• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

מאת לאה גולדברג

הביקורת של

תמונה של
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

מאת לאה גולדברג

הביקורת של

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של
הוצאה לאור:ספרית פועלים
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:קלאסיקה לילדים
הקודמת
טדי לופין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 16 שנים

“ספר מטומטם”

9/50
ביקורות על דירה להשכיר ועוד סיפורים
הבאה
מעגל קרבז
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

איזה ספר... רק למשמע השם אני נאנחת בעונג. אני יודעת את הסיפור בעל פה עד לקטע שהם תולים שלט. כשהייתי קטנה נאבד עותק "דירה להשכיר" שהיה לנו, ורק לאחרונה קנינו אחד חדש. הייתי כל כך המומה לראות שוב את האיורים...
אני ממש אהבתי את החתולה. שמתי לב שבכל פעם שהבאים מעליבים את אחד הדיירים, אף מילה מהשאר. אך כשהחזיר משמיע אמירות גזעניות נגד החתולה... בום! מגלגלים אותו בכל המדרגות. את המסר לא צריך לפרט ("גם לנו לא יאה ולא נאה!").
בקיצור - זה ואיה פלוטו הם הספרים של ילדותי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של ליילק
ליילק
תמונה של נולי
נולי
תמונה של אספן ספרים
אספן ספרים
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של שין שין
שין שין
9קוראים|גיל ממוצע34|89%נשים

על המבקרת

תמונה של

חברה מזה 16 שנים
41 ביקורות•2 נבחרות•306 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•קלאסיקה לילדים
תמונה של
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות41
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה306
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)6מדע בדיוני ופנטזיה5קלאסיקה לילדים3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של

אמיל והבלשים [מהדורת 2006]

אמיל והבלשים [מהדורת 2006]

אריך קסטנר

מה עוד אפשר לומר? אריך קסטנר כותב, ואני מיד נשבית בקסמיו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
אודיסאוס

אודיסאוס

יחיעם פדן

אאוץ'.
זו המילה - או יותר נכון צליל - הראשונה שעולה למוחי כשאני שומעת את שם הספר הזה. אחר כך מגיעים כמובן התקפי הזעם הבלתי נשלטים - אבל לזה נגיע אחר כך.
חסד גדול נטיתי ליחיעם פדן בבואי לקרוא ספר זה. אחרי הכול, הוא אחראי לתרגום הטוב ביותר לעברית של שלושת המוסקטרים, הספר האהוב עליי כל כך. אז בוודאי לא יעז להרוס לי את קלאסיקת הומרוס, נכון?
עד עמ' חמש כל החסד הזה נעלם.
קשה לי אפילו לכתוב ביקורת על הספר הזה בלי להלום במקשי המקלדת את הזעם המבעבע בתוכי בראותי את כריכת הספר הנלעגת. -דרך בריאה להוציא אנרגיות שליליות. עדיף על ריבים עם אחי הגדול.
אח, יחיעם יקירי, מדוע? מדוע?? איך יכולת? איך יכולת לקחת את איליאדה ואודיסיאה, שתי היצירות האהובות עליי כל כך, ולשחוט אותן בצורה חסרת לב שכזאת? אבוי! וכיצד תוכל להאמין שאודיסאוס יקירי שיקר כך? הרי זה הכול הומרוס! זו לא אשמתווו!
בקיצור, אני מתייפחת על הטבח חסר הרחמים שנעשו בשתי יצירות מן הגדולות ביותר בהיסטוריה, ובדיבה שהוצאה על שמו של הגיבור היווני החביב עליי.
גם כסתם ספר קריאה לא אהבתי אותו, זה ספר עם הסתכלות כל כך קודרת מהחיים, שמנסה לומר לנו "אל תהיו פתטיים ותאמינו לכל דבר", מצטערת, אבל קראתי די והותר ספרים שכאלו.

אז האם אני ממליצה על הספר? מובן שלא! ואם הייתם באים איתי לשבוע הספר הייתי נלחמת בשיניים ובצפרניים כדי שלא תקנו אותו, מתחננת שתחליפו אותו אפילו בספר של הרלן קובן השנוא עליי, והגוררת אתכם לדוכן המתאים רק כדי לנפנף מולכם בעותק של "האודיסיאה" בתרגום טשרניחובסקי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
ספר משפחתי - מהדורת 2004

ספר משפחתי - מהדורת 2004

אפרים קישון

מה יותר כיף מלשכב בליל שבת, אחרי ששעון השבת כבר כיבה את כל האורות מלבד המנורה הקטנה ליד מיטתי, לשכב מכורבלת בשמיכה, עם כוס תה ביד אחת, עוגיית שוקולד ביד השנייה, ו"ספר משפחתי" של קישון על הכרית מולי?
מנסיון, לא הרבה דברים. כמה הנאה היא לעצור את הצחוק הבוער בגרון על מנת לא להעיר את כל דרי הבית! מצחקקת בשקט לעצמי בקוראי פרק שוביניסטי על האישה הקטנה (אה, ולכל הפמיניסטיות רק לידיעה, אני אולי נקבה, אך הנני נמנית על דת השוביניסטים יותר מעל דת הפמיניסטים. נגדיר אותי כ"אמצע"), המתארגנת במשך לילה שלם למסיבה, או נוהגת כמו... ובכן, אישה. ואולי יעסוק הפרק בכלבת המשפחה הקטנה, המתמרנת את כולם לעשות כרצונה?
בין אם כך ובין אם כך, אם לסמוך על אותם רופאים הטוענים שצחוק טוב לבריאות, הרי שאחרי שלושה פרקים מספר זה, אני אמורה להיות מסוגלת להניף משקולת עשרים קילו ביד אחת.
הספר הוא לא איזו סאטירה גאונית ונושכת על המצב הפוליטי, או חיבור פילוסופי מהורהר על משמעות החיים. בשבילי, זה יותר מכל ספר של צחוק. ספר המתאר את כל הסטראוטיפים שנאמרים על כל אחד בצורה מדוייקת, כל אחד מקבל פרק משלו. הבן הג'ינג'י, הבת עם החיבה להשלכת חפצים, האישה הקטנה.
נכון שלפעמים כשקוראים פרק הזוי במיוחד עשויה לעלות במוח התהייה באיזו שעה ביממה נכתב הספר הזה ואחרי כמה שעות שינה, ונכון שלפעמים אתה עשוי למצוא את עצמך מתפוצץ מצחוק מבדיחות מעט גסות שבדרך כלל לא היית אף מחייך בגללן, אבל זה לא משנה. הספר הזה הוא תענוג צרוף בכל אות ואות, רק יש להיזהר ולדאוג אחרי כל פרק לקחת חמש דקות לנשימה, אחרת אתם עשויים למצוא את עצמכם מובהלים ע"י אמא לבית החולים באמצע הלילה, כשבטעות היא משייכת את קוצר הנשימה שלכם להתקף אסתמה.
מומלץ קרוא את הספר לאט, פרק בכל לילה לפני השינה, אפילו שמעטים האנשים בעלי כל כך הרבה כוח רצון מספיק כדי לעצור אותם מלקרוא עוד פרק. אני יודעת שאני נכשלתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
המפוזר מכפר אז"ר [עפ"י סמואיל מרשק]

המפוזר מכפר אז"ר [עפ"י סמואיל מרשק]

לאה גולדברג

זה היה אולי ספר הילדים השנוא עליי ביותר בילדותי.
המפוזר המכובד והמבולבל הפחיד אותי עד מוות. היה זה חלקית בגלל מוזרותו, טירופו. כבר בגיל ארבע הבנתי שאיש אינו מפוזר כל כך באופן טבעי. הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר עם המפוזר הזה. משהו חולה.
חלקית פחדתי בגלל יחסו לסביבה. אדם כל כך מטורף, ועדיין הוא פונה בנימוס אל הסובבים אותו. איך זה יכול להיות? מה קורה פה? והאנשים, איך הם לא דוחים אותו מעליהם? הוא מכשף אותם? אולי הוא בעצם מטורף רצחני שתר אחר קרבנותיו!
אבל מה שהפחיד אותי יותר מכל בסיפור הוא הסוף. גורלו האומלל של המפוזר. לבלות את שארית חייו בקרון רכבת מנותק. מצפה תמיד להגיע לירושלים, אך נשאר תמיד באותו מקום (משל נחמד), החריד אותי. צעקתי לו: "הקרון מנותק! עבור רכבת!" אך הוא, בעקשנותו, הוסיף לשבת באותו קרון. מסרב לזוז ממקומו ואינו מאמין לי. לי לא נותר אלא לענות לו כששאל אותי אם הגענו כבר, שעוד רחוקה ירושלים. רחוקה מאוד מאוד.
הספר הזה החריד אותי. סירבתי לקרוא אותו לפני השינה. הארי פוטר היה בחירה פחות מפחידה בשבילי. בכל פעם שקראתי היכן היו המפתחות הצטמררתי. וכשיצא המפוזר מהבית הזעתי כולי.
כיום אני כבר מסוגלת לקרוא את הספר להנאתי וצוחקת כל כך הרבה שדמעות זולגות על לחיי. וזה לא בגלל העלילה ה"מבריקה", או בגלל הנסיעה ברכבת. זו בגלל תובנה מסוימת, שאליה הגיעה דודתי ערב אחד, כשהקריאה את הספר לילדיה.
מי היה מאמין שבספר ילדים של לאה גולדברג יתואר בדיוק מקרה מתקדם של אלצהיימר?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
לנצח

לנצח

אליסון נואל

אני זוכרת טוב מאוד את הרגע שבו התחלתי לקרוא את הספר.
זה היה יום סגרירי. ערפל כבד מחוץ לחלונות הכיתה ושלוליות עמוקות בחוץ. הייתי היחידה בכיתה. הראשונה שהגיעה אחרי שיעור ספורט שהיה, אם להגדיר בלשון המעטה, נורא נורא נורא. הייתי מדוכאת, בקושי חנקתי את הדמעות ומזג האוויר הקודר בחוץ לא שיפר את המצב.
כשאני במצב רוח כזה יש רק שני דברים שיכולים להרגיע אותי. או לטייל בחוץ ולהסתובב בין העצים (ואולי אף לעבור את הגדר אל עץ הדומים שלי, במקרים חמורים), שקועה במחשבות עם דמעות זולגות על הלחיים עד שלבסוף מטיילים חוטי מחשבותיי אל נושאים יותר נעימים, כמו שלושת המוסקטרים לדוגמא. או שאני מתיישבת וקוראת ספר מעניין, מתנתקת מהעולם האומלל ונכנסת לעולם אחר, טוב הרבה יותר. (אין טעם לכתוב, כל הסיפורים יוצאים לי דכאוניים)
אלא מה, בגלל הגשם ובוץ והערפל, לא יכולתי ממש לצאת לטייל בין הצמחים. וכבר כמעט חודש שהייתי שקועה ב"מחסום קריאה" חמור, ולא יכולתי להתרכז היטב באף ספר!
ואז ראיתי את הספר, מציץ אליי משולחנה של אחת מחברותיי. בזכרי את אישורה לקריאה בהפסקה הקודמת, נטלתי את הספר בידיי הרועדות והתחלתי לקרוא.
אני חייבת להתחיל את הביקורת האקטואלית בשבח. נואל הצליחה להוציא אותי מהמשבר. הספר כבש אותי בהתחלה. הצליח להעניק לי את תחושת השאיבה לעולם זר שכה התגעגעתי אליה. הכול היה טוב. גיבורה בטראומה אחריי שכל משפחתה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית, והיא מתקשה להשתקם, מסתתרת מכל העולם. שני חברים דחויים מהחברה ונאמנים (יחסית), מורה עצוב. התחלה נהדרת. עד שחברותיי הגיעו לכיתה אני כבר הייתי אלפי קילומטרים מאותו חדר כיתה על הגבעה.
ואז מגיע דיימן...
מרגע שמגיע דיימן כל הספר מדרדר במהירות. סיבוכי אהבה, לבבות שבורים, התמכרות מגוחכת לאלכוהול, עד לשפל הגדול כש"אמת המסתורית" (חצוצרות!) מתגלה!
כמה אינפנטיליות, כמה קריקטוריסטיות, כמה פספוס... זה מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. מספר עם פוטנציאל ענקי הוא הפך לעוד ספר דביק ומגעיל שאינו מכיל דבר מלבד נשיקות וחיבוקים בין הגיבורה לגיבור, שמתרפסת מול כל מבט שלו בעוד הוא משתעשע בה כרצונו ומניחה לו לשלוט בה כבובה על חוטים. אה, ואל תשכחו את החברה האנוכית.
בשלב כלשהו כבר נמאס לי כל כך מהגיבורה חסרת האופי והמאהב המבחיל והאנוכי לטעמי שרציתי פשוט להשליך את הספר ולהפסיק לקרוא, אך אני, כידוע, יקשה עליי מאוד לנטוש ספר באמצע ולא לחוש רגשות אשמה ותחושה מוחמצת לשארית חיי.
אולי אם היו מביאים לי סופר טוב ומוכשר (לא קיטשי בשום אופן!), שהיה לוקח את תחילת הספר, ומייצר לה סוף ואמצע ראויים, זה היה אחד מספרי הנוער הטובים שקראתי. כשקראתי את התקציר, היות שמעט נמאס לי מפנטזיה, התפללתי חרש וטיפחתי בלבבי את התקווה הקלושה שאולי המראות שמסופר שהיא רואה הם בעצם הזיות, תוצאה מפגיעה מוחית ופסיכולוגית בעקבות תאונת הדרכים. והספר הוא על גילוי הפגיעה וההתמודדות איתה. איזה ספר מעולה ומקורי (יחסית) היה זה אז!
אז סיימתי את הספר? סיימתי. נהניתי ממנו? לא ממש. חשתי תחושת מיאוס? חשתי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלהכניס את הספר לאותה קטגוריה כסדרת "דמדומים"? לא יכולתי. אני אקרא את הספר השני? אולי. לא בטוח. לא נראה לי.
בקיצור, עצה שלי, אל תבזבזו את זמנכם על הספר הזה. יש ספרים הרבה יותר טובים הראויים לשעות ולאנרגיה שתשקיעו בקריאתו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
הסיפור שאינו נגמר

הסיפור שאינו נגמר

מיכאל אנדה

איזה ספר... ובאמת, איזה מן ספר הוא? במשך שנים לא הצלחתי להחליט. האם הוא ספר מייגע ומעייף, שראוי לו להתייבש על המדף לצד שני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום", שגם אם תצרבו על עורי את שמו של טולסטוי בברזל מלובן לא אתקרב אליהם אחרי החוויה הלא נעימה הקודמת (ושוב אני מוצאת את עצמי יוצאת בהצהרות חסרות שחר), או שמא הוא יצירת מופת מופלאה הראויה למקום כבוד בהיכל התהילה של הספרות, לצד כתבי טולקין, הומרוס ודיומא?
עכשיו הגיע הזמן להגיע להחלטה. אי אפשר להתחמק מזה יותר. השאלה הגורלית חיכתה מעבר לפינה יותר מדי זמן. נמאס לה להמתין והיא סובבת את שפיותי חסרת האונים כירח הסובב את הכוכב.
מה דעתי על הספר?
כרגע, דומה ששאלה זו מורכבת היא כאותה שאלה בה דנו גדולי הפילוסופים. חסרת תשובה ממש כאותה שאלה.
יש להודות: בפעם הראשונה שקראתי את הספר, שנאתי אותו. הוא היה כל כך מייגע ומשעמם! לא מצאתי בו כל קסם מיוחד שיעניין אותי. התיאורים הארוכים וקצב העלילה האיטי ייגעו אותי יותר משר הטבעות. בהתחלה נהניתי, אך מרגע שבסטיאן נכנס לתוך הסיפור ממש הרגשתי שהספר כשמו כן הוא - לא נגמר!
אחר כך לקחתי לי שנה-שנתיים להרהר בספר, והחלטתי שאולי יש בכל זאת מספר יתרונות. פלקור ואטריו הם דמויות שובות לב, והנופים שהצטיירו בדמיוני בעזרת תיאורי הספר היו יפהפיים. כאן התחלתי להתלבט, אולי הספר בכל זאת טוב?
כמה קשה ההחלטה! דומה שאני כאותו מסכן העומד על הגדר, ומסרב לנטות לכאן או לכאן. ואם זה ככה, הייתכן כי יהיה סופי לגווע על אותה גדר בהמתנה?
אבל לא, עסקת פשרה מסתמנת. חציו הראשון של הספר - מסעו של אטריו - הוא טוב (או לפחות נחמד), גם אם מעט מייגע. חציו השני של הספר - מסעו של בסטיאן - הוא מעייף ומיותר. המסקנה המתבקשת - יש לפצל את הספר לשני חלקים. ספר, וספר המשך. ולהתלונן ממש כעל אותן סדרות מפורסמות "לא נגמרות", שהסופר היה צריך לעצור בשיא.
הספר הראשון אמנם לא ימצא את עצמו בהיכל התהילה של הספרות, אלא בהיכל ביניים. של ספרים נחמדים וכיפיים.
הספר השני - ימצא את עצמו שוכב לצדם של ספרים ירודים ומשעממים, שלא מצאתי לנכון לקנות.
לכן עושה רושם שעותק "הסיפור שאינו נגמר" שלי נמצא במצב בעייתי. מצד אחד הוא שוכב על המדף צובר אבק, מצד שני, אחת לכמה זמן אני שולפת אותו בשביל הקטעים האהובים עליי. מבולבלים? ככה זה עם סופרים וספרי המשך.
כך בתודעתי שוכבים להם שני ספרים פרי עטו של מיכאל אנדה. אף אחד מהם לא ארוך במיוחד. אחד מהם חביב עליי, האחד בקושי נסבל.
בקיצור, המלצה אישית לקוראים: קראו עד חצי הספר (עד הפרק "פרילין יער הלילה" או משהו כזה), ואז הפסיקו. באמצע המתח, כן, אבל לפחות לא תזכו לחזות בהתדרדרות האיטית.

אוי לי, עכשיו מצאתי את עצמי יושבת על הגדר עם רגל אחת בצד אחד,ורגל שנייה בצד האחר. מישהו חפץ לעזור לי לרדת? אני מתחילה להרגיש קוצים...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

ארתור קונן דויל

בכריכה קשה, אותיות מוזהבות קדושות, סימניה נאה. כל דבר בספר אומר "סידור".
ולמען האמת? לספר כזה, מגיע הכבוד. לא הייתי כורכת את סיפורי שרלוק הולמס בשום כריכה אחרת. כמה אני מתענגת כשחברותיי בכיתה בטוחות שלהנאתי אני קוראת מכתבי הקודש (אני עושה את זה, אבל לא במקרה זה), היש ראוי מזאת?
כשרון יש לי לשרלוק הולמס: כמעט אף סיפור קצר שלו איני מסוגלת לזכור. לכן ההפתעה וההנאה שלי יכולות לחזור על עצמם אלפי פעמים! ועכשיו שיאמרו לי, כל אותם מעריצי הולמס הבקיאים והמדקלמים את הסיפורים בע"פ, שאינם חשים אף קמצוץ של קנאה. הנאה נצחית משרלוק הולמס? נשמע כמו גן עדן. לו רק היה זה כך גם בשלושת המוסקטרים...
ועכשיו לסיפורים: מה יש לומר? שרלוק הולמס ממשיך להדהים את הקורא בהסקת מסקנות "הגיונית לחלוטין", ואז גורע מעצמו את כל התהילה כשהוא מסביר כיצד עשה זאת. סיפוריו ממשיכים להיות מפתיעים,כשברובם מופיע הפושע בסוף יש מאין, והולמס מכריז עליו כרוצח. כל זאת מסופר לנו מבעד לעיניהעוזר הנאמן והמסור ללא סייג, ד"ר ג'ון ווטסון.
אפרופו ווטסון, עם כל החיבה לגאון, אני קצת מצטערת שבאותה תקופה, אף אחד לא טרח לשים לב שככל הנראה, הולמס לוקה במספר תסמינים של תסמונת אספרגר . יחסו המעליב והמשפיל אל ידידו, הלעג המתמשך, כולם גורמים לי להעריץ את ווטסון על סבלנותו מאות מונים יותר משאת הולמס על גאונותו. לו אני טועמת טעימה אחת מכוס המרורים בה מלעיט הולמס את ווטסון מדי יום ביומו, הולמס היה מוצא את עצמו מרותק אל כורסתו ברחוב בייקר 221ב' עם רגל שבורה, מפרק יד נקוע, סדק בגולגולת וקנה נשימה מעוך.
מה גם שווטסון לא כל כך טיפש. הוא לומד משיטותיו של הולמס, רק מפספס מעט. הוא לא יכול להיות טיפש! (עדיין, רופא!), קונן דויל סתם מבליט את אפסיותו לעומת הולמס.
עוד נקודה להצביע עליה: כל גאונותו של הולמס ויכולתו להסיק מסקנות נובעת מן החברה הנוקשה ביותר אז. הנה לדוגמא פעם אחת, בה הולמס מזהה אדם ששהה זמן ממושך בלונדון לפי מכפלת מכנסיו. האם כיום היה יכול לעשות זאת, כשהחברה כל כך גמישה? אני בספק רב.
לסיכום: מומלץ ביותר. כתיבה קולחת ומסקרנת. רק תשתדלו לא לקחת את בובת הכלב החמודה שלא עוללה כלום, להעמיד פנים שהיא הולמס ולחנוק אותה. אני עשיתי זאת, לדובי מסכן שבמר לו גורלו הולבש במעילו וכובעו של הולמס. (לקנייה בכל חנות מזכרות בלונדון). ווטסון, ידידי, מגיע לך כל כך הרבה יותר ממנודה מסומם עם בעיות תקשורת...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
מלכים ג'

מלכים ג'

יוכי ברנדס

הספר הזה הזכיר לי היטב למה אני שונאת רומנים היסטוריים.
כמו שהגדרתי את זה פעם בביקורת אחרת, ברומנים היסטוריים לוקחים סיפורים קלאסיים ו"מכסחים להם את הצורה", אם להשתמש בביטוי עממי.
ניסיתי לחשוב מה עובר בראש לאדם שבא לכתוב רומן היסטורי. "היי, הדמות הזו נראית לי נחמדה מדי... בואו נהפוך אותה להמן הרשע! מסכימים? לא, זה לא משנה שהוא לא ממש עשה דברים כל כך רעים, נמציא כבר משהו..."
מה שמכעיס אותי הוא שאם גברת יוכי ברנדס באמת הייתה רוצה למצוא לכלוך על דוד, היא הייתה יכולה למצוא אותו בקלות, גם בלי לקשקש לנו על סופרים שקרנים, פשעים בלתי נסלחים, קדושים מעונים וכדו'. לדוד היו נפילות במהלך הדרך, לא צריך להמציא.
אני עצמי מבלה חלק ניכר מזמני הפנוי בפיתוח פרשנויות חופשיות לתנ"ך. לא בעיה. (כמובן שלא אכתוב עכשיו ספר עם כל השטויות האלו, ובשונה ממנה אני מנסה להסתמך יחסית על הכתוב), אבל פרשנויות וביקורות כאלו תת רמה! נו, באמת, אני חושבת שאני קצת יותר אינטלגנטית (אני מקווה, לפחות) מזה!
יוכי ברנדס התעלמה לחלוטין ממלחמת מכמש. חבל מאוד. סיפור יערת הדבש יכל לעזור לה מאוד בעיצוב דמותו של שאול. (אבל רגע! הוא לא ניסה להרוג את הבן שלו אז? לא, לא, לא. זה לא יכול להיכנס לספר. זה מפחית את תדמית הקדוש המעונה, הצדיק של שאול).
הייתי מרוצה מאוד אם ברנדס הייתה מתעמקת יותר ביחסי יהונתן ומיכל (הרי במילא מדברים פה על המצאות). פעמים רבות תהיתי מה היו היחסים ביניהם. שניהם קרובים אל דוד, שניהם פונים נגד אביהם, הם אמורים להיות מעין נפשות תאומות. או שמא התפתחה תחרות? למה לא להתעמק בזה? ולמה הסופרת הנכבדה התעלמה לגמרי מסיפור "מחר חודש"? (שמואל א' פרק כ'), הסיפור אמור להיות קלאסי בשביל ספרה! (בעצם, הוא שוב ניסה, פחות או יותר, להרוג את הבן שלו! זה שוב לא מתאים לקדוש המעונה שלנו!)
ועוד יותר גרוע. למה היא התעלמה כמעט ל-ג-מ-ר-י (!!!) ממות שאול, יהונתן ושני אחיו? זה לא ראוי להתייחסות?!
כל הביקורת הזו נכתבה על החלק מנקודת מבטה של מיכל בת שאול. שני הקטעים על ירבעם לא ראויים אפילו להתייחסות. מגוחכים, טיפשיים, והאם עליי להזכיר שבמקורות נכתב שלמיכל לא היה ילד עד יום מותה? מאיפה צץ פתאום נבט? אבל שוב, מעקב אחרי הפשט הוא לא שיקול בספר הזה.
ביקורת חריפה, לדעתי, לא מספיק. אם היו מציעים לי לקרוא את זה עוד פעם בשבת אחת, או במשך חודש לקרוא רק ספר אחד בלבד, אני לא בטוחה במה הייתי בוחרת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•
עורבני חקיין

עורבני חקיין

סוזן קולינס

אזהרה! הביקורת הבאה מכילה ספויילרים!
אם להגדיר את הספר במילה אחת:
אכזבה.
באמת אכזבה. אחרי הספר הראשון, והמעולה, קיוויתי לכל כך הרבה מהספרים הבאים!
אבל לא. הספר השני היה נחמד, מעט נמרח. מעט צפוי, אבל נחמד.
ועכשיו הגענו אל הספר השלישי. ולא סתם ספר שלישי. ה-ספר השלישי. האחרון בסדרה, טרילוגיה, קובץ. הוא אמור להיות יצירת מופת!! משהו של פעם ב10 שנים!!! אז מה קיבלנו?
קיבלנו ספר איטי, לא מאוזן או יציב, מבולבל, ובחלקים אחדים, גם משעמם.
הספר נמרח, לא מתקדם. רוב הזמן לגיבורה (שמבעד לעיניה אנו רואים את הסיפור) אין מושג איפה היא, מה קורה לה או לסביבתה, מה מצב העולם, מי היא. היו כבר דמויות כאלה בעבר בספרים רבים וטובים, אבל מעולם לא סופר הסיפור מבעד לעיניהן, ככה זה פשוט לא יכול להיות!
גם עלילת הספר לא מספיק חזקה. אם הייתה לנו עלילה מוצקה, בעלת נתיב ברור, עם עלילות משנה יציבות, ומספיק 'זמן מסך' לכל אחד, הייתה העלילה עשויה לפצות על חוסר היציבות במעט. אבל לא. מה קיבלנו? אזכורים מועטים של נושאים כמעט הרי גורל לעלילה, משימה מומצאת מצוצה מהאצבע, שיוצאים אליה למרות שברור שלא יצליחו במשימה, ואיכשהו גם לא נתפסים בזמן שישנים בנחת ברחובות הקפיטול,שאמורים לחפש אחריהם בכל מקום. משחקי כוח מטופשים ולא אמינים בין הגיבורה למנהיגת המרד (שזה לעניות דעתי, אידיוטי. כאילו שבמצב הזה, בו עשויות למות בכל רגע, הן באמת יתחילו להתווכח על מי קובעת את הכללים), וסוף לא מספק בעליל, שאפילו אני יכולה לחשוב על טוב ממנו.
לדוגמא ניקח את דמותו של פיניק, המוכר לנו מהיטב מהספר הקודם.
בספר הזה, פיניק מספיק להיכנס לדיכאון קליני, לצאת ממנו, להתחתן עם אהבת חייו חולת הנפש, להכניס אותה להיריון, ללדת תינוק ולמות. ולמרות כל זה, לא מסופר לנו עליו כמעט כלום מרגע שיצא מהדיכאון (וגם לפני זה, בקושי). על מותו, והוא, כידוע, אחת מהדמויות היותר ראשיות, מסופר לנו בשתיים וחצי שורות, ואז כלום. נאדה. התינוק שלו מוזכר פעם אחת בכל הספר, וזה למרות שאבא שלו מת ואמו חולת נפש אבלה. ככה מתייחסים לדמות ותיקה??? ככה ה-ו-ר-ג-י-ם דמות???
או גייל. מישהו באמת מאמין שקטניס תנתק קשרים עם החבר הכי טוב שלה במשך שנים, שהיה איתה בזמנים הכי קשים, רק בגלל חשד שהוא יצר את הפצצות שהרגו את אחותה, למרות שהוא לא ידע איזה שימוש ייעשה בפצצות, ולא ידע שיטילו אותן על הילדים? נו באמת! והפרידה. אחד הדברים שהטרידו אותי. אין-פרידה. פשוטו כמשמעו. אין שום פרידה. שיחה קצרה, שאפילו לא יודעים בה שהוא עוזב, ואז אזכור קצר שלו. שוב. ככה מתייחסים לדמות ותיקה???
סוזן קולינס השאירה בספר הזה כל כך הרבה קצוות פתוחים. זו לא דרך לגמור סדרה. סגרי את הקצוות, אולי תפתחי מעט חדשים (למתח), אבל סגרי אותם. זה לא ילך אחרת.
בקיצור, התאכזבתי ביותר. סוזן קולינס החמיצה ובגדול. היא יכלה להוציא מהספר הזה הרבה הרבה יותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•

ביקורות נוספות על "דירה להשכיר ועוד סיפורים"

דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

'אוף, לעזאזל עם יוקר המחיה!' מתחשק לי לצרוח בקולי קולות. 'למה דירה אחת מסכנה עולה יותר ממיליון שקל? למה, אה?'

אני צופה בכתבה בחדשות בערוץ 2 שעוסקת בדיוק בנושא הזה. הכתבה עוקבת אחר מספר זוגות צעירים שבסך הכל רוצים לקנות דירה. מבטיחים להם הרבה דברים כמו למשל הוזלה במחיר הדירה בעקבות הצעת החוק של לפיד (0% מע"מ) אבל אחר כך הזוגות הצעירים מגלים שלא כך הדבר ושההיפך הוא הנכון ומה לעשות, הממשלה התפרקה ואיתה התפרקו גם החלומות של אותם זוגות. המחירים קפצו וזהו, אי אפשר לקנות את הבית.
אמנם אצלנו, ברוך השם, הכל טוב (יש לנו דירת 5 חדרים גדולה ומרווחת+גינה. ובנוסף, גם סיימנו כבר לשלם את המשכנתא הארורה הזאת שצריך לשלם כל חודש- הידד!) אך למרות שמצבנו לא נורא כל כך כמו מצבם של הזוגות הצעירים שעליהם הייתה הכתבה, עדיין קשה מאוד שלא לרחם על אותם זוגות, להשתתף בצערם ולהבין את סבלם וייאושם.
וזה לא רק מחירי הדירות. יש עוד הרבה דברים. כמו, למשל, העניין ההוא של מחאת המילקי: אזרחים ישראלים שלא יכלו יותר לחיות פה ועברו לברלין, ללונדון, לפריז, לניו יורק או כל מקום אחר שהוא לא ישראל (או מדינת עולם שלישי) ובעצם אכלו שם יותר מעדני מילקי משהם אכלו בארץ, ובפחות כסף! (הייתם מאמינים שדבר כזה אפשרי בכלל?).
ולא לשכוח גם את הישראלים שנשארו בארץ כי אין להם מספיק כסף בשביל לצאת ממנה [האירוניה] ושנאלצים מדי יום להתמודד עם המציאות הקשה בעזרת הפגנות סוערות עם שלטים בידיהם, וצועקים את הסיסמא: 'העם! דורש! צדק חברתי! העם! דורש! צדק! חברתי!'
קיצר, מה שאני מנסה להגיד, זה שהמצב הכלכלי פה בארץ הוא לא משהו. נשאר לנו רק לחכות למשיח שיבוא ויוזיל את מחירי הדירות (והמילקי) ויעשה שיהיה יותר נעים לחיות פה, בישראל, לפחות מבחינה כלכלית (רמז: זה לא יהיה בנימין נתניהו).

ספר הילדים המוכר והנוסטלגי 'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, נכתב בימים יפים יותר. ימים שבהם מחירי הדירות לא הרקיעו שחקים, ימים שבהם כמעט ולא היה צורך במשכנתא, ימים שבהם המילקי כנראה עדיין לא היה קיים, וימים שבהם כל מה שהייתם צריכים לעשות כדי לקנות דירה זה פשוט להכנס אליה, לראות אם היא מוצאת חן בעיניכם ואם היא אכן מוצאת חן בעיניכם, אז להעביר את הכסף המזומן (לא הרבה) למוכר הדירה, ללחוץ את ידו, להגיד "עשינו עסק!" וזהו, הדירה כולה שלכם! ואני שוב חוזר ואומר: אין צורך במשכנתא. זה פשוט נפלא!
אבל שלא תטעו: לאנשים תמיד אבל תמיד היה על מה להתלונן. ואם לא על המחיר הגבוה של הדירה, אז על האנשים שגרים בה. כמו שרואים בספר הזה.

רצוי לדעת שגיבורי הספר הזה הם לא ממש אנשים, אלא בעלי חיים. אם כי הם ממש אבל ממש לא פראיירים ויודעים להתלונן טוב מאוד, בדיוק כמו אנשים (ואולי אפילו יותר טוב).

הסיפור עוקב בדיוק אחר החיות האלו. הנמלה, הארנבת, החזיר והזמיר- ארבעתם מעוניינים לשכור דירה, ובמקרה הם שמעו על בניין דירות בן 5 קומות שבו הקומה החמישית והעליונה התפנתה לה כי העכבר שעד עכשיו גר בה, עזב אותה ועבר כנראה לגור במקום אחר. מבטיחים להם הרבה דברים כמו למשל אווירה טובה ושכנים נחמדים, אבל אחר כך הנמלה, הארנבת, החזיר והזמיר מגלים שלא כל הדבר ושההיפך הוא הנכון, ושהאווירה ממש לא טובה והשכנים עוד יותר נוראיים:

הנמלה, שהיא רזה וחרוצה ואת הבית כל היום היא מנקה, לא מוכנה לגור בשכנות עם תרנגולת שמנה ועצלה שכל הזמן מנמנמת היא על הספה.

הארנבת, שבשבילה בית קבוע הוא המקום המועדף עליה לגידול הילדים, לא רוצה לגור בחברת קוקיה שילדיה ממקום למקום כל העת נודדים.

החזיר, שהוא בעל צבע עור בהיר מ"מוצא אשכנזי", לא מסתדר כל כך טוב עם החתולה בעלת צבע העור הכהה מהמוצא היותר "מזרחי".

הזמיר, שאוהב לשיר שירים (במיוחד במקלחת), לא סובל את הסנאית שברעש גדול את האגוזים מפצחת.


המסר:
המסר שרוצים להעביר בסיפור הוא שאנשים תמיד בוחרים קודם כל להסתכל על חצי הכוס הריקה ורק אחר כך (וגם זה לא תמיד) להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. תמיד הם מחפשים להם משהו לקטר עליו, להתלונן עליו ולהפנות לכיוונו אצבע מאשימה, במקום להינות פשוט מהדברים הטובים שיש (ובטוח שיש דברים טובים. אין סיבה שלא יהיו)
בנוסף, אנשים נוטים להשתמש בדיעות קדומות, בסטיגמות ובסטריאוטיפים שונים שהם מצמידים לאנשים שהם מעט שונים מהם, ואחר כך הם מגלים שפשוט קשה להסיר מאותם אנשים את הסטריאוטיפים שהוצמדו להם.


אך הסירו דאגה מלבכם- בסוף מצליחים למצוא מישהו שלא שם קצוץ על כל הסטריאוטיפים האלו, ושיסכים לחיות באותו בניין דירות בן חמש קומות, בשכנות עם התרנגולת השמנה והעצלה, הקוקיה שנודדת ממקום למקום, החתולה הכושית והסנאית שעושה הרבה רעש מאגוזים: זאת היונה, שלא סתם היא מסמלת את השלום ושבניגוד לנמלה, לאנרנבת, לחזיר ולזמיר, היא דווקא כן מצליחה לחיות בדו-קיום ולראות את חצי הכוס המלאה. (בשבילה התרנגולת היא טובת כרבולת, הקוקיה יפהפיה, החתולה נקיה והסנאית יודעת לחיות חיים עליזים עם כל האגוזים.)

ואולי גם אנחנו, מוזר ככל שזה יישמע, נלמד את הלקח מהסיפור ובפעם הבאה, כשנראה בכתבה בחדשות דירה במחיר של מיליון שקל, במקום לצעוק ולקטר, נגיד תודה שזה לא שתי מיליון או יותר גרוע, שלוש.

***

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

לא ברור מדוע בעמוד השער כתוב שלושה סיפורים מאת לאה גולדברג,
הרי הסיפור כך ולא כך ! הוא מאת ק. צ'וקובסקי והסיפור מעשה בשלושה אגוזים לא מובן מי כתב...
האיורים: מקסימים.

דירה להשכיר:
מקסים, חיובי ואופטימי.

כך ולא כך:
ביקורתי, מלמד לביקורתיות והגיון.

מעשה בשלושה אגוזים:
כתוב חכם, מדבר על עניין של כסף ופיתוי....

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מעגל קרבז
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

לפני כשעתיים השכבתי את בתי לישון, ובין השאר הקראתי לה את שלושת הסיפורים ב'דירה להשכיר'.

קראתי בפורומים שני דיונים: האחד, בנושא השלום, והשני בנושא עלילה מול כתיבה, על שניהם אני יכולה לחוות את דעתי בחוות הדעת שלי על'דירה להשכיר' (ואני מעדיפה את הביטוי 'חוות דעת' על המילה 'ביקורת', כשמדובר בנכסי צאן ברזל, מפאת הכבוד).

ואתחיל בעלילה מול כתיבה. מה שהופך, לדעתי, ספר לספר טוב הוא משהו המשותף הן לעלילה והן לכתיבה שאני יכולה לכנות אותו, בהעדר מילה אחרת, קצב. הן פשוטו כמשמעו והן במובן מופשט יותר. ב'דירה להשכיר' הקצב, פשוטו כמשמעו, מקסים. מה שהופך אותו לנעים לקריאה ולהקראה. כנראה, ילדים רגישים לנושא הקצב, כי בתי מבקשת לשמוע את הסיפור שוב ושוב, למרות שחלק גדול מן המילים בו אינו שגור על פיה וספק אם היא עומדת על משמעותו המלאה.

ולנושא השלום:
כדי להגיע למצב האידילי:
'כך בעמק יפה בין כרמים ושדות,
עומד מגדל בין חמש קומות.
ובמגדל גרים עד היום,
שכנים טובים חיי שלום.'
צריך שתגיע יונה. אחת שמוכנה להתפשר על דירה צרה וחשוכה כדי לחיות בשכנות טובה, וגם רואה את הטוב והיפה בכל אחד. (טקסט פוליטי? הטקסט לא שלי.)
אבל בעולם יש הרבה נמלים חרוצות שבזות לעצלנים, ארנבות אמהיות שלא רוצות לחשוף את ילדיהן לנהנתנות, זמירים מתנשאים שלא אוהבים רעש והרבה הרבה חזירים שלא נאה להם ולא יאה להם. אז איפה אנחנו ואיפה השלום.
מצד שני, אם כולנו היינו יונים, יושבים בחדרנו הצר והומים יום יום, היה קצת משעמם, לא?

מעבר להגיגים אילו, מדובר בספר ילדים נפלא, עם איורים (של שמואל כץ), שהם, בעיני, בין פסגות היצירה בתחום, במיוחד כשמדובר בשלושה צבעים בלבד. הן הסיפורים והן האיורים מלאי הומור ברבדים שונים הפונה לכל גיל, ובעלי מסרים לא מוסרניים.
אני, באופן אישי, מלאת הערצה לאבא של ענת העייף והמבולבל ועם זאת סבלני באופן מעורר קנאה.

אגב, קראתי גם באחד הפורומים (אני חושפת את עצמי כקוראת כפייתית) תלונה על אורכן של חלק מהביקורות.
אני מתגלה כגרפומנית לא קטנה (הפעם באמת נראה לי שעברתי את אורכו של הספר המדובר) אז עם הקוראים סליחה.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•dushka
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

מילה אחת כדי לסכם את הספר:
נוסטלגיה.
איזה ספר!
אני זוכרת שהייתי קטנה אני ביקשתי מאמא שתקריא אותו שוב, ושוב, ושוב, הייתי מוכנה להישאר ערה כל הלילה כדי שתקריא לי אותו.
העותק שהיה אז היה הרבה יותר... (איך לומר את זה?) חדש.
עכשיו העותק שחוק משימוש יתר.
בתור ילדה קטנה התאהבתי בספר ולא הרפתי ממנו.
היום אני ממליצה מאוד לקרוא אותו לילדים קטנים, ספר שמאוד טוב לגדול עליו.
גם מבוגרים יכולים להציץ בספר מידי פעם, להסתכל באיורים, ולהיזכר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

"דירה להשכיר" מעבר להיותו אחד מספרי הילדות הזכורים ביותר מילדותי, הנו ספר חשוב ביותר
מבחינה חינוכית. בסיפור המרכזי, פוגש הילד
אולי לראשונה, את מהות הסובלנות (או את מהות אי הסובלנות בתחילה)
במדינה כמו שלנו המורכבת מ"פסיפס" של עמים,
מוצאים, תרבויות, לשונות ומנטליות מורכבת,
אולי הדבר החשוב ביותר לקיומה החברתי,
הוא הצורך בסובלנות האחד כלפי השני.
דבר חשוב נוסף העולה בסיפור, הוא היכולת
"לראות את הטוב" לא רק את "חצי הכוס המלאה"
אלא ממש באדם אחר. כל אחד מאיתנו הוא אוסף של תכונות ויכולות. טובות יותר ופחות, מתאימות לאחרים יותר או פחות (כך נוצרות "קבוצות")
היכולת לראות את הצדדים החיוביים באדם אחר
היא יכולת נדירה ושראוי לטפח.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•boazbm
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

רק ההתחלה המדהימה, עם החרוזים השקטים..
"בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד לו מגדל בן חמש קומות..."
הספר הראשון שקראתי (!!!), שבתור ילדה גרם לי לחשוב הרבה מעבר למשחקי מחבואים או סוכריות על מקל.
דמויות פשוטות, עם מסר יפה וחריזה מדהימה.
הספר שקראתי הכי הרבה פעמים. עד היום הוא עומד אצלי על המדף, גדול וישן ליד כל ספרי הנוער והפנטזיה.
באמת שאין מה לומר. חבל שאני מוסיפה.
ספר הילדים של המאה, אם לא של האלף. מומלץ, בחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

ספר יפיפה וקלאסי מגיל הרך ועד.....אתם תחליטו!
בספר מסופר על בניין שבו מתגוררות בשכנות יפה
התרנגולת השמנה,הקוקיה וילדיה..עד ששלוותן מופרת
שהתפנה דירה להשכיר וכאן התחיל הסיפור
יפה ומומלץ לפני שינה.בגן בפינת קריאה ואפילו
ל----------גיל הזהב אל תצחקו אני רצינית
ספר משעשע לכל הגילים תנסו ותהנו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליzוש
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

זהו לא ספר על נדל"ן... למרות שאני בטוחה שגם הם יכולים לעשות ממנו מטעמים... זהו ספר המתאר את קורותיו של בניין דירות בעל חמש קומות, כאשר בכל דירה גר דייר שונה ממשפחת בעלי החיים. האיזון העדין מופר בשעה שמתפנה דירה להשכרה בבניין, וחיות שונות שוקלות לשוכרה.
"דירה להשכיר" הוא קלאסיקה ולא בִּכְדִי, זו סיפור חכם על אהבת הבריות, שיפוט ונקיטת עמדה כאשר בראשו עומדים חיות אולם בבסיסו עומדים אנו, בני האדם. לאה גולדברג כתבה סיפור חכם דרכו היא מעבירה מסר פשוט וחכם על התבוננות באחרים סביבנו, כעל בעלי רגשות, אשר שיפוט מהיר אינו עושה לא רק להן צדק, כי אם גם לסובבים.
הסיפור נכתב ופורסמם לראשונה בעיתון בשנת 1948, אולם ניתן בקלות להמירו לחיים שלנו ושל ילדינו והשימוש בו בסיטואציות שונות בחיים, הופך את הסיטואציות לברורות יותר ופשוטות יותר להבנה בגילאים הנמוכים.
בדרך כלל הסיפור הזה מתאים לגילאי החל מ-3.5 ועד לגילאים בוגרים יותר של 13-14, ולו רק בגלל שהוא מעט ארוך לגילאים צעירים יותר.
ספר שהוא חובה לדעתי בכל בית!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קרן מהאגדות Keren's Legend Land
דירה להשכיר ועוד סיפורים

דירה להשכיר ועוד סיפורים

לאה גולדברג

אני את הספר הזה קוראת לאחיין שלי בן 4 וחצי שנים הוא נורא אוהב אותו
ואני גם הייתי בהצגה של הסיפור הזה
הצגה מאד יפה ואני ממליצה גם על ספר וגם על ההצגה

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בר20
דירוג
4.0
לפני 4 שנים

“לא ברור מדוע בעמוד השער כתוב שלושה סיפורים מאת לאה גולדברג, הרי הסיפור כך ולא כך ! הוא מאת ק. צ'וקו”