איזה פער עצום בין הכתיבה לתוכן. אני דווקא אוהב סגנון ולא משתגע על כל הדרמות והאקשן, אבל כאן הסופרת המשמשת כנראה אלטר-אגו לסופר מגלה טפח ומכסה טפחיים, ונותרת דמות לא מרתקת בעליל. מדי פעם בהרצאותיה ובאינטראקציה עם הקהל שלה יש רעיונות מעניינים על ספרות, על צמחונות, על דת אבל אלו נבלעים ברעיונות שחוקים, ועל אף הניסיון להימנע מהטפה ההטפה מצליחה להשתלט. כאמור, הסגנון מרתק אבל התוכן מתקשה מאוד לחדש.

הספר בכללותו דמה בעיניי לגרסת קאבר ליצרות ספרות קודמות, ובכך הצליח ליצור בהן עניין מחודש. לסיכום, הייתי אומר שמדובר בסך הכול בתרגיל ספרותי מוצלח, אבל פחות כספר לקריאה.

ספוילרים: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פליטה יהודייה מגרמניה. אביו מתעב את הספר ואף כותב מאמר קוטל בעיתון על הספר של בנו. עם הזמן מתברר שהשנאה היא לא ביקורת ספרותית גרידא אלא מעלה פרנויה שיתגלה מעשה של האב שהלשין על אב חברו ברשימות השחורות בקולומביה (שהם למעשה מקארתיזם לנחשדים בנאציות במקום בקומוניזם).

בתחילת הספר האב כועס על סטודנט שאומר שנאום מסוים הצליח בגלל הרעיונות שבו. הוא מגנה את זה ואומר שכל ההשפעה היא האמצעים הרטוריים. אבל לא ניתן להפריד בין הרעיונות למילים ולכל יש השפעה. הספר של הבן פותח מעין תיבת פנדורה המגלה באיטיות דמויות נוספות המדווחות על האירוע ומקדמות את העלילה. בחלק השני מתברר שהספר "המלשינים" בעצמו שימש מודיע שכזה על אירועים שאולי היה עדיף שנשארים פרטיים. הוא גם לא משחרר אותך בקלות בסגירת מעגל. אתה צריך להסיק בעצמך מתי למילים יש השפעה, מה יש לחשוף ומה אין לחשוף.

בעיניי הספר היה קולח, למעט עודף פירוט, מעניין ומקורי בנושא שלו, מעורר מחשבה וחוסר נחת.

אני די מחבב את בולגקוב, בעיקר לב כלב ואחרי זה האמן ומרגריטה. אני מרגיש שהנובלה די מפוספסת, הסאטירה ישירה מדי ומובנת מיד על ההתחלה. לא באמת קורות התפתחויות מפתיעות או מלמדות. אני מניח שהקוראים בתקופת הנובלה הזדהו עם הביקורת על המשטר הסובייטי, אבל היא פרטנית מדי להיות רלוונטית לקורא שלא נמצא בשלטון המשטר הזה. הבעיה העיקרית שהדמויות הן רק פונקציות ולא מורכבות מספיק כדי שיעניינו אותנו עד כדי כך שנרצה לעקוב אחריהן, ולכן לדעתי הספר פשוט לא יוצר מספיק עניין ונשאר בגדר רעיון שכתוב יפה.

הספר מתחיל נהדר, כושר הכתיבה של צוויג מגיע למיקסום בחלקו הראשון של הספר, כאשר כריסטינה הענייה מתעררבת בחברה הגבוהה של ארה"ב. אימוץ הזהות החדשה והמתח של הנערה הענייה במקום החדש זה תמיד קונפליקט מעניין, וכושר התיאור של צווייג מצליח להפוך את הסיפור ללא נדוש (כולל אזכור מודע לאלייזה דוליטל).

אבל בחלק השני נראה שהייאוש האישי של צוויג משפיע גם על הכתיבה, שהופכת לתיאורית פחות, ומתחלפת בכתיבה שרובה מחשבות, דיאלוגים דלים וחזרה על אותם ואותם רעיונות, כך שאני לפחות איבדתי עניין. אומרים שספר טוב חושף את האמת על הקורא וספר רע חושף את האמת על הכותב. לתחושתי, החלק הראשון עונה לכלל של הספר הטוב והשני לכלל של הספר הרע.

האמת, יש כמה דברים נפלאים במסה הזו, והכול נאמר, ראיית הרנטגן, הראייה לפרטי פרטים של נושא לא שגרתי (מזכיר את שנת הגנן של צ'אפק), שיט תענוגות על ספינה ובה לרוב גמלאים, אך לא רק. הזרות של וולאס בולטת לאורך כל הספר, ההומור הדק נשזר בהרבה סיטואציות, ובעיקר בהערות השוליים הבלתי פוסקות (לא לדלג עליהן).

אבל כשכל זה מתקרב לסיום, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך, זה הכול? סה טו? שיטת הכתיבה כבר הובנה, הביקורת ברורה, הערות השוליים מתחילות להעיק ומתגברת בך האדישות לספינה ולשטיה. בסופו של דבר זו משימה עיתונאית שקצת התארכה, אבל כן כדאי לקרוא, לפחות את ההתחלה, בשל סגנון הכתיבה והנושא.

אז אומרים שבשנות השישים דיימון ראניון היה כוכב בישראל, הגיע ל"פנקס הקטן" ולשיר של מאיר אריאל. אז חייבים להודות שכל ספר הומור במדינה מוכת בכי הוא מבורך ושהסגנון המיוחד מוסיף מאוד, פושעים חביבים תמיד נחמד, בטח עם כינויים שכאלה.

אבל היה לי קשה מאוד עם הכתיבה הדיווחית מדי (כמעט עיתונאית), נעדרת הרגש, עם הדמויות החד-ממדיות, לרוב בעלות מאפיין אחד. הרבה מהסיפורים הם סיפורי פואנטה בלי הרבה מעבר, ולא פעם בקריאה של בן זמננו הפואנטה צפויה.

סיפורים שמצאתי בהם יותר רגש, בלי לוותר על ההומור הם "ג'וני חד העין", "לב בודד" ו"מוח חוזר הביתה", שמצליחים לרגש ולתת ערך מוסף, לעומת שאר הסיפורים בקובץ

יש משהו מאוד מעניין באובלומוב, הן בסיפור והן בכתיבה. הספר כתוב במעין אובלומוביות, חוסר כוח וחוסר מוטיבציה להשתתף בעולם האמיתי, בין אם זה עבודה, טיולים או אפילו אהבה. גם הספר כתוב במין עצלות חיננית כזו, חלק מהספר מיותר וחלק חוזר על עצמו, אבל הדמויות נוגעות ללב, במיוחד אובלומוב, איש שהוא נשמה טובה ולא מוכן לקחת חלק בחיים והכל קורה סביבו, אלא אם גורמים חיצוניים יצילו אותו; שטולץ, הגרמני שזוכר לאובלומוב חסד נעורים וחי בעולם העסקי ואף מציל את אובלומוב שוב ושוב; וכמובן, זכאר המשרת הנרגן והעצלן והתחמן אך גם טוב לב ומסור, שלדעתי הוא אחת הדמויות הקומיות הטובות שנכתבו.

למרות הקומיות הברורה שבספר, היום נקרא את הספר הזה כספר על דיכאון, ואכן כמה סצנות הן מדכאות ביותר, והמלחמה בין הייאוש לתקווה אינה פוסקת. הרוסים מאוד אהבו את אובלומוב הדמות, שציין עבורם את הדרך הלא קפיטליסטית ולא תחרותית, ופחות אהבו את שטולץ, שסימל עבורם את המערב. עבורי דווקא שטולץ היא הדמות החיובית בספר, לא כי הוא תחרותי או חי בעולם העסקים, אלא כי הוא מעורב וגורם שינוי, גם אם השינוי לא בא מאובלומוב עצמו.

בקיצור, זה ספר על הרבה דברים, על דיכאון, על אהבה, על ייאוש מול תקווה, על לקחת חלק במירוץ החיים התחרותי לעומת לפרוש ממנו, ואפילו על טוב לב האדם מול השחיתות שלו. יש לקרוא את הספר באורח נשימה אובלומובי.

אחד הספרים שהיה לי הכי קשה לקרוא, לא כי הוא כתוב בצורה קשה אלא בגלל הציניות לכל דבר, לא רק לגבי המוות, הרפואה והמחלות אלא בכלל לגוף האנושי ולבני אדם, מעין איזה קור אמריקאי מעצבן שמגיע גם להומור, שיש בו הרבה פחות ממה שחשבתי ויותר תיאורים מזעזעים בריאליסטיות שלהם חסרת הפשרות. לקח לי זמן להבין שזה בדיוק העניין, בעולם חסר האונים של בית האלוהים הציניות היא בין הדברים הפחות גרועים שיכולים לקרות, ודווקא בגלל זה תיאורי הרגש, הדמויות שמקלפות את הציניות כמו השמן והחברה של הגיבור יוצרים את הרגעים היפים של הספר. צריך להיות מאוד זהירים ולא לקבל את התיאורים המבחילים, גם של הסקס מבחינתי, כמובנים מאליהם. יש בספר הזה הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה

הספר מכיל 11 סיפורים על ילדותה של הסופרת כעולה מעיראק ברמת גן של שנות החמישים. הסיפורים מתארים שלל דמוית מאותה תקופה - מבני משפחתה, דרך השכנות הרכלניות, בעלת המכולת האשכנזייה המתנשאת ועד המורה הגזען. וגנר מתארת אותם במוטו של הספר כ"רוחות רפאים". אותן רוחות של העולם הישן לא מעוררות געגוע: לא המורה שחושב שמאנשים כמוה ייצאו רק מוכרי בוטנים, לא השכנות מהמזרח שלא יכולות לקבל עצמאותה של אשה, לא האמונות הטפלות, לא הקולקטיביזם הכפוי ולא קודים תנ"כיים כלפי אונס. לא פלא שאותה ילדה חולמת אז על אמריקה, שם אף אחד לא מתעניין בך אבל גם לא מתערב בחייך.
איכויותיה של וגנר כמשוררת מתגלות גם הן בטקסט, בתיאורים העוצמתיים של ריחות ומראות שאינם עוד. הספר עוסק בעיקר בתיאור מציאות וזיכרונות (שלא ברור עד כמה כולם מדויקים) אך מלווה גם בביקורת המוכנסת בחטף מנקודת המבט של הכותבת בבגרותה ובילדותה,: השכנה שאמרה שהיא עושה מה שאלוהים אומר לה אך התכוונה שאלוהים עושה מה שהיא אומרת, חוסר היכולת להתמודד עם טיפשות מבוגרים, והקטע המוצלח בעיניי בספר, החבֵרה שהמורה מנסה להנחית עליה בכפייה ובתוך כך גם כפייה תרבותית. בבגרותה מבינה הכותבת שמה שהפריע לה הוא העדר האמת בחברות זו.
האמת הלא מצועצעת הזו היא הבסיס של הספר, ספר אותנטי שאמנם לא חף מביקורת אך גם לא שיפוטי ומבין שאלו האנשים שעיצבו את פניה של המדינה והשכונה, אנשים קשיי יום ולא פתוחים ללא מוכר. רק הלכלוך של הילדה-הכותבת, החוזר בסיפורים רבים וזוכה לביקורת מדמויות רבות, מורד בניקיון המאולץ והשמרני. אפשר לומר שנולד פולקלור