זה לא נעים למצוא את עצמך יום אחד בלי כסף. וזה עוד יותר לא נעים כשאתה איש עסקים מוערך, שעושה נשפים שעולים הרבה ואתה בעל אות כבוד מהממשל. אפשר לומר – פאדיחה. וזה עוד יותר לא נעים שאישתך, שתחיה, ידעה כבר מההתחלה שיש מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם...
סזאר בירוטו הוא תמרוקן שבנה את עצמו מאפס. הוא הגיע מהעיירה טור לפריס כשמעט מאוד מטבעות בכיסו והצליח להתקדם לאט ובזהירות עד שהפך להיות תמרוקן מצליח, בעל חנות מכניסה והמצאות יחודיות לו בתחום. המקום הוא צרפת והתקופה היא תחילתה של המאה ה-19.
סזאר כבר הבטיח לעצמו מקום של כבוד בין מכובדי העיר, הוא גם זכה באות כבוד מהממשל לאחר שנפצע באחת המלחמות (והוא טורח לספר על זה בכל הזדמנות ב"עאלק" צניעות) ועדיין משום מה זה לא מספיק לו.
במקום לקנות את בית החווה ששנים הוא ואישתו קונסטאנס כבר מתכננים לקנות בכסף שהרוויח הוא מחליט לקחת חלק בעסקאות נדל"ן מפוקפקות, שחלקן בכלל מונע מנקמה בלי ידעתו. הספר מתחיל בזה שהוא מספר על תוכניותיו לאישתו והיא מצידה מתנגדת בכל תוקף, הוא אומר לה ש"זו תמיד הגישה שלה והיא תמיד הססנית". יש לה תחושה לא טובה, היא אומרת והיא צודקת (למה? למה לא מקשיבים לנו יותר?). העסק הולך מדחי אל דחי והספר מתאר את הדרדרותו האיטית והכואבת של סזאר אל עבר פשיטת הרגל הבלתי נמנעת. כשכל זה שלא באשמתו בכלל, מה שעושה את העסק הרבה יותר מתסכל.
בלזק מפליא לתאר את שלל הדמויות, שהן תמיד צבעוניות וססגוניות וגם את החברה הבורגנית שבעיר. בהתחלה היה לי קצת קשה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך שלל התיאורים, אבל ברגע שמתרגלים לשפה ולסגנון אפשר ממש להרגיש ברחובות פריס של אותה התקופה.
הסיפור מתנדנד הרבה בין אושר ועושר להתרוששות ודיכאון. תחילה מסופר כיצד הגיע התמרוקן כעני חדור מוטיבציה לעיר הגדולה, אט אט הוא מטפס במדרגות החברה (בדרך מכיר את אישתו ובתו, סזארין, נולדת), הוא הופך לאיש יחסית עמיד שמוקירים לו כבוד, ואז הוא מחליט לעשות נשף מנקר עיניים לחגוג את קבלת אות הכבוד, הוא מזמין את כל המי ומי של אותה התקופה, ואז באה הנפילה הגדולה.
תחילה כולם מדברים על הנשף ואיזה מדהים הוא היה, אבל לא מספיקים לעבור מספר ימים וכולם כבר מתלחששים מאחורי גבו של סזאר, מפני שאין לו את הכסף לשלם לכל אותם הספקים. אנשים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות עושים לו "ויברח" עם כספים שהוא השקיע והוא נותר חסר כל. פתאום הנשף הזה נראה כמו טעות מטופשת...
ייאמר לזכותו של בירוטו שהוא גומר אומר בליבו לשלם את כל החובות שלו עד הפרוטה האחרונה והוא עושה את זה עם הרבה כבוד. חשוב להבין את התקופה, וזה מתואר יפה מאוד על ידי בלזק – מי שמוכרז כפושט רגל בתקופה ההיא נחשב ממש לנחות. אפילו בירוטו עצמו מותח ביקורת בתחילת הספר על פושטי רגל למינהם. לפושטי הרגל אין מעמד של ממש באותה התקופה. אנו עדים לצדדים הלא כל כך נעימים אצל אנשים ובחברה הבורגנית של אז – הרבה תאוות בצע, נקמנות, בוגדנות, שמחה לאיד. יש מעט מאוד דמויות טובות ונדיבות בסיפור הזה.
לפי מה שקראתי על בלזק, הוא עצמו הכיר נושים מקרוב ועמד לא פעם על סף פשיטת רגל. קראתי שאפילו היה נוהג לברוח מדלתות אחוריות בתחפושת על מנת שלא יתפשו אותו... אז כנראה שיש בסיפור הזה קצת מהחיים של בלזק עצמו. גם הוא, כבירוטו, לא ידע תמיד לעשות את העסקים הנכונים.
הספר די ארוך וזו אולי המגרעה היחידה שלו, אבל זה נובע מהתיאורים הכל כך מפורטים לכל דמות ודמות, בין אם היא חיונית לעלילה ובין אם לא. מה שנקרא – אליה וקוץ בה. אותי, אישית, הסוף קצת הפתיע אבל על זה אני לא יכולה לספר לכם כדי לא להרוס.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
הספר הוא ספר תקופתי והעטיפה היא תקופתית. אני רואים את פריז של המאה ה-19, על אנשיה, כירכרותיה והרחובות. אני אוהבת את הציורים האלה, בגוונים הפסטלים – זה ממקם אותי בתוך העלילה. אהבתי.
ציטוטים:
"מעולם לא חשבה על האתמול ולא על המחר. לדידה היה העתיד מנוחת צהריים וסוף החודש היה הנצח, אף כשהיה עליה לפרוע את חובותיה"
"מר מולינה היה איש קטן ומגוחך, בעל הכנסה שנתית, שכמוהו יש רק בפריס, כמו שחזזית מסוימת אינה צומחת אלא באיסלנד. השוואה זו נכונה אף יותר מפני שהאיש הזה היה בן כלאיים של עולם החי ועולם הצומח, כיצורים האלה הנובטים, פורחים ומתים על, בתוך או מתחת הקירות המסוידים של כל מיני בתים משונים ולא בריאים, שהם בוחרים להשתכן בהם".
"ההפסדים הידועים גבולותיהם מוגדים, אבל הבהלה אין לה גבולות".
"אילו הייתה האמת מגורשת מעל פני האדמה, היתה מפקידה את המילה האחרונה שלה בידי קופאי".
"הכבוד שלי הוא נסיכה שלעולם לא תפרע את מיטתו".
ציטוטים נוספים ועוד המלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
