ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 12 באוקטובר, 2010
ע"י ענבאך
ע"י ענבאך
את "פתאום דפיקה בדלת" בכלל לא התכוונתי לקרוא. אבל קיבלתי אותו מתנה (פעמיים למעשה) והחלטתי לתת לו הזדמנות. הרי היו סיפורים של קרת שאהבתי ("לשבור את החזיר" המקסים, הסיפור על רבין החתול) אבל לרוב התאכזבתי.
פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, היי, זה דווקא לא רע. הפתיחה שבה קרת כותב על עצמו, ועל אלו שמאיימים עליו כדי שיספר להם סיפור מצאה חן בעיני מאוד.
מלאת תקווה המשכתי לסיפור השני שגם הוא מצא חן בעיני. לילנד (Lieland) מספר על גבר שמגלה שכל השקרים שהוא סיפר בחייו הופכים להיות דמויות אמיתיות. סיפור פשוט ונוגע ללב. גרם לי להתגעגע לפסחזון.
למרבה הצער מעבר לכך אין יותר מדי הברקות. קרת חוזר לעצמו, ולא במובן הטוב. שוב סיפורים שמנסים להיות פרובוקטיביים, אבל נשמעים פשוט כאילו קרת נהנה לכתוב סתם ככה על זיונים וסתם זקפות ("בזמן האחרון דווקא עומד לי" שנפתח ונסגר בכך שהכלב של רונאל מלקק לו...). שוב סיפורים שנשמעים כמו גיבוב לא ברור של משפטים ללא פואנטה.
מדי פעם יש רעיונות טובים, כמו "דקירה" שמדבר על בחורה שמגלה לחבר שלה יש ריצ'רץ' בפה שכשפותחים אותו יוצא גבר אחר ממנו. שוב, הרעיון נפלא, אבל קרת משאיר אותנו בלי פואנה ממשית. הוא פשוט נגמר ככה.
אני חייבת לזקוף לטובתו של קרת את "כתיבה יוצרת" שבו היה נדמה לי שהוא צוחק על עצמו. הסיפור מדבר על בחור שהולך לסדנת כתיבה יוצרת, וכותב כל מה שעולה לו לראש, עד שהוא מגלה בסוף, שבדיוק כמו לאתגר קרת ברוב סיפוריו (כולל זה) אין לו סוף! חשבתי שזה נורא משעשע.
לבסוף, לאתגר קרת יש רעיונות נפלאים, ומדי פעם הוא מצליח לכתוב משהו עדין נורא ומרגש, אבל רוב הזמן הוא מתכנס במעין ציניות לא נעימה ודי גסה שפשוט לא עושה לי את זה. וחבל. אם היה לו רק ספר אחד, והוא היה מאגד בתוכו רק סיפורים נפלאים כמו "לשבור את החזיר" ו"לילנד" הייתי מאושרת...
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
