ביקורת ספרותית על מכונת הנצח של אלכס מאת הגר ינאי
ספר מעולה

---

את "מכונת הנצח" קראתי לראשונה בכיתה יב'. אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד, אבל גם שמאוד הסתייגתי מהדמויות שבו.
עכשיו, בקריאה שנייה, אני מבינה גם למה היה לי כל כך קשה להתחבר אליהן, ובעיקר לדמות הראשית - טל, המכונה בפי כל, ובעיקר בפי עצמה - דובה.

הדמות של דובה היא דמות לחלוטין לא מושכת. להבדיל מסופרות אחרות שכותבות מישהי שהיא מלאה אבל בטוחה בעצמה, או מלאה אבל מרזה באופן פלא לקראת הסוף, הגר ינאי כותבת דמות עוקצנית וכעוסה מההתחלה עד הסוף. אצל ינאי אין את המהפך הפיזי שתמיד אומרים לנו שחייבים בשביל סוף טוב, אין פשרות ונראה בהתחלה שגם אין במה להתאהב.

דובה היא בחורה שמנה, עם גבות עבותות ודיבור איטי (רק כי היא שוקלת כל מילה לפני שהיא אומרת אותה), אבל היא גם חכמה, מה שגורם לה באופן טבעי להיות מתנשאת ועוקצנית. וזאת הפעם הראשונה שהיה נדמה לי שמישהו כתב דמות עלי. לא דמות שאני מזדהה איתה, לא כמוני אבל מוצלחת יותר, ולא דמות שהייתי רוצה שתהיה כמוני.
פשוט כמוני. כשקראתי את התיאור שלה לכמה היא שנאה לעמוד במדי א' עטופה במעיל הנפוח והמעצבן הזה, יכולתי להשבע שינאי צריכה לתת לי תמלוגים...

הספר מתאר את דובה בתקופה מסוימת בשירות הצבאי שלה, שהשתלשלות אירועים הביאה אותה להיות קשרית בבסיס נידח ברמת הגולן. היא מוצאת את מקומה בחדר הקשר מתחת לאדמה, ואף אחד לא מפריע לה, עד שמגיע לבסיס קצין חדש ושמו צרות. כל מי שהיה בצבא מכיר את הקצין הזה, חדש, חדור מוטיבציה לשינוי, ובעיקר- זה שמפיל את כל הנהלים החדשים המבאסים- גיבוש, דיגום, שעות נוספות, וכמובן- מסדרים. מפה ועד הודעה חדשה.

מאוד הייתי מרוצה מהאינטרקציה של דובה ושל גיא כבר מההתחלה. היא מתחצפת ומתחכמת אבל לא מעבר למה שהיית מצפה שיקרה. היא לא שנונה עד כאב כמו שלפעמים קורה. אחרי כמה שיחות שנונות כאלה גיא מחליט שדובה צריכה להיות הפקידה האישית שלו.
דובה עוברת בחוסר רצון אך גם בחוסר ברירה, אך למורת רוחה, מהר מאוד היא מגלה שהיא בעצם מרוצה מכך שמכל הבנות הרזות והפלרטטניות בבסיס, דווקא היא נבחרה.

ערב אחד מציע לה גיא לצאת איתו לטיול, על האופנוע שלו כמובן. הוא לוקח אותה לאיזו בריכה טבעית ומציע לה לשחות איתו. דובה, מבוהלת מהאינטימיות הפתאומית, בורחת ממנו ונשבעת לא לחזור. היא מחליטה למצוא את אלכס.
אלכס, תלמיד מסתורי איתו יצרה קשר כשהייתה בחטיבת הביניים ונעלם בלי להותיר עקבות כמה שנים לאחר מכן. והוא גם הדמות החלשה והמשעממת ביותר בספר. אני מניחה שינאי ניסתה ליצור דמות מסתורית, אבל הגבול בין מסתורי למשעמם הוא דק מאוד, ואלכס נמצא רוב הזמן בצד המשעמם.
אני מכירה אנשים כמו אלכס, כל כך חכמים שהם נוטים כבר לכיוון המשוגע והמתבודד, אבל נראה היה שינאי כל כך קימצה עליו בפרטים, שהוא כמעט כמו דף ריק...
בכל אופן, אלכס, כבר מגיל צעיר דבוק באובססיה ליצור "פרפטואום מובילה"- מכונה שנעה בתנועה מתמדת מכוח האינרציה. למרות שהוא תמהוני לחלוטין הוא סוחף את כל הכיתה להעריץ אותו ולהתעניין בו.

דובה נכשלת למצוא אותו וחוזרת לצבא עם גיא. את שארית השירות הצבאי שלה הם מעבירים בשתיקה.
דובה משתחררת ומוצאת את עצמה אבודה לגמרי (שוב, מה עם התמלוגים?). היא שוקעת לשגרה המייגעת של העבודה במכולת של הוריה, ומסרבת לצאת ולחיות, למרות הפצרות אמה.

יום אחד, לפני יום כיפור, היא מחליטה ליצור שוב קשר עם גיא ולהתנצל בפניו על התנהגותה. הם נפגשים, וכאן נמצאת הסצינה שתפסה אותי לא מוכנה לחלוטין. היא עוקצת אותו והוא מטיח בה שהיא מתנשאת. "אני כל כך מכוערת" היא אומרת ופורצת בבכי. ואני, בתחנת הרכבת, בין ילד דתי לאחותו, גם אני פרצתי בבכי. טוב, זה לא היה בכי היסטרי, אבל בהחלט לא משהו בלתי מובחן.
התיאור של הסצינה הזאת פשוט נפלא, ינאי גורמת אפילו לנשיקה להשמע כמו משהו נעים, ואצל רוב הסופרים זה נשמע או חלומי בצורה מגוחכת, או פשוט דוחה. יותר מאוחר בערב מצאתי את עצמי קוראת את אותם דפים שוב ושוב, ובוכה כל פעם מחדש.

אבל אז שב מן הכפור מיודדנו, הדף הריק- אלכס. אמו בתרדמת בבית חולים אחרי ספק-ניסיון-התאבדות-ספק-רשלנות-רפואית, והוא נטרף כמעט מהאובססיה שלו להשלים את התיאוריה של אביו, שהיא פיזיקאי מפורסם גם הוא.

כאן נכנס פרק די מייגע. הוא מייגע כי הדמות של אלכס לא נותנת שום נחמה, שום סימן לאנושיות, וזה היה יותר מדי בשבילי. הוא מייגע כי הוא רצוף בתיאוריים מדעיים פיזיקליים שלא הצלחתי לעקוב אחריהם, והוא מייגע בעיקר כי יכולתי להרגיש עד כמה אבודה דובה הייתה, וכמה היא כמהה לעזור לאלכס, שמתנהג כמו גאון אנטיפת.
הם יוצרים קשר עם נערה גאונה שאלכס חושב שתוכל לעזור להם, והיא מובילה אותם לתת-עלילה חדשה ומעניינת עוד פחות- האם הפטרונית שלה, המתמטיקאית הראשונה בהיסטוריה. אלנה, הנערה הצרפתיה, מספרת להם שיש ספר של מריה אגנסי עם הערות בכתב יד, שהיא חייבת להשיג לפני שהתקשורת תגיע אליו ותעוות אותו. בתמורה היא מסכימה לעזור להם לסיים את התיאוריה של אלכס.
כאן נכנס דיון פיזיקלי ארוך אך נלהב בין אלכס ואלנה, ואני ודובה הרגשנו נטושות, נבגדות, ובעיקר טיפשות.

לאחר שהם משיגים את הספר, אחרי מסע לבולוניה, הם חוזרים לארץ. לא לפני שדובה ואלכס שוכבים, ודובה מבינה כמה שהיא מתגעגעת לגיא. בצדק, גם אני התגעגעתי נורא.

כשהם מגיעים אלכס מפקיד בידיה את הנוסחה שאלנה נתנה לו. לא ברור מה הוא חושב שדובה יכולה עם הנוסחה, שברור שנראית לה כמו ג'יבריש, אבל הוא טוען שהוא לא מסוגל להמשיך עם זה.

הספר לא נגמר בסיום בומבסטי, אין נשיקה על רקע השקיעה ודהירה על הסוס הלבן עד האופק. נאמר לנו במפורש אמנם שדובה וגיא יחזרו כנראה להיות ביחד, אבל אין את הפריקה שהיינו מצפים שתקרה בסוף הספר.
דובה נועלת את הנוסחה בקופסה בה היא שומרת את כל הדברים שלא צריך לזכור אבל אסור גם לשכוח, וכך נראה שהיא חותמת את פרק החיים שלה שמתמקד באלכס.

למרות מגרעותיו של הספר שכוללות בעיקר את הפרק המייגע של אלכס ודובה במסע אחר סיום הנוסחה, זה ספר מקסים. הוא נוגע ללב והדמויות שלו אמינות ברובן עד כאב. והסיום שלו משאיר את הקורא עם טעם של עוד, עם רצון לדעת מה קורה אחר כך. אבל אין פה אחריות דבר, וזה מעט מאכזב, אבל אולי זה מה שהופך את הסוף לטוב בעיני, שהוא נשאר פתוח עם המון אפשרויות להמשך...

» ביקורות נוספות של ענבאך
» ביקורות נוספות על מכונת הנצח של אלכס