מרתקת אותי כל פעם מחדש (כמו שקורה לי כרגע עם "משחקי הרעב"), בעיקר לאור המחשבה שהמפלצת שמתוארת שם היא בסופו של דבר מפלצת שאינה מוחשית, אלא נמצאת עמוק בלב כל אחד מאיתנו.”

“הרומן "בעל זבוב" לוילאם גולדניג הוא מיצירות האומנות המכוננות את המחשבה התרבותית של תקופתינו. הרומן נכתב על רקע סיומה של מלחמת העולם השנייה. תערובת בלתי אפשרית של טייפון, הוריקן וסערה טרופית טרפו את אירופה רבתי. הרס טוטאלי של האדם ושל תרבותו החומרית. כמעט חזרה אל נקודת האפס. הרומן מתאר קבוצת ילדים בני 6 ועד 14 שנים הנחלצים מאירופה בעיצומה של המלחמה הנוראה. והמטוס המחלץ אותם לא מגיע ליעדו, אלא נחת נחיתת חרום, על גבול השבירה, על אי בודד ומרוחק. הילדים הנחלצים מן המטוס מוצאים עצמם ללא יד מכוונת, מסייעת. של הורה , של מבוגר. והנה הם מצליחים לבנות את חברת הילדים וקובעים מספר כללים כדי להבטיח את קיומם עד שיגיע כוח חילוץ להחזירם אל ביתם. מה שנראה אצל חלק מן הילדים כהזדמנות לבלות ולעשות חיים משוגעים עד בוא ההורים המחלצים, עד מהרה הופך להיות סיוט ואיום קיומי על כולם. חבורת הילדים ה"מתוקים" מתפצלת לשתי קבוצות המתרחקות זו מזו. כאשר הן יחזרו האחת למה שהייתה חברתה, החזרה תהיה מלווה במלחמה הרסנית, רצחנית וכמעט טוטאלית שהייתה עלולה להרוג את כולם. רומן אליגורי המבטא אכזבה קשה מהתנהגותו של האדם המודרני. מסתבר שמפלצות אינן חולפות מן העולם הן רק נרדמות לרגעים מעטים ולנו נדמה עולם אחר, ללא מנהיגים רודנים. כמעט חמישים שנה חלפו מאז כתיבת הרומן ונראה כי הוא אקטואלי לימינו . היום מציינים עשור לאסון "מגדלי התיאומים". איזו תקווה גדולה הייתה עם היבחרו של אובמה לנשיא ארה"ב. התקווה לעולם טוב יותר היא הכוח המניע את החברה האנושית להאמין, לחשוב ולפעול למען חברה טובה יותר. אנו נמשיך להאמין שהעולם בר תיקון. שחברתינו יכולה להיות אחרת, טובה יותר, אנושית יותר.”