ביקורת ספרותית על סיפור כתוב במניפה מאת ליסה סי
ספר טוב

---

ספר חזק וקשה, כתוב בכשרון רב. גרם לי לתחושת עצב ודכדוך נוכח הדיכוי האכזרי של נשים בחברות מסורתיות (באסוציאציה מזכיר לי את מצב הנשים במגזר החרדי), כשהדיכוי הוא כל כך עמוק ויסודי וכרוך לא רק ביסורי גוף והתייחסות לאשה כלאובייקט שימושי נטול צרכים ורגשות, אלא גם דיכוי פנימי, רגשי ופסיכולוגי. שבירת עצמות הרגליים אינו אלא אמצעי ופתיח לשבירת הרצון, העצמיות והרוח. דיכוי מופנם - שיתוף פעולה עם המנגנון המדכא - הוא החמור מכולם. להביא אם למצב שהיא תוכל לענות את ילדתה בת השש כדי לרצות ולמלא את תפקידה בתרבות, למצב שהיא תתאמץ לא לפתח יותר מדי רגש לילדייה כדי להמשיך לשרוד לאחר הפרידה המובטחת מהם. חיים שהם רצף של פרידות ידועות מראש. ואיך בכל זאת, בתוך כל זה, עדין יש בחירה, עדין יש נשים שמצליחות לשמור על שלמות פנימית, לאהוב, לתמוך אחת בשניה ולבטא אל עצמן (במגבלות האפשר), לגלות גבורה ונאמנות. ואיך יש את אלה (כמו הגיבורה של הסיפור) שכדי לרצות ולזכות בתגמולים של כבוד ומעמד, בוגדות ביקר ביותר, במקום הטהור והעצמאי היחיד בחייהן - אהבת אשה לאשה. בוגדות בעצם בעצמן, במהותן הנשית. כפי שפריחת-שזיף מטיחה בסוף הסיפור לפרח-שושן: "מחשבת גברים מילאה אותך. את אהבת אותה כשם שהיה אוהב גבר, משום שהערכת אותה רק כשמילאה אחר כללי הגברים" המעניין הוא, שבתחילת הסיפור, כשפרח-שושן מתארת את אמה המתנכרת כשהיא מתלהבת מהאפשרות להשתמש בביתה כאמצעי לשיפור כלכלי ומעמדי, משתמשת במילים: "משהו מעין שאפתנות גברית קרן מתוך עורה ממש..." הספר מתאר תרבות נשית חרישית ונסתרת ורכה, שזה כוחה - כמו מים ("גברים עשויים ברזל, נשים עשויות מים"), כמו כתב הסתרים הדק ומתעגל שמתתתר בין קפלי המניפה, שגלומים בו חיים שלמים של אושר ויסורים ואהבה, שמועלה באש עם מותה של האשה, כמו החיים השלמים שמתנהלים בחדר בקומה העליונה שגברים אינם נכנסים אליו והקשר היחיד שלו ל"עולם החיצון" הוא חלון שבכה קטן. אגב, תיאור הדיכוי הנשי מגלם בתוכו גם את הדיכוי הגברי. פיצול חד בין "עולם פנימי" של עדינות ורכות מחד אך גם דיכוי אכזרי ופסיביות קיצונית לנשים, ו"עולם חיצון" של גברים שבו אין שום סובלנות לחולשה או עדינות (ראה גורלו של בנה הראשון של פרח-שלג). עולם פרימיטיבי וכמעט חייתי במאבקי הישרדות המעמדיים שלו.
מגיע למחברת קרדיט גדול על יכולתה לשחזר בצורה כה אמינה ומרובדת בדקויות עולם תרבותי שלם וכה שונה מעולמנו. זה היה כמו מסע למקום וזמן אחר.
הספר ריתק אותי, ואני שמחה שקראתי אותו, אך גם שמחתי לסיים את קריאתו, כי המציאות שהוא מתאר היא מזעזעת בעיני.

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על סיפור כתוב במניפה