1. הרדוף

ובמתק שפתיים ורודות
בסחרור עלעלי שערה
בגומה וסנטר
היא מפתה
יותר מכל בת דמון קדמונית.
נימפה פרושה לפניך
כנופרים על אדוות
רכות לוחשת אל תנוך
בוא אליי, בוא וקחני
נלך ונהיה לנו
חרבן
נלך ונהיה הכל וכלום
מעבר לסוף אל הבטחת העדן,
נותיר אחרינו רק אבק מדבר.
ואני רואה את התהום בעיני הענבר
וצר לי ורחב ליבי
שפתיה מלאות והיא כל כך חסרה
מה לך מוות
המר מן האישה

נכתב לפני 7 שנים ו-4 חודשים

2. חפוזונים מרחובות העיר ללא הפסקה

בסמטאות יפו העייפות, מתקלפים בניינים ומביכות
שם בירה קלה ומוסיקה רכה
נערים בבלנסטון ונוף לדוד שמש של השכנים.
שם הסצנה הישראלית-איראנית
על צעיריה וחידושיה
סלסוליה מקפיצים
פיסת גן עדן מוטבלת בערק.
*********

כמה יפים הם כהי העור, דוק מאיר את עיניהם. תמיד יהיו 'ההם' לפני הוא.
תויהם דומים, כולם משפחה. חבל לוינסקי ו25 לשעה קושר ביניהם
מאחדם למסה על זמנית רוחשת חיים ומוות. ועכשיו חיים
*********

בשדות ענני סערה בלון כחול מעפעף אלי
עין צופה
רמז למחר
**********

וכמה עוד בודדים כמוני יש?
וסודותיהם מחזיקים אותם מרחפים מעל החברה
גופם רץ עם העדר
לימודים, עבודה, חברים
והם איתנו, לגמרי איתנו
כאנתרופולוגים
*******

הערות, הארות, מחשבות ותחושות אקראיות יתקבלו בברכה:)

נכתב לפני 9 שנים ו-2 חודשים

3. בלב מתפקע

שוב על הגב
הדם זורם לראש, פולש למחשבות
כוכבים מחזירים לי מבט משתוקק
האינסוף בעיניי...
ובצעדיו הרכים יתקרב אלי
דומם
לא מורגש
עד נשימתו החמה על צווארי
אתכדרר אל מולו אל בינות חידודיו את בינות נפתליו אשתוק
עיניי יעצמו
שלווה תרד לעולם.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. חורף.

אני אוהבת את החורף. בחורף, כל אחד עוטה מסכה קפואה, מסכת מוות לבנה. כל אחד מאיתנו זוכה למעטה דקיק של קרח המקיף אותו כמו חומה מכל עבר, מונע מאחרים להתקרב. מונע מאנשים חמים להרגיש את פעימות הלב הדוהרות. מונע מיד אחת לגעת בעור חשוף אחר, ומהאחר לשמוע את קול ההשתנקות שבקע בעקבות. מונע ממני להסמיק כשהוא מתקרב. נותן לי תירוץ לחבק את עצמי, כי קר, ולהישאר מתחת לפוך, כי קר, ולא לפגוש שוב את עיניו, חלונות לנפשו הסוערת שאני יודעת, פשוט יודעת שנמצאת שם בתוכו, אף על פי שתמיד סגר עפעפיו לפני שעמדתי על טיבה. עצמתי עיניים, מדמיינת למולי את תהומות אישוניו, ופקחתי אותן. אני חייבת ללכת, לזוז. למרות החורף, ובגללו.
צעיף ארוך, ז'קט מכופתר, והשיער מתנופף ברוח הקרה ומצליף לי בפניי. קר לי, עיניי צורבות, דומעות כמעט, אך אינני משפילה את מבטי. אם היה זה סרט אמריקאי דביק היה מופיע עכשיו צעיר תכול עיניים ומושיט לי מעיל. מזל שזה לא.
כזו אני, הבנתי. הולכת נגד הרוח. העולם סובב, משתנה ומתפתח, העלילות נרקמות בו כמו בידי טווה אמן. סיפורי אימה ובגידה, אהבה ואכזבה. ואני מעולם לא יכולתי להשתלב באותו המרקם האינסופי, לתת לרוח לשאת אותי עם כולם בתוך הזרם, לחוות קצת מהרגשות הללו, הפשוטים, שהופכים את החיים לעלילת מתח נפתלה, לטלנובלה סבוכה. תמיד הייתי שונה, מסתכלת על כולם מלמעלה, בונה רצף תהליכים בראשי, מגלה את האכזבה שבפרידה עוד בטרם התחילה האהבה לנבוט. דומה יותר לטווה, למספר הסיפורים, מאשר לחוטים הצבעוניים השזורים ברקמתו. אין אני רוצה להיות כזו, שונה ונישאה מכולם. לא אזכה להיות חלק מהכלל, לחוות את אותם רגשות אמיצים של אהדה והתעלות, נתינה, ואהבה, אהבה... האם זו דמעה אמיתית שמתגלגלת על לחיי? או שמא רק הרוח הצורבת את עיניי והעלתה בהן לחלוחית?
אך אסור לי לבכות, זו לא דרכי. לא הוא, ולא איש אחר יגרמו לי להרגיש. גשם החל יורד. עצרתי מלכת. ובעודי עומדת ספוגת מים לאור הברקים המפלחים, שבתי והתעטפתי בחומת הקרח שלי.
לכן אני אוהבת את החורף. החורף מרחיק אותנו מהסביבה, מהאהובים, מהאוהבים, ומקרב אותנו לעצמנו, היחידים שבאמת אמיתיים.




חורף ואהבה. יש יותר קלישאתי מזה?

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

5. כמה כיף למצוא שיר ביומן ישן :)

זכרון של הקיץ שעבר
רגעים מתוקים
חלומות ורודים
הייתי שיכורה מאהבה.

וכמו בכל שכרות, בסופו של דבר
ההנגאובר
הוא כל מה שנשאר.

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

6. עזרה

אני מחפשת כאן שיר ישן שמישהו כתב, משהו על תרנגול קפוא שנגנב חמש דקות לפני שבת. אני חושבת שהבותרת היתה 'רק בישראל'.
מישהו יודע איפה הקטע, או מי כתב אותו?
יעזור לי מאוד :)

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

7. בגיל הבין לבין, עדיין

כשאסתכל על עצמי במראה
דמויות שונות ישיבו לי מבט
נסיכה
וקוף
וילדה,
בנעלי העקב של הדודה מת"א.
אני אאשים את המראה.

והמחשבה הבאה שתגיח
מהלא כלום האנרכי שקראו לו אני
היא איך
הם
רואים אותי?

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

8. סיפורון שמח ללא שם :)

כשהיא נכנסת, החדר מתמלא באור. פתאום הכל צלול יותר, ברור יותר.
מביט בה כל יום, שעות ארוכות, בוהה. רק בה. אבל היא עסוקה. לא תפנה את מבטה לעברו של עוד מסכן. מתעלמת. לפעמים אני מרגיש כאילו קיר של זכוכית חוצץ בנינו.
אני מתקרב אליה לפעמים, פותח את פי, אך קולי שוב בוגד בי. לא מסוגל.
מסתחרר במעגלים. נמאס! האם תסתכל עליי פעם? האם תיגש, תדבר? האם תחייך לכיווני? ואולי... זה לא נועד לקרות?
אח, קשים חייו של דג זהב.

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

9. משחק כתיבה

משחקון של שתי דקות, לא רק לילדים. נסו להשתתף, אין פה מפסידים:) אז ככה:

אני נותנת מילה כלשהי. האדם שאחרי צריך לכתוב קטע, שירון, אפילו משפט, שהמילה הזו מזכירה לו. אל תחשבו יותר מידי, פשוט תכתבו את האסוציאציה הראשונה שחשבתם עליה. אחרי הקטע שכתבתם צריך לכתוב מילה לאדם הבא, וכך השחק מתגלגל...

תהיו מקוריים במילים, תכתבו אינטואטיבית, ותזרמו. בהצלחה!

המילה הראשונה: זכרון

נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים