ביקורת ספרותית על המפוזר מכפר אז"ר [עפ"י סמואיל מרשק] מאת לאה גולדברג
ספר בסדר

---

זה היה אולי ספר הילדים השנוא עליי ביותר בילדותי.
המפוזר המכובד והמבולבל הפחיד אותי עד מוות. היה זה חלקית בגלל מוזרותו, טירופו. כבר בגיל ארבע הבנתי שאיש אינו מפוזר כל כך באופן טבעי. הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר עם המפוזר הזה. משהו חולה.
חלקית פחדתי בגלל יחסו לסביבה. אדם כל כך מטורף, ועדיין הוא פונה בנימוס אל הסובבים אותו. איך זה יכול להיות? מה קורה פה? והאנשים, איך הם לא דוחים אותו מעליהם? הוא מכשף אותם? אולי הוא בעצם מטורף רצחני שתר אחר קרבנותיו!
אבל מה שהפחיד אותי יותר מכל בסיפור הוא הסוף. גורלו האומלל של המפוזר. לבלות את שארית חייו בקרון רכבת מנותק. מצפה תמיד להגיע לירושלים, אך נשאר תמיד באותו מקום (משל נחמד), החריד אותי. צעקתי לו: "הקרון מנותק! עבור רכבת!" אך הוא, בעקשנותו, הוסיף לשבת באותו קרון. מסרב לזוז ממקומו ואינו מאמין לי. לי לא נותר אלא לענות לו כששאל אותי אם הגענו כבר, שעוד רחוקה ירושלים. רחוקה מאוד מאוד.
הספר הזה החריד אותי. סירבתי לקרוא אותו לפני השינה. הארי פוטר היה בחירה פחות מפחידה בשבילי. בכל פעם שקראתי היכן היו המפתחות הצטמררתי. וכשיצא המפוזר מהבית הזעתי כולי.
כיום אני כבר מסוגלת לקרוא את הספר להנאתי וצוחקת כל כך הרבה שדמעות זולגות על לחיי. וזה לא בגלל העלילה ה"מבריקה", או בגלל הנסיעה ברכבת. זו בגלל תובנה מסוימת, שאליה הגיעה דודתי ערב אחד, כשהקריאה את הספר לילדיה.
מי היה מאמין שבספר ילדים של לאה גולדברג יתואר בדיוק מקרה מתקדם של אלצהיימר?

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על המפוזר מכפר אז"ר [עפ"י סמואיל מרשק]