ביקורת ספרותית על הביתה מאת אסף ענברי
ספר טוב

---

היה לי חשוב לקרוא את הספר הזה ואני שמחה שקראתי, כי הוא מאד רלוונטי לחיי ולחיי כל מי שחי בארץ הזאת. לאורך הקריאה היו דברים שהפריעו לי - חשתי שהלקוניות, הריחוק והפיזור גורמות לי לריחוק רגשי. אירועים מאד טעונים ודרמטיים מתוארים בקיצור ובריחוק, והספר עמוס בדמויות מרובות שעקב הקיצור הרב בתיאורן, היה לי קשה לעיתים לעקוב ולהבחין ביניהן. חשתי שהמבט בדמויות נותר שטוח קמעא ושאיני לומדת להכירן יותר לעומק במהלך הקריאה. כמה פעמים עברה במוחי המחשבה שיש כאן פיספוס - שהחומרים שיש בספר יכולים לשמש גרעין לסאגה דרמטית ומעמיקה במיוחד אם היתה העמקה בפרטי האירועים והדמויות ותיאור של תהליכים פנימיים. אך למרות הקושי שלי להתחבר רגשית לדמויות, כן חשתי חיבור רגשי למשהו שהתקשיתי להגדיר מהו, עד שנפל לי האסימון, שהספר הזה הוא בעצם ביוגרפיה, לא של איש או אישה כלשהם, אלא של הוויה/ישות/רעיון, כלומר של הקיבוץ, מרגע שנוצר בנפשם של החולמים אותו, דרך לידתו, גדילתו, פריחתו, גוויעתו והתפוררותו. והקיבוץ אכן הפך בספר זה לישות של ממש שמעוררת אמפטיה. ומצד שני הספר, והתהליכים שהוא מתאר מעוררים את השאלה בדבר האפשריות של ישות קולקטיבית שכזו, דווקא משום שהוא מתאר בפרטנות מדוקדקת שכזו את מגוון המרכיבים הסותרים שמרכיבים את הישות האחת הזאת - הקולקטיב האנושי. וכאן בעצם גלומה הבעייתיות של מוסד הקיבוץ. היה היה חלום של שיתוף אחווה רעות שוויון וצדק לכל. זה כל כך רומנטי ומרומם נפש. כשזה אידיאה. והיה מעשה מטורף ואמיץ ליישם את זה ממש. ואיכשהו כשזה נפרט לאינדיווידואלים, זה נגמר בהפרטה. כשרוח הקודש התגשמה בבשר, היא נוגעה בנגעי הבשר - יצרים, רגשות, תשוקות מחלה ריקבון ומוות. אכן, הספר נע בין להיות סוג של ספר היסטוריה (מהזן המשובח, אם שואלים אותי - רק היסטוריה כזו מעניינת אותי, כזו שמחיה את התקופה ומתארת דרך הפן האנושי), לבין יצירה ספרותית. לקראת סיומו של הספר, יש כניסה מוגזמת לפרטים ותחושה שהמחבר חש מחוייב מטעמים פרטיים, ולאוו דווקא ספרותיים או היסטוריים, לא לדלג על אף דמות או אנקדוטה. חשתי עם המחבר את צערו על החלום שאבד, וסיפורו של הקיבוץ משקף במידה רבה את סיפורה של הארץ הזו.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על הביתה