“אני אוהבת היסטוריה. בעיני כל ספר היסטוריה בעיני הוא נכס, אני אוהבת לדעת מה קרה למדינה שלי? בעיקר בשנים הראשונות של המדינה. הספר הזה ישב לי בספריה הזמנתי אותו, בגלל יום העצמאות החלטתי לקרוא בו, לפני חצי שנה קראתי את הספר החדש של בנו ישי שריד. אני מודה שכילדה הייתי מאוד מושפעת מדעות פוליטיות זכרתי ששריד לא היה בדעה של המשפחה שלי. ידעתי שהוא מצד השמאלי של המפה,בתור משפחה שהצביע לרוב ימין ממלכתי. תמיד הסתייגתי מזה. אבל משהו בספר נראה לי מעניין השארתי את הדעות הפוליטיות שלי בצד, אכן הופתעתי הספר יצא ב2008 ישראל הייתה בת 60 אני הייתי בת 15 עברו כמעט 17 שנה. ושריד נפטר לפני עשר שנים. הספר שלו כל-כך נגע לי שהתחלתי לחקור ולחפש כל על מיני אירועים שקרו בתקופת קום המדינה.בכל פרק בספר הוא מציין איזה דמות שמספרת על איזה תקרית באותה שנה: הסכם השילומים, ישראל קסטנר, על בן גוריון, תקופת הצנע, הפוליו, על מקרה יוסלה שוחמכר. נהניתי מאוד מהספר, אולי כפוליטיקאי לא התחברתי לדעותיו הפוליטיות, אבל לכתיבה שלו בהחלט כן.”

“ומילה עלי להגיד על כותב הספר, שעל אף שנאתו וביקורתו המרובה על הזקן, הצליח להעביר את קוראיו מסע קטן עבור ארץ קטנה. ונראה לקורא כי כותב הספר הינו שמאלן נלוז, כזה שאף אשכול היה מתבייש בו. ביקורתו המרומזת על המדינה ועל הזקן אינן אלא ביקורתו כלפי עצמו, ואין על הקורא לקחת ביקורת זו בכובד ראש, הרי אל לנו להקשיב לשמאלנים נלוזים. ובכל זאת - מילה טובה נוסיף, הקורא יכול להנות מאוד מסיפורים כמו על הרופא המרדים של אייכמן, הפרק על מחברתו של שרת, והפרק על המורה בתקופת הצנע. ואוי! אל נא תשכחו את הפרק על סוכן הקג״ב. בניסיון לחקות את סגנון כתיבתו הנפלא, המדויק והחד כתער של שריד, מנסה אני להעביר כמה הספר הזה נפלא, מלמד, מצחיק ו-במיוחד- מרתק.”

“על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר. לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה). לכידת אדולף אייכמן מסופרת מפי אדם (שוב, אני חושב, בדוי לגמרי) היוצא לַפעולה כשהוא חושב שלא את אייכמן אלא את הד"ר מֶנגלה, שבו התעלל ואת אחיו התאום רצח, הולכים ללכוד. פרקים אחדים (בערך שלושה) עוסקים ביוסי שריד עצמו — יוסי הילד, יוסי העתונאי הצעיר, יוסי היח"צן של חברי כנסת — ועוד כמה פרקים על בני משפחתו, כשברקע עוברים, וזוכים לפרשנותו חדת הלשון של יוסי שריד המוכר לכולנו, האירועים והמחלוקות של התקופה. מי שכבר בקיא בתקופה (1948-1967) יוכל לקרוא את כל הספר ברצף ולהשתעשע מתכונותיו הספרותיות המרשימות. אני, שפרשת לבון הייתה בשבילי בגדר "ערפילית לבון", ומושג לא היה לי לא על ישראל בר ולא על יוסי שוחמכר ולא על ברית קנאים, קפצתי כל כמה עמודים לוויקיפדיה ובסופו של דבר מלאתי חסרים בהשכלתי — בנוסף לתענוג הספרותי גרידא. נתתי לספר רק ארבעה כוכבים וזאת על עודף הציניות שבו. אפשר לומר, הציניות מבעבעת מכל נקבובית במידה כזאת שאילו ידעתי אפילו פחות, הייתי משער שמדינת ישראל כולה טעות אחת איומה.”

“במופע חד-פעמי כמעט של פרוזה צלולה ומרהיבה, בעברית גבוהת מצח, י. שריד האב מביא לפנינו את סיפורה של מדינה קטנה בהתהוות, הלא היא מדינת ישראל 1948-1967. הסיפור מובא מנקודת מבטם האישית, יהיו אלה אישים שחיו ונשמו, או כאלה ששריד נפח בהם נשימה מפה לפה, משל היו אלה זרוקים בצד הדרך, כאילו היו קורבן תאונה בה התנגשה מדינה קטנה וחצופה בים מדינות, שלא רצו בה. שריד היה עד אישית לעבודתו של בן גוריון ולעבודתם של אחרים, מביא אנקדוטות ממדינה שבדרך, כמו סיפורו הקשה של זוכה החידון התנ"כי הראשון, שנעטף באהבה כמו שרק ישראל יודעת לעטוף. אחר כך לשכוח, גם כמו שרק ישראל יודעת. רבות דובר על שגיאתו של בן גוריון, שרומם את החלק הדתי בעם, מעט למעלה מן המתבקש. יש האומרים שיותר ממעט. ניסיון לתיקון נעשה עם העלמותו של יוסל'ה שוחמכר, כשפתאום גם שרותי הביטחון של המדינה נרתמים לחיפוש ולא רק המשטרה. למה? קראו על הפרשה המשונה הזו בספר המקסים הזה. ולא רק אנקדוטות ממין אלה יש בספר. כל שנה מהעשרים מביאה עמה סיפור אחר על בן גוריון, שהחליט כנגד כל הסיכויים, שהעם צריך מדינה והנה מדינה. מאוחר יותר נכנס לנעליו הגדולות הג'נטלמן העדין שרת ולאחריו אשכול ההססן, כל כך הססן, שהנחיל לנו ניצחון מהמזהירים אי-פעם בששת הימים. ובין לבין לכידת אייכמן והזריקה הגורלית בידי רופא עם רצון לנקמה אישית, וטבח קיביה, שבבת אחת הפך אותנו מעם שטבחו בו לעם שגם הוא נותן ידו ברצח. לא איש כשריד ימנע מהכנסת דעותיו לסיפור והרי לשם כך נתכנסנו, לספר שעשרים שנותיה הראשונות של המדינה אינם רק רכבת הרים של הצלחות ונסים, הן גם דברים שהשתיקה יפה להם, ולא בגלל שהם סודיים במיוחד, הם רק לא מוסיפים כבוד גדול. ספר קטן גדול, רק 203 עמודים של פרוזה, שחבל שאין ממנה עוד ולא תהיה.”

“אני אוהבת היסטוריה. בעיני כל ספר היסטוריה בעיני הוא נכס, אני אוהבת לדעת מה קרה למדינה שלי? בעיקר בשנים הראשונות של המדינה. הספר הזה ישב לי בספריה הזמנתי אותו, בגלל יום העצמאות החלטתי לקרוא בו, לפני חצי שנה קראתי את הספר החדש של בנו ישי שריד. אני מודה שכילדה הייתי מאוד מושפעת מדעות פוליטיות זכרתי ששריד לא היה בדעה של המשפחה שלי. ידעתי שהוא מצד השמאלי של המפה,בתור משפחה שהצביע לרוב ימין ממלכתי. תמיד הסתייגתי מזה. אבל משהו בספר נראה לי מעניין השארתי את הדעות הפוליטיות שלי בצד, אכן הופתעתי הספר יצא ב2008 ישראל הייתה בת 60 אני הייתי בת 15 עברו כמעט 17 שנה. ושריד נפטר לפני עשר שנים. הספר שלו כל-כך נגע לי שהתחלתי לחקור ולחפש כל על מיני אירועים שקרו בתקופת קום המדינה.בכל פרק בספר הוא מציין איזה דמות שמספרת על איזה תקרית באותה שנה: הסכם השילומים, ישראל קסטנר, על בן גוריון, תקופת הצנע, הפוליו, על מקרה יוסלה שוחמכר. נהניתי מאוד מהספר, אולי כפוליטיקאי לא התחברתי לדעותיו הפוליטיות, אבל לכתיבה שלו בהחלט כן.”

“ומילה עלי להגיד על כותב הספר, שעל אף שנאתו וביקורתו המרובה על הזקן, הצליח להעביר את קוראיו מסע קטן עבור ארץ קטנה. ונראה לקורא כי כותב הספר הינו שמאלן נלוז, כזה שאף אשכול היה מתבייש בו. ביקורתו המרומזת על המדינה ועל הזקן אינן אלא ביקורתו כלפי עצמו, ואין על הקורא לקחת ביקורת זו בכובד ראש, הרי אל לנו להקשיב לשמאלנים נלוזים. ובכל זאת - מילה טובה נוסיף, הקורא יכול להנות מאוד מסיפורים כמו על הרופא המרדים של אייכמן, הפרק על מחברתו של שרת, והפרק על המורה בתקופת הצנע. ואוי! אל נא תשכחו את הפרק על סוכן הקג״ב. בניסיון לחקות את סגנון כתיבתו הנפלא, המדויק והחד כתער של שריד, מנסה אני להעביר כמה הספר הזה נפלא, מלמד, מצחיק ו-במיוחד- מרתק.”

“על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר. לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה). לכידת אדולף אייכמן מסופרת מפי אדם (שוב, אני חושב, בדוי לגמרי) היוצא לַפעולה כשהוא חושב שלא את אייכמן אלא את הד"ר מֶנגלה, שבו התעלל ואת אחיו התאום רצח, הולכים ללכוד. פרקים אחדים (בערך שלושה) עוסקים ביוסי שריד עצמו — יוסי הילד, יוסי העתונאי הצעיר, יוסי היח"צן של חברי כנסת — ועוד כמה פרקים על בני משפחתו, כשברקע עוברים, וזוכים לפרשנותו חדת הלשון של יוסי שריד המוכר לכולנו, האירועים והמחלוקות של התקופה. מי שכבר בקיא בתקופה (1948-1967) יוכל לקרוא את כל הספר ברצף ולהשתעשע מתכונותיו הספרותיות המרשימות. אני, שפרשת לבון הייתה בשבילי בגדר "ערפילית לבון", ומושג לא היה לי לא על ישראל בר ולא על יוסי שוחמכר ולא על ברית קנאים, קפצתי כל כמה עמודים לוויקיפדיה ובסופו של דבר מלאתי חסרים בהשכלתי — בנוסף לתענוג הספרותי גרידא. נתתי לספר רק ארבעה כוכבים וזאת על עודף הציניות שבו. אפשר לומר, הציניות מבעבעת מכל נקבובית במידה כזאת שאילו ידעתי אפילו פחות, הייתי משער שמדינת ישראל כולה טעות אחת איומה.”

“במופע חד-פעמי כמעט של פרוזה צלולה ומרהיבה, בעברית גבוהת מצח, י. שריד האב מביא לפנינו את סיפורה של מדינה קטנה בהתהוות, הלא היא מדינת ישראל 1948-1967. הסיפור מובא מנקודת מבטם האישית, יהיו אלה אישים שחיו ונשמו, או כאלה ששריד נפח בהם נשימה מפה לפה, משל היו אלה זרוקים בצד הדרך, כאילו היו קורבן תאונה בה התנגשה מדינה קטנה וחצופה בים מדינות, שלא רצו בה. שריד היה עד אישית לעבודתו של בן גוריון ולעבודתם של אחרים, מביא אנקדוטות ממדינה שבדרך, כמו סיפורו הקשה של זוכה החידון התנ"כי הראשון, שנעטף באהבה כמו שרק ישראל יודעת לעטוף. אחר כך לשכוח, גם כמו שרק ישראל יודעת. רבות דובר על שגיאתו של בן גוריון, שרומם את החלק הדתי בעם, מעט למעלה מן המתבקש. יש האומרים שיותר ממעט. ניסיון לתיקון נעשה עם העלמותו של יוסל'ה שוחמכר, כשפתאום גם שרותי הביטחון של המדינה נרתמים לחיפוש ולא רק המשטרה. למה? קראו על הפרשה המשונה הזו בספר המקסים הזה. ולא רק אנקדוטות ממין אלה יש בספר. כל שנה מהעשרים מביאה עמה סיפור אחר על בן גוריון, שהחליט כנגד כל הסיכויים, שהעם צריך מדינה והנה מדינה. מאוחר יותר נכנס לנעליו הגדולות הג'נטלמן העדין שרת ולאחריו אשכול ההססן, כל כך הססן, שהנחיל לנו ניצחון מהמזהירים אי-פעם בששת הימים. ובין לבין לכידת אייכמן והזריקה הגורלית בידי רופא עם רצון לנקמה אישית, וטבח קיביה, שבבת אחת הפך אותנו מעם שטבחו בו לעם שגם הוא נותן ידו ברצח. לא איש כשריד ימנע מהכנסת דעותיו לסיפור והרי לשם כך נתכנסנו, לספר שעשרים שנותיה הראשונות של המדינה אינם רק רכבת הרים של הצלחות ונסים, הן גם דברים שהשתיקה יפה להם, ולא בגלל שהם סודיים במיוחד, הם רק לא מוסיפים כבוד גדול. ספר קטן גדול, רק 203 עמודים של פרוזה, שחבל שאין ממנה עוד ולא תהיה.”