את הספר קניתי לפני יותר מחצי שנה באחד המבצעים של "ספרים במשקל" באחת מחנויות הרשת הגדולות. ביחד איתו קניתי גם את "אני הנרי השמיני" (שאולי גם עליו אכתוב יום אחד) שהעסיק אותי במשך למעלה מחודש מאוד אינטנסיבי, וכך "לאכול בעלי חיים" נשכח על המדף בבית של אבא שלי. לפני כמה שבועות הייתי אצלו ופתאום נזכרתי בו שוב, הורדתי אותו מהמדף והתחלתי לקרוא אותו בדרך הביתה.

אז מה יש לספר על הספר הזה?
דבר ראשון, אחד הדברים הכי חכמים שעושה פויר בספר הוא שהוא לא שופט את אוכלי הבשר. ספר זה מיועד בעיקר לאוכלי בשר, ועל אף הנושא והתיאורים שבו, הוא לא שופט ולא מטיף לאף אחד. כבר בתחילת הספר הוא מספר על הרומן שלו עם צמחונות, שאני בטוחה שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו. מצד אחד- האהבה הגדולה לבעלי החיים וזכויותיהם, ומצד שני- הבשר. כבר בנקודה הזאת היה לי מאוד קל להזדהות איתו, כי הרגשתי שהוא לא מספר כמה הוא נעלה בכך שהוא לא אוכל בשר, אלא שהוא רק אומר "היי, זאת הבחירה שלי כרגע, תעשי מה שאת רוצה."
הספר כתוב בשפה המיוחדת והכל כך חדה של פויר. אמנם אין לו את החירות לברוא עולמות שלמים כפי שעשה בשני ספריו הקודמים, אבל זיכרונות הילדות והדימויים שהוא משתמש בהם לא נופלים מאלו ב"הכל מואר".

אני חייבת להזהיר מראש- "לאכול בעלי חיים" הוא לא ספר קל. פויר לא חוסך מאיתנו פרטים מזוויעים בנוגע להתעללות הקשה שעוברים בעלי חיים. קשה לי לדמיין שגם הקרניבור (או "אוכלי כל" כפי שמכנה אותם בספרו) הכי אדוק יוכל להישאר אדיש כלפיהם. אני יכולה רק לדמיין את המחקר המעמיק והאישי שעשה פויר עבור הספר הזה, ואני נמלאת הערכה כלפיו. הוא ביקר במשקי חיות תעשייתיים ופרטיים ברחבי ארצות הברית במשך כמה שנים, שאל את השאלות הקשות וראה את המראות הקשים עוד יותר.

ככל שהספר התקדם התמלאתי אשמה לגבי מנהגי האכילה שלי. אבל היופי בספר הוא שפויר לא אומר "את צריכה להרגיש אשמה" אלא "זה מה שקורה, תחליטי את מה את רוצה להרגיש." ובאמת, הרגשתי שהתחושות שלי לא נובעות ממה שהוא אומר, כי לא הרגשתי שהוא מטיף לי, אלא רק מציג את המציאות. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להיות צמחונית, אבל תמיד נשברתי די מהר. אבל הספר הזה נגע בי בצורה מאוד שונה, אולי היו אלה התיאורים המאוד מפורטים שמעולם לא העזתי לחפש לבד ברשת, ואולי הייתה זאת הגישה הלא מאשימה שעזרה לי, אבל בשבועיים מאז שסיימתי לקרוא את הספר בקושי אכלתי בשר. אפילו מצאתי את עצמי רחמנית מהרגיל כלפי הג'וקים שפלשו לדירתי.

בקיצור, הספר הזה מומלץ למי שאוהב בעלי חיים באשר הם. ספר מאוד מאיר.

הספר נפתח בשנת 1947. לילה, יתומה כבת עשרים פוגשת באירוע של הבריטים את אליאס, גבר שמבוגר ממנה בכעשר שנים. הדבר הראשון שהבחנתי בו בספר הוא שלל הריחות שאופפים אותו. כן, יש הרבה ספרים שמתארים ריחות, אבל כאן הריחות השונים של העיר ושל פעם הם ממש חלק בלתי נפרד מהעלילה. היות ואני בן-אדם של ריחות (אני דווקא מוסיקאית, והיה אפשר לצפות שאני אהיה בן-אדם של צלילים, אבל ריחות שומרים אצלי הכי הרבה זיכרונות) זה מייד תפס אותי.
ברגע שאליאס מספר לבריטים מה ההבדל בין איך שהבריטים שותים תה לבין איך שהסינים שותים תה, נשביתי בספר.

"ככה אתם, האנגלים מחזיקים את הספל, אמר, בידית, ואז מניחים אותו בצליל קר על התחתית... הסינים לעומת זאת, אוחזים את הספל בין כפותיהם. חובקים אותו. מרגישים את חומו, קשובים לטמפרטורה שלו, טועמים את הגוון המיוחד שבו. יש משהו חושני ופשוט בדרך הזאת. ומשהו מרוחק וקריר בדרך הבריטית."

בהתחלה היה לי קשה להתמודד עם סגנון הכתיבה של הספר- בלי מרכאות לציטוט, כתיבה מעט יותר אסוציאטיבית מהמקובל, אבל ברגע שנסחפתי לתוך הספר זה כבר לא הפריע לי.

אליאס הוא סוחר תה, ולפי כך הדמות שלו מאופיינת בהבחנה דקה בריחות וטעמים. כל ריח מרגש אותו וזה מדביק גם את לילה, אהובתו היהודיה. הדמויות של שניהם בנויות בצורה מאוד אמינה ומרגשת. למעשה, כל הדמויות בספר עשויות בצורה מאוד טובה, מה שנדיר למצוא בספר.

הייתי מאוד מוקסמת מהתפתחות העלילה. ספרים שקשורים בהיסטוריה (שלנו ובכלל) תמיד מרתקים אותי, כי תמיד מפתיע אותי לגלות איך הסיפורים הקטנים נטווים באירועים הגדולים בהיסטוריה. כאן הסיפור מושפע מהקמת מדינת ישראל, שהפרידה בין אליאס ולילה- הוא בירושלים המזרחית, והיא במערבית. היא בוחרת לחכות לו, והוא מתחתן ומוליד ילדים.
הסיפור מכיל שתי עלילות, בעצם שתיים וחצי. האחת היא ההווה- אליאס הזקן בבית חולים ונומי (תיכף נגיע אליה) מבקרת אותו ושומעת מפיו את סיפור אהבתם. השנייה היא כמובן הסיפור של לילה ואליאס לאורך השנים, והשלישית היא סיפור התבגרותה של נומי – בת של חברתה של לילה. בדרך כלל כשיש בתוך ספר עלילות משנה, אחת מהן באה על חשבון השנייה. אחת מהן מחויבת להיות המשעממת, שרוצים נורא לעבור אותה כבר כדי לחזור לעלילה המעניינת יותר. אני חייבת לציין שכאן זה לא היה ככה. הסיפור של נומי היה כל כך מעניין שבאיזה שלב כמעט שכחתי שאני מחכה לקרוא מה קרה ללילה. אני לא יודעת אם זה יתרון או חיסרון, כי הייתי מצפה שיהיה קצת יותר דגש על הסיפור של לילה, אם כי אחרי כמה זמן זה מתחיל להתאזן ויש דגש על שני הסיפורים. בעיה נוספת שבדרך כלל יש בעלילות משנה היא שלא מבינים מתי בדיוק מתרחשת כל עלילה. כאן לא הייתה כל בעיה, בתחילת כל פרק מצויינת השנה שבה הוא מתרחש, והיות ואלו שנים משמעותיות בתולדות מדינת ישראל (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור) אני מאמינה שלא תהיה בעיה לעקוב אחריהן.

בעיה אחת שהייתה לי עם הסיפור הייתה המלודרמטיות שאליה נסחפה לפעמים הסופרת. רוב הזמן הסיפור מתרחש על מי מנוחות, כמו שהייתי מצפה מסיפור שלא מתרחש בעידן הדיגיטלי, אבל לפעמים היא נקלעת לפרץ דרמטיות מיותר. אני לא יודעת, אולי באמת ככה זה כשמאוהבים, אבל החלקים בהם לילה מתעלפת מרוב צער שאיבדה את אליאס, או שאליאס נעשה חולה מרוב געגוע, היו מיותרים בעיני.
הכתיבה שלה כל כך טובה ומדויקת שהבנתי גם בלי כל הרעש הזה כמה הם מאוהבים, ובעיני זה דווקא גרע.

דבר נוסף שהפריע לי הוא חוסר התייחסות של הסופרת לכך שאליאס נשוי כשהוא ולילה נפגשים שוב אחרי איחוד ירושלים. כן, היא מדברת על זה שהוא נשוי ושזאת בעיה, אבל איכשהו ההתמודדות עם הנושא והפתרון שלו נראו לי די קלושים.

ועכשיו לגבי הסוף. אמרתי שאני לא אשים יותר מדי ספוילרים, אז אשתדל בקווים כלליים. בסוף הספר, ממש בעשרים העמודים האחרונים, הסופרת תופרת כבר את הסוף. יש סגירת עלילה מאוד ברורה ומוחשית ותהיתי איך נותרו לי עוד עשרים עמודים. מה כבר היא יכולה עוד לכתוב?
אז מגיעה סצינה די נוגעת ללב שבה נומי מגלה פרטים חדשים על לילה ועל אנשים שהיו קשורים אליה, והיא מתחילה לעלות על עקבותיה. מיותר לציין שבעשרים עמודים זה נעשה בצורה די חפיפה ומיותרת. זה הרגיש לי כאילו הסופרת סיימה את הספר, ואז פתאום היא נזכרה שיש לה עוד שתיים שלוש סצינות שהיא רצתה לדחוס ולא ידעה לאן, והיא פשוט שמה אותן בסוף. זה לא שאלו היו סצינות גרועות, או מיותרות. אני דווקא חושבת שאם היא הייתה שמה אותן לפני הסוף אז זה היה משפר בהרבה את הסיפור. אני פשוט בשלב הזה רציתי כבר להגיע לסוף.

בסופו של דבר, למרות המגרעות שציינתי, הספר הזה סיפק לי חופשה של שבוע בתקופה קסומה, של פעם, כשהכל היה מחובר יותר לאדמה וטרי יותר, ונינוח יותר. הוא מספק נקודת מבט מעניינת לסכסוך הישראלי-ערבי וגם מבט על מערכות יחסים עדינות ומדויקות להפליא.
מאוד מומלץ בעיני.

את "פתאום דפיקה בדלת" בכלל לא התכוונתי לקרוא. אבל קיבלתי אותו מתנה (פעמיים למעשה) והחלטתי לתת לו הזדמנות. הרי היו סיפורים של קרת שאהבתי ("לשבור את החזיר" המקסים, הסיפור על רבין החתול) אבל לרוב התאכזבתי.

פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, היי, זה דווקא לא רע. הפתיחה שבה קרת כותב על עצמו, ועל אלו שמאיימים עליו כדי שיספר להם סיפור מצאה חן בעיני מאוד.
מלאת תקווה המשכתי לסיפור השני שגם הוא מצא חן בעיני. לילנד (Lieland) מספר על גבר שמגלה שכל השקרים שהוא סיפר בחייו הופכים להיות דמויות אמיתיות. סיפור פשוט ונוגע ללב. גרם לי להתגעגע לפסחזון.

למרבה הצער מעבר לכך אין יותר מדי הברקות. קרת חוזר לעצמו, ולא במובן הטוב. שוב סיפורים שמנסים להיות פרובוקטיביים, אבל נשמעים פשוט כאילו קרת נהנה לכתוב סתם ככה על זיונים וסתם זקפות ("בזמן האחרון דווקא עומד לי" שנפתח ונסגר בכך שהכלב של רונאל מלקק לו...). שוב סיפורים שנשמעים כמו גיבוב לא ברור של משפטים ללא פואנטה.

מדי פעם יש רעיונות טובים, כמו "דקירה" שמדבר על בחורה שמגלה לחבר שלה יש ריצ'רץ' בפה שכשפותחים אותו יוצא גבר אחר ממנו. שוב, הרעיון נפלא, אבל קרת משאיר אותנו בלי פואנה ממשית. הוא פשוט נגמר ככה.

אני חייבת לזקוף לטובתו של קרת את "כתיבה יוצרת" שבו היה נדמה לי שהוא צוחק על עצמו. הסיפור מדבר על בחור שהולך לסדנת כתיבה יוצרת, וכותב כל מה שעולה לו לראש, עד שהוא מגלה בסוף, שבדיוק כמו לאתגר קרת ברוב סיפוריו (כולל זה) אין לו סוף! חשבתי שזה נורא משעשע.

לבסוף, לאתגר קרת יש רעיונות נפלאים, ומדי פעם הוא מצליח לכתוב משהו עדין נורא ומרגש, אבל רוב הזמן הוא מתכנס במעין ציניות לא נעימה ודי גסה שפשוט לא עושה לי את זה. וחבל. אם היה לו רק ספר אחד, והוא היה מאגד בתוכו רק סיפורים נפלאים כמו "לשבור את החזיר" ו"לילנד" הייתי מאושרת...

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא העובדה שלעיתים הוא נראה כאילו הם פשוט נעלו את המורה לספרות (זאת שאומרת "היי! פה צריכה להיות תפנית! אין פה מבנה עלילה!") בארון השרת ועשו מה שבראש שלהם.
ומה שבראש של גיימן ופראצ'ט כל כך מצחיק! לא כולם מסוגלים להתחבר לסגנון הזה, להומור המוגזם והנונסנסי הזה, אבל עבור מי שכן- הספר הזה הוא סוגשל תנ"ך.

הדמויות בנויות בצורה מבריקה- קרולי ואזירפאל עם האינטרקציה שלהם (ואף מילה על זוגיות), פרשי האפוקליפסה, פרשי האפוקליפסה האחרים, אדם וחבריו, ואם אני אתחיל לצטט פה קטעים זה לא יגמר.

משפט אחרון- תודה למי שעשה תרגום חדש ופחות בזיוני לספר הזה. בקריאה הראשונה חשבתי שזה חלק מההומור הבריטי המוזר של הצמד - לפזר את הנבואות באופן אקראי ביותר על גבי הספר.

את "מכונת הנצח" קראתי לראשונה בכיתה יב'. אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד, אבל גם שמאוד הסתייגתי מהדמויות שבו.
עכשיו, בקריאה שנייה, אני מבינה גם למה היה לי כל כך קשה להתחבר אליהן, ובעיקר לדמות הראשית - טל, המכונה בפי כל, ובעיקר בפי עצמה - דובה.

הדמות של דובה היא דמות לחלוטין לא מושכת. להבדיל מסופרות אחרות שכותבות מישהי שהיא מלאה אבל בטוחה בעצמה, או מלאה אבל מרזה באופן פלא לקראת הסוף, הגר ינאי כותבת דמות עוקצנית וכעוסה מההתחלה עד הסוף. אצל ינאי אין את המהפך הפיזי שתמיד אומרים לנו שחייבים בשביל סוף טוב, אין פשרות ונראה בהתחלה שגם אין במה להתאהב.

דובה היא בחורה שמנה, עם גבות עבותות ודיבור איטי (רק כי היא שוקלת כל מילה לפני שהיא אומרת אותה), אבל היא גם חכמה, מה שגורם לה באופן טבעי להיות מתנשאת ועוקצנית. וזאת הפעם הראשונה שהיה נדמה לי שמישהו כתב דמות עלי. לא דמות שאני מזדהה איתה, לא כמוני אבל מוצלחת יותר, ולא דמות שהייתי רוצה שתהיה כמוני.
פשוט כמוני. כשקראתי את התיאור שלה לכמה היא שנאה לעמוד במדי א' עטופה במעיל הנפוח והמעצבן הזה, יכולתי להשבע שינאי צריכה לתת לי תמלוגים...

הספר מתאר את דובה בתקופה מסוימת בשירות הצבאי שלה, שהשתלשלות אירועים הביאה אותה להיות קשרית בבסיס נידח ברמת הגולן. היא מוצאת את מקומה בחדר הקשר מתחת לאדמה, ואף אחד לא מפריע לה, עד שמגיע לבסיס קצין חדש ושמו צרות. כל מי שהיה בצבא מכיר את הקצין הזה, חדש, חדור מוטיבציה לשינוי, ובעיקר- זה שמפיל את כל הנהלים החדשים המבאסים- גיבוש, דיגום, שעות נוספות, וכמובן- מסדרים. מפה ועד הודעה חדשה.

מאוד הייתי מרוצה מהאינטרקציה של דובה ושל גיא כבר מההתחלה. היא מתחצפת ומתחכמת אבל לא מעבר למה שהיית מצפה שיקרה. היא לא שנונה עד כאב כמו שלפעמים קורה. אחרי כמה שיחות שנונות כאלה גיא מחליט שדובה צריכה להיות הפקידה האישית שלו.
דובה עוברת בחוסר רצון אך גם בחוסר ברירה, אך למורת רוחה, מהר מאוד היא מגלה שהיא בעצם מרוצה מכך שמכל הבנות הרזות והפלרטטניות בבסיס, דווקא היא נבחרה.

ערב אחד מציע לה גיא לצאת איתו לטיול, על האופנוע שלו כמובן. הוא לוקח אותה לאיזו בריכה טבעית ומציע לה לשחות איתו. דובה, מבוהלת מהאינטימיות הפתאומית, בורחת ממנו ונשבעת לא לחזור. היא מחליטה למצוא את אלכס.
אלכס, תלמיד מסתורי איתו יצרה קשר כשהייתה בחטיבת הביניים ונעלם בלי להותיר עקבות כמה שנים לאחר מכן. והוא גם הדמות החלשה והמשעממת ביותר בספר. אני מניחה שינאי ניסתה ליצור דמות מסתורית, אבל הגבול בין מסתורי למשעמם הוא דק מאוד, ואלכס נמצא רוב הזמן בצד המשעמם.
אני מכירה אנשים כמו אלכס, כל כך חכמים שהם נוטים כבר לכיוון המשוגע והמתבודד, אבל נראה היה שינאי כל כך קימצה עליו בפרטים, שהוא כמעט כמו דף ריק...
בכל אופן, אלכס, כבר מגיל צעיר דבוק באובססיה ליצור "פרפטואום מובילה"- מכונה שנעה בתנועה מתמדת מכוח האינרציה. למרות שהוא תמהוני לחלוטין הוא סוחף את כל הכיתה להעריץ אותו ולהתעניין בו.

דובה נכשלת למצוא אותו וחוזרת לצבא עם גיא. את שארית השירות הצבאי שלה הם מעבירים בשתיקה.
דובה משתחררת ומוצאת את עצמה אבודה לגמרי (שוב, מה עם התמלוגים?). היא שוקעת לשגרה המייגעת של העבודה במכולת של הוריה, ומסרבת לצאת ולחיות, למרות הפצרות אמה.

יום אחד, לפני יום כיפור, היא מחליטה ליצור שוב קשר עם גיא ולהתנצל בפניו על התנהגותה. הם נפגשים, וכאן נמצאת הסצינה שתפסה אותי לא מוכנה לחלוטין. היא עוקצת אותו והוא מטיח בה שהיא מתנשאת. "אני כל כך מכוערת" היא אומרת ופורצת בבכי. ואני, בתחנת הרכבת, בין ילד דתי לאחותו, גם אני פרצתי בבכי. טוב, זה לא היה בכי היסטרי, אבל בהחלט לא משהו בלתי מובחן.
התיאור של הסצינה הזאת פשוט נפלא, ינאי גורמת אפילו לנשיקה להשמע כמו משהו נעים, ואצל רוב הסופרים זה נשמע או חלומי בצורה מגוחכת, או פשוט דוחה. יותר מאוחר בערב מצאתי את עצמי קוראת את אותם דפים שוב ושוב, ובוכה כל פעם מחדש.

אבל אז שב מן הכפור מיודדנו, הדף הריק- אלכס. אמו בתרדמת בבית חולים אחרי ספק-ניסיון-התאבדות-ספק-רשלנות-רפואית, והוא נטרף כמעט מהאובססיה שלו להשלים את התיאוריה של אביו, שהיא פיזיקאי מפורסם גם הוא.

כאן נכנס פרק די מייגע. הוא מייגע כי הדמות של אלכס לא נותנת שום נחמה, שום סימן לאנושיות, וזה היה יותר מדי בשבילי. הוא מייגע כי הוא רצוף בתיאוריים מדעיים פיזיקליים שלא הצלחתי לעקוב אחריהם, והוא מייגע בעיקר כי יכולתי להרגיש עד כמה אבודה דובה הייתה, וכמה היא כמהה לעזור לאלכס, שמתנהג כמו גאון אנטיפת.
הם יוצרים קשר עם נערה גאונה שאלכס חושב שתוכל לעזור להם, והיא מובילה אותם לתת-עלילה חדשה ומעניינת עוד פחות- האם הפטרונית שלה, המתמטיקאית הראשונה בהיסטוריה. אלנה, הנערה הצרפתיה, מספרת להם שיש ספר של מריה אגנסי עם הערות בכתב יד, שהיא חייבת להשיג לפני שהתקשורת תגיע אליו ותעוות אותו. בתמורה היא מסכימה לעזור להם לסיים את התיאוריה של אלכס.
כאן נכנס דיון פיזיקלי ארוך אך נלהב בין אלכס ואלנה, ואני ודובה הרגשנו נטושות, נבגדות, ובעיקר טיפשות.

לאחר שהם משיגים את הספר, אחרי מסע לבולוניה, הם חוזרים לארץ. לא לפני שדובה ואלכס שוכבים, ודובה מבינה כמה שהיא מתגעגעת לגיא. בצדק, גם אני התגעגעתי נורא.

כשהם מגיעים אלכס מפקיד בידיה את הנוסחה שאלנה נתנה לו. לא ברור מה הוא חושב שדובה יכולה עם הנוסחה, שברור שנראית לה כמו ג'יבריש, אבל הוא טוען שהוא לא מסוגל להמשיך עם זה.

הספר לא נגמר בסיום בומבסטי, אין נשיקה על רקע השקיעה ודהירה על הסוס הלבן עד האופק. נאמר לנו במפורש אמנם שדובה וגיא יחזרו כנראה להיות ביחד, אבל אין את הפריקה שהיינו מצפים שתקרה בסוף הספר.
דובה נועלת את הנוסחה בקופסה בה היא שומרת את כל הדברים שלא צריך לזכור אבל אסור גם לשכוח, וכך נראה שהיא חותמת את פרק החיים שלה שמתמקד באלכס.

למרות מגרעותיו של הספר שכוללות בעיקר את הפרק המייגע של אלכס ודובה במסע אחר סיום הנוסחה, זה ספר מקסים. הוא נוגע ללב והדמויות שלו אמינות ברובן עד כאב. והסיום שלו משאיר את הקורא עם טעם של עוד, עם רצון לדעת מה קורה אחר כך. אבל אין פה אחריות דבר, וזה מעט מאכזב, אבל אולי זה מה שהופך את הסוף לטוב בעיני, שהוא נשאר פתוח עם המון אפשרויות להמשך...

"ברוכה הבאה" מתחיל לאט. לאט כמו שרק עלילה בעיירה קטנה בתחילת המאה העשרים יכולה להיות. לצלוח את עשרים העמודים הראשונים לקח לי קרוב לשלושה ימים, וזה היה שינוי מרענן אחרי ספרי אינסטנט למיניהם...

בכל מקרה, צלחתי את ההקדמה שנראתה לי כמו נצח וצללתי אל הסיפור. בהתחלה היו לי חששות- הדמות הראשית, דנה, היא מסוג הדמויות שאני שונאת לקרוא. סלחו לי כותבים, אבל דמויות מושלמות, בלונדיניות, רזות, עם עור מושלם (שנראות אפילו יותר מושלמות כשיש להן הנגאובר) לא עושות לי את זה. קשה לי להזדהות עם דמויות כאלה. בעיקר כשיש להן עבודה מושלמת וחיים מושלמים, ואז פתאום באמצע הספר מתגלה שהחיים שלהן לא מספקים. לא קונה את זה.

אבל מהר מאוד התברר לי שכבר בתחילת הספר מסתבר לנו שדנה רחוקה מלהיות מאושרת. העבודה המאומצת וסגנון החיים שלה גורמים לה לפתח בעיות בריאותיות חמורות, היא אומללה במערכת היחסים שלה, ובאופן כללי אין לה אמון באיש.

לאחר מכן העלילה מתחילה להתגלגל יותר במהירות. הספר קופץ בין מספר תקופות, זה לא מבלבל יותר מדי אם טורחים להתייחס לציון הזמן והמקום בתחילת כל פרק (דבר שאני נוטה לשכוח בדרך כלל עד אמצע הספר וזה עושה לי חיים קשים). די מהר לומדים לעשות את החישוב על ציר הזמן, וזה לא מעיק כמו בספרים אחרים.

אחד מסיפורי המשנה בסיפור הוא עברה של דנה. דנה טוענת שהבעיות הבריאותיות שלה נובעות מלחץ (כדי לקבל כדורים פסיכיאטריים) והיא מופנת לפסיכיאטרית שמנסה לגלות את עברה של דנה, שמסרבת לשתף פעולה.
במקביל, כתב רכילות שמנסה לנקום בדנה, מוצא פרטים שיקשרו את היעלמות אמה למפלגה הנאצית...

לספר יש הומור מיוחד, לא הומור שנון כזה של ספרים, אלא הומור של אנשים אמיתיים. כזה שאמנם לא יגרום לך ליפול על הרצפה מרוב צחוק, אבל הוא יעלה חיוך נעים על הפרצוף.

אני עד עכשיו לא בטוחה עד כמה אהבתי את הפתרון של התעלומה ואת מה שהוביל אליה. אני לא רוצה לגלות יותר מדי כדי לא להרוס לכם את הסוף, אבל הייתה לי הרגשה כאילו זה משהו שלא תוכנן בתחילת הספר, ולא היו יותר מדי רמזים אליו לאורך העלילה. כך שזה נראה לי קצת לא אמין.

בכל מקרה, הספר כתוב טוב מאוד, הדמויות שלו אמינות, נוגעות ללב ומשעשעות, וכך גם הרעיונות שעולים ממנו. זה באמת ספר שהיה לי קשה להניח מהידיים, גם במחיר של שעות שינה ובחילה בנסיעות.

"משחק השעות" ענה על אחת משתי הציפיות שלי ממנו. חיפשתי ספר שאוכל לקרוא בטיסה ויעביר לי את הזמן- מצאתי. ציפיתי לספר מתח מתוחכם- טוב, לא ממש ענה על ציפיותי.

כיאה לספר מתח, משחק השעות זורם מהר בין הידיים (להגיד שאי אפשר להניח אותו זאת הגזמה, כי הנחתי אותו אפילו לטובת בהייה באוויר או צפייה כפויה ב"סקס והעיר הגדולה 2") ומשאיר את הקורא במתח את הרגע האחרון. בהחלט לא יכולתי לצפות את הפתרון שלו.

אבל אני חושבת שהסיבה שלא יכולתי לצפות את הסוף היא שהלכתי לאיבוד קרוב לאמצע. משחק השעות מכיל דמויות משנה על גבי דמויות משנה, ואם לא מספיק, חלקן לפעמים מצוינות רק בשם המשפחה, כך שלא תמיד הבנתי אם מדובר על בחור, בחורה או הכלב של השכנים.
להבדיל מספרי מתח אחרים, כאן אין ממש תעלומה אחת, אלא ריבוי של רציחות, וכך גם ריבוי של רוצחים. הבעיה בספר היא לא המסובכות שלו, אלא שבלדצ'י פותח עוד ועוד תעלומות, בלי לסגור את הקודמות. כך שככל שמתקדמים בספר יש יותר ויותר שאלות, אבל פחות תשובות.
לא קוראים לזה לרקום עלילה, אלא אפילו להפך- לפרום אותה...

בעיה נוספת של הספר היא מערכת היחסים בין הדמויות. יכול להיות שראיתי יותר מדי סדרות פשע, ואני מצפה שיהיה מתח מיני בין הבלש והבלשית. אז נכון, לא חייבים מתח מיני, אבל שתהיה ביניהם איזו אינטרקציה! בתור מי שהעלילה סובבת סביבם הם מתוארים בקווים כלליים מאוד, ובצורה כמעט סכמתית.
שאר דמויות המשנה לא מתוארות בצורה מוצלחת יותר, וכולם שם מטר שמונים-שריריים-שזופים (הגברים) או רזות-אך שופעות (הנשים) וכולם ללא יוצא מן הכלל מדיפים ריח חזק של סקס אפיל.

בסופו של הספר התעלומה הראשית אמנם נפתרת, אבל נשארות עוד תעלומות משנה. אחת מהן נפתרת ב"כנראה שאף פעם לא נדע מי רצח את...", באמת? השקעתי ממיטב כספי (טוב, לקחתי מהספריה, אבל זה לא העניין!) בשביל לא לדעת מי הרג אותו?
השנייה נפתרת ברגע האחרון בצורה מאוד לא הגיונית ולא סבירה, והשאירה אותי לא מסופקת בעליל.

בקיצור, הנחתי את הספר, והרגשתי שלא נשארתי עם שום דבר בידיים שלי. משחק השעות הוא לא תבניתי ושטוח כמו ספריו של מיודדנו הרלן קובן, אבל הוא לא טוב בהרבה...

הבעיה של "עולם הסוף" היא המעלה הכי גדולה שלו- הוא ספר פנטזיה. במדינה בה הסרטים המדוברים הם על מלחמות ישראל השונות, לספר אסקפיסטי כמו עולם הסוף אין הרבה סיכוי.

אופיר טושה גפלה (להלן- אט"ג) הוא סופר נדיר בסצינת הכתיבה הישראלית, אין הרבה פנטזיונרים ישראלים ראויים לציון (למעשה, חוץ ממנו ומהגר ינאי אני לא מצליחה לחשוב על עוד. המליצו לי אם יש לכם), והוא כותב בחסד.

דבר ראשון, העולם שמעבר שיצר אט"ג מפורט ומלא דמיון כל כך, עד שזה גרם לי לעיתים רבות לחשוב במהלך הקריאה "אה, אז זה בעצם לא נורא כל כך למות". נשאבתי לתוך הרעיונות הנפלאים שלו ולקו העלילה הפתלתל.

לעולם הסוף יש מספר עלילות משנה, לעיתים נדמה שהולכים לאיבוד, ולא ברור בדיוק מה קורה, ומיהן כל דמויות המשנה, אך אט"ג לא מסתבך במידה שהקורא מאבד לחלוטין את הצפון. אמנם קשה בהתחלה להבין איך כל העלילות נקשרות ביחד, אך כשמגיעים לרגע הזה, זה שווה את כל הדרך המפותלת.
כשהגעתי לסוף, והסתכלתי לאחור על היצירה המופלאה הזאת, ורק רציתי לקום על הרגליים ולהריע לאט"ג על המתנה הזאת.

ספר מקסים.
עבדתי השנה בגן ילדים, והשתדלתי להקריא לילדים רק ספרים שזכרתי מהילדות שלי, או שנראו לי איכותיים. כי עם כל הכבוד, ספר שנקרא "טוסיקים" (טוסיק גדול, טוסיק קטן, וכו'. בחיי!) או ספריה של סמדר שיר הם לא הספרים שרציתי לחנך את הילדים עליהם (כך גם הוחרמו מצידי "יובל המבובלבל" ו"דורה" לטובת "קרנבל החיות" ו"שיר אלתרמן לילדים")

אז אחרי שמציתי את מאיר שלו ודויד גרוסמן מצאתי במקרה את הספר הזה. בהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מספרים העכשוויים מדי, שאין בהם כל תוכן ממשי, אבל ככל שהתקדמתי בספר גיליתי את הקסם שלו ביחד עם הילדים.

אליס היא פיה מתלמדת, היא יודעת להפוך את השמלה שלה לורודה (על ידי שפיכת מיץ פטל) ולהפוך את אבא שלה לסוס (על ידי כך שהיא רוכבת עליו).

הספר משעשע מאוד, ומראה בצורה מקסימה ומקורית את הלך החשיבה של ילדה קטנה, דבר שיכולתי מאוד להזדהות איתו, כי בתור ילדה הייתי בטוחה שיש לי כוחות קסם... הציורים מצוינים.

בקיצור, אחרי שעת הסיפור תהיתי לעצמי, האם נהניתי מהספר יותר מהילדים?