ביקורת ספרותית על דירה להשכיר ועוד סיפורים - ציורים: שמואל כץ מאת לאה גולדברג
ספר מעולה

---

'אוף, לעזאזל עם יוקר המחיה!' מתחשק לי לצרוח בקולי קולות. 'למה דירה אחת מסכנה עולה יותר ממיליון שקל? למה, אה?'

אני צופה בכתבה בחדשות בערוץ 2 שעוסקת בדיוק בנושא הזה. הכתבה עוקבת אחר מספר זוגות צעירים שבסך הכל רוצים לקנות דירה. מבטיחים להם הרבה דברים כמו למשל הוזלה במחיר הדירה בעקבות הצעת החוק של לפיד (0% מע"מ) אבל אחר כך הזוגות הצעירים מגלים שלא כך הדבר ושההיפך הוא הנכון ומה לעשות, הממשלה התפרקה ואיתה התפרקו גם החלומות של אותם זוגות. המחירים קפצו וזהו, אי אפשר לקנות את הבית.
אמנם אצלנו, ברוך השם, הכל טוב (יש לנו דירת 5 חדרים גדולה ומרווחת+גינה. ובנוסף, גם סיימנו כבר לשלם את המשכנתא הארורה הזאת שצריך לשלם כל חודש- הידד!) אך למרות שמצבנו לא נורא כל כך כמו מצבם של הזוגות הצעירים שעליהם הייתה הכתבה, עדיין קשה מאוד שלא לרחם על אותם זוגות, להשתתף בצערם ולהבין את סבלם וייאושם.
וזה לא רק מחירי הדירות. יש עוד הרבה דברים. כמו, למשל, העניין ההוא של מחאת המילקי: אזרחים ישראלים שלא יכלו יותר לחיות פה ועברו לברלין, ללונדון, לפריז, לניו יורק או כל מקום אחר שהוא לא ישראל (או מדינת עולם שלישי) ובעצם אכלו שם יותר מעדני מילקי משהם אכלו בארץ, ובפחות כסף! (הייתם מאמינים שדבר כזה אפשרי בכלל?).
ולא לשכוח גם את הישראלים שנשארו בארץ כי אין להם מספיק כסף בשביל לצאת ממנה [האירוניה] ושנאלצים מדי יום להתמודד עם המציאות הקשה בעזרת הפגנות סוערות עם שלטים בידיהם, וצועקים את הסיסמא: 'העם! דורש! צדק חברתי! העם! דורש! צדק! חברתי!'
קיצר, מה שאני מנסה להגיד, זה שהמצב הכלכלי פה בארץ הוא לא משהו. נשאר לנו רק לחכות למשיח שיבוא ויוזיל את מחירי הדירות (והמילקי) ויעשה שיהיה יותר נעים לחיות פה, בישראל, לפחות מבחינה כלכלית (רמז: זה לא יהיה בנימין נתניהו).

ספר הילדים המוכר והנוסטלגי 'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, נכתב בימים יפים יותר. ימים שבהם מחירי הדירות לא הרקיעו שחקים, ימים שבהם כמעט ולא היה צורך במשכנתא, ימים שבהם המילקי כנראה עדיין לא היה קיים, וימים שבהם כל מה שהייתם צריכים לעשות כדי לקנות דירה זה פשוט להכנס אליה, לראות אם היא מוצאת חן בעיניכם ואם היא אכן מוצאת חן בעיניכם, אז להעביר את הכסף המזומן (לא הרבה) למוכר הדירה, ללחוץ את ידו, להגיד "עשינו עסק!" וזהו, הדירה כולה שלכם! ואני שוב חוזר ואומר: אין צורך במשכנתא. זה פשוט נפלא!
אבל שלא תטעו: לאנשים תמיד אבל תמיד היה על מה להתלונן. ואם לא על המחיר הגבוה של הדירה, אז על האנשים שגרים בה. כמו שרואים בספר הזה.

רצוי לדעת שגיבורי הספר הזה הם לא ממש אנשים, אלא בעלי חיים. אם כי הם ממש אבל ממש לא פראיירים ויודעים להתלונן טוב מאוד, בדיוק כמו אנשים (ואולי אפילו יותר טוב).

הסיפור עוקב בדיוק אחר החיות האלו. הנמלה, הארנבת, החזיר והזמיר- ארבעתם מעוניינים לשכור דירה, ובמקרה הם שמעו על בניין דירות בן 5 קומות שבו הקומה החמישית והעליונה התפנתה לה כי העכבר שעד עכשיו גר בה, עזב אותה ועבר כנראה לגור במקום אחר. מבטיחים להם הרבה דברים כמו למשל אווירה טובה ושכנים נחמדים, אבל אחר כך הנמלה, הארנבת, החזיר והזמיר מגלים שלא כל הדבר ושההיפך הוא הנכון, ושהאווירה ממש לא טובה והשכנים עוד יותר נוראיים:

הנמלה, שהיא רזה וחרוצה ואת הבית כל היום היא מנקה, לא מוכנה לגור בשכנות עם תרנגולת שמנה ועצלה שכל הזמן מנמנמת היא על הספה.

הארנבת, שבשבילה בית קבוע הוא המקום המועדף עליה לגידול הילדים, לא רוצה לגור בחברת קוקיה שילדיה ממקום למקום כל העת נודדים.

החזיר, שהוא בעל צבע עור בהיר מ"מוצא אשכנזי", לא מסתדר כל כך טוב עם החתולה בעלת צבע העור הכהה מהמוצא היותר "מזרחי".

הזמיר, שאוהב לשיר שירים (במיוחד במקלחת), לא סובל את הסנאית שברעש גדול את האגוזים מפצחת.


המסר:
המסר שרוצים להעביר בסיפור הוא שאנשים תמיד בוחרים קודם כל להסתכל על חצי הכוס הריקה ורק אחר כך (וגם זה לא תמיד) להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. תמיד הם מחפשים להם משהו לקטר עליו, להתלונן עליו ולהפנות לכיוונו אצבע מאשימה, במקום להינות פשוט מהדברים הטובים שיש (ובטוח שיש דברים טובים. אין סיבה שלא יהיו)
בנוסף, אנשים נוטים להשתמש בדיעות קדומות, בסטיגמות ובסטריאוטיפים שונים שהם מצמידים לאנשים שהם מעט שונים מהם, ואחר כך הם מגלים שפשוט קשה להסיר מאותם אנשים את הסטריאוטיפים שהוצמדו להם.


אך הסירו דאגה מלבכם- בסוף מצליחים למצוא מישהו שלא שם קצוץ על כל הסטריאוטיפים האלו, ושיסכים לחיות באותו בניין דירות בן חמש קומות, בשכנות עם התרנגולת השמנה והעצלה, הקוקיה שנודדת ממקום למקום, החתולה הכושית והסנאית שעושה הרבה רעש מאגוזים: זאת היונה, שלא סתם היא מסמלת את השלום ושבניגוד לנמלה, לאנרנבת, לחזיר ולזמיר, היא דווקא כן מצליחה לחיות בדו-קיום ולראות את חצי הכוס המלאה. (בשבילה התרנגולת היא טובת כרבולת, הקוקיה יפהפיה, החתולה נקיה והסנאית יודעת לחיות חיים עליזים עם כל האגוזים.)

ואולי גם אנחנו, מוזר ככל שזה יישמע, נלמד את הלקח מהסיפור ובפעם הבאה, כשנראה בכתבה בחדשות דירה במחיר של מיליון שקל, במקום לצעוק ולקטר, נגיד תודה שזה לא שתי מיליון או יותר גרוע, שלוש.

***

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על דירה להשכיר ועוד סיפורים - ציורים: שמואל כץ