במסגרת שיעורי ספרות בכיתה י"א התבקשנו לקרוא את הספר "אבא גוריו". לאחר התקוממות רבתי של הכיתה על הקושי בקריאה, המורה נתנה הנחה: אפשר לדלג, כך היא אמרה, על כל חמישים העמודים הראשונים. הם סתם תיאורים, ואינם חשובים לסיפור. לי זה לא היה משנה. בקצב הקריאה שלי חמישים עמודים פחות או יותר כבר לא משנים. פשוט קראתי הכל. החברה הטובה שלי, לעומת זאת, התקוממה מאוד. מה זאת אומרת, היא אמרה, לאשר לדלג על עמודים סתם ככה? אם הם כתובים שם, הסופר כנראה מצא לנכון לכתוב אותם, ולא יתכן שבשיעור ספרות המורה תמליץ לדלג עליהם. כמחאה, אותה חברה קראה רק את חמישים העמודים הראשונים. והנה, הפלא ופלא - היא השתתפה באופן פעיל בכל הדיונים על הספר שנערכו בכיתה. הכל, כך היא אמרה, כתוב בעמודים הראשונים הללו. זה היה השיעור החשוב בספרות שלמדתי באותה שנה: בלזאק מתאר אנשים ואת רגשותיהם והלכי הנפש שלהם בעזרת תיאור מקומות המגורים שלהם, הרהיטים והחפצים שבהם הם משתמשים.

לו הייתי יוצרת סרט על פי "סזאר בירוטו", הייתי בוחרת כסצנת האקספוזיציה של הסרט, את מראה תכנון השיפוצים של הגיבור בתחילת הספר. בסצנה זו מבקש הגיבור לשפץ את הבית שלו, ולהרחיב אותו כך שיוכל להכיל נשף רב משתתפים. לצורך כך, אומר לו הקבלן שהוא שוכר, יש צורך להפוך את הכיוון של גרם המדרגות. כלומר להרוס אותו לחלוטין, ורק אחרי בנייה מחדש תהיה גישה לקומה השניה. וזה בדיוק מה שקורה לסזאר בירוטו. הוא רצה להתרחב ולעלות במדרגות החברה. אלא שבדרך לשם הוא ירד והגיע לתחתית, כשכל מפעל חייו נהרס ונלקח ממנו.

כמו "אבא גוריו", גם "סזאר בירוטו" שייך לפרוייקט רחב הכנפיים של בלזאק הנקרא "הקומדיה האנושית". הוא בן שלושים ותשע, נשוי ואב לבת. באמריקאית היינו קוראים לו self made man. לא משכיל, לא מתורבת, חוכמתו הינה חוכמת רחוב עסקית בלבד, אבל הוא ישר ונאמן. עסקי התמרוקים שלו עולים כפורחים, והוא רוצה עוד. צירוף מאורעות גורם לו לקפוץ גבוה מדי ורחוק מדי, וגם ליפול במלכודת פיננסית שטומן לו עובד לשעבר הנוטר לו טינה. וזה למעשה הספר. המחצית הראשונה מתארת את ההידרדרות שלו עד כדי הרס מוחלט וביזיון הכלולים במונח "פשיטת רגל", מונח שכנראה היה משפיל הרבה יותר בצרפת של המאה התשע עשרה מבימינו. החלק השני עוסק בדרך שבה משקם בירוטו את הדברים החשובים לו ביותר: שמו הטוב, ומשפחתו. בניגוד למבקרים האחרים באתר אני חושבת שהתיאור הארוך של התככים הכספיים בספר אינו מיותר. יש צורך להבין את מכלול הנסיבות שהביאו לידי כך. בעיתוני השבוע שעבר קראתי סקירה של מבחר המהלכים שהובילו ליצירת "פרשת הולילנד" ומתברר שאין חדש תחת השמש. נוכלים היו ויהיו תמיד, והם יודעים לסובב את החוק לידיהם, ועוד להעמיד פני אוהבים בפני אותם אנשים שבהם הם בוגדים. אהבתי מאוד את תיאור "החתימה הכפולה" של הנוכל. יש לו שתי גירסאות לחתימה, בעלות הבדל קטן ביניהן. האדם התמים המקבל ממנו מכתב המלצה אינו יודע שהחתימה עליו אינה שווה כלום, ולהיפך - שהיא רומזת לנמעני המכתב שישיבו את פניו ריקם. טוב, "אהבתי" היא אולי לא המילה הנכונה, אבל התיאור מוצלח.

הסיום של הספר מיותר בעיני ונוצרי לעילא, אבל זה בלזאק, וזו הבחירה שלו. התרגום, של יהושע קנז, זורם וטוב. תיאורי הבתים והריהוט, מרגע שמבינים שיש להם משמעות, מוסיפים הרבה לכתוב. אני אהבתי, הנוער כאן בבית לא התחבר, אבל זו בעיה שלו. אני ממליצה.

אונורה דה בלזק הוא הסופר החתום על העינוי הספרותי הגדול ביותר הזכור לי מימי התיכון: 'אבא גוריו'. היחיד מבין ספרי החובה לבגרות שנאלצתי, מטעמים של פיקוח נפש, לוותר על קריאתו עד תומו ולהסתפק בתקציר שלו. כמו "אבא גוריו", גם "סזאר בירוטו" מוגדר על כריכתו האחורית כ"אחת מפסגות ה'קומדיה האנושית' של בלזק". ובהתחשב בצחוקים הזכורים לי מאז, הכנתי את עצמי לספר קורע...

אז אולי התבגרתי קצת מאז ימי התיכון, או שהתרגום המצוין של יהושע קנז עושה את ההבדל, או שהספר הזה פשוט טוב יותר, אבל הפעם בלזק לא שבר אותי. אפילו נהניתי.

הסיפור הוא על אחד, סוחר תמרוקים תמים וקצת "עגל" כזה, שמנסה לקדם את עצמו במעלה הסולם החברתי הצרפתי כדי להשתייך לגדולים באמת ונופל קרבן למזימה מרושעת להפשיט אותו מנכסיו ולסבך אותו בחובות.

לפני הכל, האמת חייבת להיאמר: חציו הראשון של הספר מייבש לגמרי. בלזק מתאר בפנינו בפירוט דקדקני (שלא היה מבייש אפילו את סטיג לרסון) את כל הפעולות והגורמים שהביאו להסתבכותו הכלכלית של סזאר בירוטו המסכן ולא חוסך מאיתנו אף בדל של אינפורמציה: מי הלווה למי, כמה כסף, באיזה ריבית, ממתי עד מתי, מי חתום על אילו שטרות חוב, מי הסב אותם לטובת מי, מי נתן את הערבויות ומי ביצע את ניכיון השטרות... ועוד כיוצא באלה עניינים בנקאיים שהיו מרתקים אולי את סטנלי פישר, אבל אותי זה הביא לחשוב שספרים שעוסקים ביום-יום עסקי וכלכלי של תקופתם מאבדים את הרלוונטיות שלהם הרבה יותר מהר מספרים שעוסקים בתכונותיהם ורגשותיהם של בני אדם (אם להשוות את הפופולריות המועטה של ספריו של בלזק בימינו, לעומת ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" למשל).

אלא שלמרבה המזל, בסופו של דבר, הספר הזה כן עוסק בבני אדם, וחציו השני מוקדש יותר למשמעויות הרגשיות, הנפשיות, החברתיות והמשפטיות של היותו של אדם פושט רגל בצרפת בשנים ההן, והמשמעויות מסתבר היו מרחיקות לכת.

בסך הכל, בלזק הפתיע אותי לטובה. בכתיבתו הרהוטה והחדה, בצלילה שלו לעומק נפשו של אדם שבור ומוכה, בגישה הפרו-נשית שלו והלא אופיינית לתקופתו (אשת הגיבור היא הדמות הנבונה ביותר בעלילה...) ובעיקר בעיצוב הדמויות המעולה שלו. ניסיונו האישי שלו עצמו הביא אותו לכתוב יצירה מאוד נוקבת ואישית שמרגישים שנכתבה מהבטן. קראתי שהוא כתב את הספר ב-19 ימים בתקופה שבה הוא עצמו היה שקוע עד צוואר בחובות כבדים ונושיו רדפו אותו בכל מקום.

בשורה התחתונה, ספר טוב. לא קל לקריאה. בכל זאת הוא נכתב לפני 173 שנה, אבל בזכות התרגום המצוין והעכשווי של קנז, שווה את המאמץ.

(La Comédie humaineLa) הקומדיה האנושית- הייתה סדרת ספרים מורליסטים (הכוללת מעל שבעים ספרים) שחיבר אונורה דה בלזק.
סזאר בירוטו התפרסם ב1837 במגזין le Figaro
בלזק הגה את הרעיון לכתוב גרסה עכשווית "לסוקרטס המודרני" כפי שאמר למאהבת שלו מאדאם הנסקה. ב"סזאר בירוטו" יש הפניה לספרים קודמים ב"קומדיה האנושית" – ז'אק בירוטו, אחיו הבכור של סזאר, שפנה לכמורה (גיבור הספר "הכומר מטור").
שלושת האחים גדלו בחווה קטנה בשינון- אזור כפרי בצרפת. סזאר בירוטו בגיל ארבע-עשר מוצא את משלח ידו בתמרוקים, תוך כמה שנים מתאהב בקונסטאנס, נערה שעובדת במכירת בגדים. הם מתחתנים ומביאים לעולם את סזארין. סזאר מתברג בבורגנות של תחילת המאה ה-19 וחי בבית-מפואר ומנהל פרפומריה/בית-תמרוק בכיכר ונדום בפריז. עיסוקו כיזם, שוכר לא מעיד על מוצאו הדל.
הספר נכתב ומתאר שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19- "עידן הרסטורציה" לאחר תבוסת נפוליאון וקונגרס וינה. סזאר ממונה לסגן רובע בפריז, מתמלא חשיבות עצמית מקשריו ללואי ה-18 וזוכר את הקרבות שנתל בהן חלק במהומות כנגד נפוליאון והליברליזם של התקופה.
דמות שלא מקבלת שם זה הקרם לשער, המתחרה ב"מקסר", המפתח סזאר ומשקיע בא את כול הונו. קרם להצמחת שיער העשוי מאגוזי-לוז.
הרומן מייגע, החלוקה לפרקים קצרים עם שמות לכול פרק לא מקלה בקריאה נוכח הדמויות הרבות בעלילה. ההיפוך במצבו של סיזאר מגיע במגע להשכרת חנות המטריות של קלוד-ז'וזף פילרו (בפרק החמישי- פילוסוף אמיתי וכימאי גדול). "קלוד-ז'וזף פילרו, לפנים סוחר בכלי מתכת, בעל החנות "פעמון הזהב", היה מאותם טיפוסים יפים בהיותם מה שהם: לבושו ואורח חייו, פיקחותו ורגשותיו, דיבורו וחשיבתו, אלה עלו כולם בקנה אחד" (ע"מ 114).
קלוד רוצה לפרוש מהמשכר והוא מקורב למרת בירוטו, סזאר סומך עליו (ולא יודע שהוא בקשר עם יצואנית שעתידה לחסל את כול הממון בעסקה). כדי לרצות את הקוראים היא מתה מות טראגי (לא הדמות היחידה בספר שתזכה לסוף שכזה).
אם סזאר בירוטו הוא לא הדמות הראשית, עוזרו הנאמן אמסלם-פליפ משחק תפקיד מכריע בלהפוך את ההסתבכות-העסקית המלבה את הספר לדבר שהוא עוד יכול להיפתר. במשל בעל אפוס תנכי נוסח יצחק ורבקה מתרקם בין סזארין ובין פליפ. הוא מאוהב בה, דמויות אחרות בעלילה מזהירות אותו שמעסיקו יפשות רגל, אבל זה לא עוצר אותו באהבה החזקה שלו לסזארין.
בפרק 13- "פשיטת הרגל" יצא המרצע מהשק, סזאר מתרוצץ סביב בנקאים שצוחקים לו בפרצוף. הוא נאלץ להסתמך על פליפ כדי להציל את משפחתו.
הספר מתיש, בספק אם קיים אדם שקרא את כול ספרי "הקומדיה האנושית". הספרים שמחכים לי- "הקמיע", "אז'ני גרנדה" ו"זוהר ושקיעה של יצואנית צמרת" שנמצאים אצלי בספריה. זהו ספרו הראשון שקראתי. אונורה דה בלזק נהג לכתוב חמש-עשרה שעות ביום, לא זכה למוזיאון כמו של פראנץ'-קאפקא בפראג. חסרים מוזיאונים לכותבים, שהייתי באמסטרדם שאלתי איפה המוזיאון של שפינוזה כמו מפגר.
לסבתי הייתה פרפומריה בשנות ה-90, הייתי באה לראות הרבה נשים קונות בשמים, קרמים ותכשיטים. היא הייתה ניצולת שואה, ההפך הגמור מהדמות הראשית בספר, ללא היגיון וילדותיות נתעוות.
הסיבה שהחלטתי לקרוא את הספר זה העיסוק בחובות, הנושא קשה וחסר מוצא, אני פוחד ממצבים כאלה, למי בימנו יש כסף?.

ההבדל בין טוב למעולה בספר זה מתמצה לדעתי לפחות בעובדה שהספר מלא בפעולות כלכליות, חשבונאיות של פשיטות רגל שקצרה ידי מלהבין אותם. מעבר לכך תרגומו המעולה של יהושע קנז (בדומה לתרגומיו את ספריו של סימנון) מעביר את רוח התקופה בצורה מעולה. הלב יוצא אל קונסטאנס, אשתו של סזאר המזהירה אותו והיודעת מראש בחושיה החדים (ואולי הנשיים?) מה יהיו תוצאות הימוריו הכלכליים. וכך במקום להינות ממה שיש ולזכות בחלום נעורים על אחוזה כפרית קטנה, הם נאלצים להתמודד עם פשיטת רגל על תוצאותיה הכלכליות והחברתיות בפריז של אותם ימים. אהבתי את הסיפור על משמעויותיו ולקחיו אבל...פירוט היתר של הפעולות הכלכליות, וכפי שציינה אחת מכותבות הביקורת - היה ממש מעניין את סטנלי פישר ולא את הקורא המצוי.
בכל מקרה מומלץ (תמיד אפשר לדגל על כמה עמודים וזה לא ממש מפריע להנאה). מומלץ.

"סזאר בירוטו" מאת אונורה דה בלזק, בתרגומו מצויין של יהושע קנז, הוא אופציה לבריחה אל מקום אחר ולזמנים אחרים.
למרות זאת חשתי שאני מכיר את האנשים שעליהם כותב הסופר כי הספור מתאים לכל זמן וכמעט לכל מקום.
זהו סיפורה של הבורגנות בצרפת
אבל המתרחש כמו תמיד אצל אנשים המוכשר והערמומי מצליח והחלש סובל. ממש לא מפתיע!

סזאר בירוטו הוא מייצר תמרוקים (אנחנו בצרפת) ומצליח בכך רק שיש לו רעיון לייצור המוני של "שמן ראש" שמונע התקרחות שכנראה הייתה לזה פופולרית גם אז. הסוחר הצליח לטפס בקושי אל מעמדו כסגן ראש הרובע.
עליה במעמד מבחינתו ומבחינת הסובבים אותו.

הוא "דואג" להזכיר שהיה קצין בעברו במשמר הלאומי ואביר לגיון הכבוד. טרח לספר לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא רצה .על הפציעה שלו בקרב נגד נפוליאון כמובן למען המדינה... (מוכר?)


כמו כל עשיר שחצי התאווה בידו הוא מתאווה לעוד עושר, למרות שמצבו כאמור טוב למדי עורך נשף ראוותני כדי להוציא את העיניים של מכריו, מוקיריו ואויביו משקיע בחברות קש ובעסקות נדל"ן מטופשות . פושט את הרגל ולוקח לו זמן להבין שמצבו האנושי והכלכלי ברע וכמו בספור טוב הקומדיה האנושית הופכת לטרגדיה אישית.
שימו לב שזהו הכלל לספור טוב ובלזק משתמש בכל ספריו במהפך במצבה של הדמות המרכזית כבסיס ליצירתו.
כל מי שיקרא את הספר הזה יוכל לזהות בדמויות מוכרות. יש שם גם הומור מעט אינפנטילי לטעמי יש לזכור שהסופר כתב את יצירותיו בכל זאת לפני שנים רבות והוא לא היה מושלם. להזכיר שכתב המון תוך זמן קצר - הפרנסה היתה לפי שורה, חשים בכך בכל ספריו.
ובכל זאת בנושאים האלו ישנה אצל סופרים בני זמננו התקדמות. הדמיות אצלו מעט צפויות מידי. הטוב טוב לגמרי והרע רע לגמרי. חסר האמצע. וכך גם ההומור.
בלזק כותב למבוגרים (את אבא גוריו חייבו ללמוד לבגרויות בתיכון וזו היתה שטות מוחלטת). אחרי שכתב את הסיפורים הראשונים שלו, בעילום שם, בלזק עצמו הוא שקע בחובות כבדים. הוא נכנס לעולם המפוקפק של המו"לות והדפוס וממש כמו הגיבור שלנו בירוטו - גם הוא פשט את הרגל.כך שיש בספר פרטים ביוגרפיים התואמים לבלזק.
בכל מקרה כותב היטב ומגלה שעולם כמנהגו נוהג (עיינו בעיתון סוף שבוע, בעיתון ערב חג). כמו שקוהלת החכם מכל אדם כתב "מה שהיה הוא שיהיה"
הספר מזמין את הקורא לטיול ברחוב סנט אונורה לחנות התמרוקים שליד כיכר ונדום, בפריז של 1837, ועושה זאת בכישרון רב-תאור המקומות אצלו נפלא. ומגלה כמובן שבחברה ישנו חוסר צדק. שיש עושר לא חוקי (מוכר?) ועוני מביש וכמו בחלק גדול מספריו של בלזק בכל זאת ישנו ניצחון של הטוב על הרע . בכך איני בטוח.
אני חייב לציין בכל פעם שאני מזכיר שגם הוא היה אנטישמי ועבורו היהודי הוא דמות סטריאוטיפית לגזלן.(עיין הדודן פונס).
כנראה גם בזאת אין חידוש
בהחלט שווה קריאה ולו רק בשל התאורים ה"תיירותים" (אדם ונוף עירוני) בפריז שלפני קרוב למאתיים שנים.

זה לא נעים למצוא את עצמך יום אחד בלי כסף. וזה עוד יותר לא נעים כשאתה איש עסקים מוערך, שעושה נשפים שעולים הרבה ואתה בעל אות כבוד מהממשל. אפשר לומר – פאדיחה. וזה עוד יותר לא נעים שאישתך, שתחיה, ידעה כבר מההתחלה שיש מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם...

סזאר בירוטו הוא תמרוקן שבנה את עצמו מאפס. הוא הגיע מהעיירה טור לפריס כשמעט מאוד מטבעות בכיסו והצליח להתקדם לאט ובזהירות עד שהפך להיות תמרוקן מצליח, בעל חנות מכניסה והמצאות יחודיות לו בתחום. המקום הוא צרפת והתקופה היא תחילתה של המאה ה-19.

סזאר כבר הבטיח לעצמו מקום של כבוד בין מכובדי העיר, הוא גם זכה באות כבוד מהממשל לאחר שנפצע באחת המלחמות (והוא טורח לספר על זה בכל הזדמנות ב"עאלק" צניעות) ועדיין משום מה זה לא מספיק לו.
במקום לקנות את בית החווה ששנים הוא ואישתו קונסטאנס כבר מתכננים לקנות בכסף שהרוויח הוא מחליט לקחת חלק בעסקאות נדל"ן מפוקפקות, שחלקן בכלל מונע מנקמה בלי ידעתו. הספר מתחיל בזה שהוא מספר על תוכניותיו לאישתו והיא מצידה מתנגדת בכל תוקף, הוא אומר לה ש"זו תמיד הגישה שלה והיא תמיד הססנית". יש לה תחושה לא טובה, היא אומרת והיא צודקת (למה? למה לא מקשיבים לנו יותר?). העסק הולך מדחי אל דחי והספר מתאר את הדרדרותו האיטית והכואבת של סזאר אל עבר פשיטת הרגל הבלתי נמנעת. כשכל זה שלא באשמתו בכלל, מה שעושה את העסק הרבה יותר מתסכל.

בלזק מפליא לתאר את שלל הדמויות, שהן תמיד צבעוניות וססגוניות וגם את החברה הבורגנית שבעיר. בהתחלה היה לי קצת קשה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך שלל התיאורים, אבל ברגע שמתרגלים לשפה ולסגנון אפשר ממש להרגיש ברחובות פריס של אותה התקופה.

הסיפור מתנדנד הרבה בין אושר ועושר להתרוששות ודיכאון. תחילה מסופר כיצד הגיע התמרוקן כעני חדור מוטיבציה לעיר הגדולה, אט אט הוא מטפס במדרגות החברה (בדרך מכיר את אישתו ובתו, סזארין, נולדת), הוא הופך לאיש יחסית עמיד שמוקירים לו כבוד, ואז הוא מחליט לעשות נשף מנקר עיניים לחגוג את קבלת אות הכבוד, הוא מזמין את כל המי ומי של אותה התקופה, ואז באה הנפילה הגדולה.
תחילה כולם מדברים על הנשף ואיזה מדהים הוא היה, אבל לא מספיקים לעבור מספר ימים וכולם כבר מתלחששים מאחורי גבו של סזאר, מפני שאין לו את הכסף לשלם לכל אותם הספקים. אנשים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות עושים לו "ויברח" עם כספים שהוא השקיע והוא נותר חסר כל. פתאום הנשף הזה נראה כמו טעות מטופשת...

ייאמר לזכותו של בירוטו שהוא גומר אומר בליבו לשלם את כל החובות שלו עד הפרוטה האחרונה והוא עושה את זה עם הרבה כבוד. חשוב להבין את התקופה, וזה מתואר יפה מאוד על ידי בלזק – מי שמוכרז כפושט רגל בתקופה ההיא נחשב ממש לנחות. אפילו בירוטו עצמו מותח ביקורת בתחילת הספר על פושטי רגל למינהם. לפושטי הרגל אין מעמד של ממש באותה התקופה. אנו עדים לצדדים הלא כל כך נעימים אצל אנשים ובחברה הבורגנית של אז – הרבה תאוות בצע, נקמנות, בוגדנות, שמחה לאיד. יש מעט מאוד דמויות טובות ונדיבות בסיפור הזה.

לפי מה שקראתי על בלזק, הוא עצמו הכיר נושים מקרוב ועמד לא פעם על סף פשיטת רגל. קראתי שאפילו היה נוהג לברוח מדלתות אחוריות בתחפושת על מנת שלא יתפשו אותו... אז כנראה שיש בסיפור הזה קצת מהחיים של בלזק עצמו. גם הוא, כבירוטו, לא ידע תמיד לעשות את העסקים הנכונים.

הספר די ארוך וזו אולי המגרעה היחידה שלו, אבל זה נובע מהתיאורים הכל כך מפורטים לכל דמות ודמות, בין אם היא חיונית לעלילה ובין אם לא. מה שנקרא – אליה וקוץ בה. אותי, אישית, הסוף קצת הפתיע אבל על זה אני לא יכולה לספר לכם כדי לא להרוס.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
הספר הוא ספר תקופתי והעטיפה היא תקופתית. אני רואים את פריז של המאה ה-19, על אנשיה, כירכרותיה והרחובות. אני אוהבת את הציורים האלה, בגוונים הפסטלים – זה ממקם אותי בתוך העלילה. אהבתי.

ציטוטים:
"מעולם לא חשבה על האתמול ולא על המחר. לדידה היה העתיד מנוחת צהריים וסוף החודש היה הנצח, אף כשהיה עליה לפרוע את חובותיה"

"מר מולינה היה איש קטן ומגוחך, בעל הכנסה שנתית, שכמוהו יש רק בפריס, כמו שחזזית מסוימת אינה צומחת אלא באיסלנד. השוואה זו נכונה אף יותר מפני שהאיש הזה היה בן כלאיים של עולם החי ועולם הצומח, כיצורים האלה הנובטים, פורחים ומתים על, בתוך או מתחת הקירות המסוידים של כל מיני בתים משונים ולא בריאים, שהם בוחרים להשתכן בהם".

"ההפסדים הידועים גבולותיהם מוגדים, אבל הבהלה אין לה גבולות".

"אילו הייתה האמת מגורשת מעל פני האדמה, היתה מפקידה את המילה האחרונה שלה בידי קופאי".

"הכבוד שלי הוא נסיכה שלעולם לא תפרע את מיטתו".

ציטוטים נוספים ועוד המלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il