ביקורת ספרותית על סיפור כתוב במניפה מאת ליסה סי

---

אמרי לי מי הלאוטונג שלך ואומר לך מי את. רגע, רגע, סינית את מדברת אלי? אכן, כן. כדי לדעת מה זו לאוטונג צריך לקרוא את הספר הזה.
כולנו מכירים את ז'אנר הרומנים האנטרופולוגים, שנבנים מהרבה לבנים של תחקיר ועבודה קשה, ואת החורים של מחסור בידע, אוטמים בקטעים פולקלוריסטים, או בידע אישי חינם, שלא תמיד תואם את ההיסטוריה.
סיפור כתוב במניפה, לעומת זאת, (מכאן ואילך אכנה אותו "במניפה", כדי להקל עלי) נוצר מתכים קטנטנים ועדינים של רקמה מעוררת השתאות, ממשיכות מכחול זעירות, מריחות, קולות ומראות כה אותנטיים, עד שהפך ציור מושלם.
ליסה לי נוטלת את ידנו ומוליכה אותנו על רגליים קשורות, כדי לחוות את מעגל החיים השלם של אנשי סין במאה התשע עשרה, ובמיוחד של נשים סיניות, שרגליהן קשורות, ורצונותיהן ומאוויהן עקודים באופן מוחלט למוסכמות.
הסופרת שיעבדה את כל מהלכי הספר להלוך הרוח והמנהגים של התקופה המתוארת. שלא כמו סופרים רבים בני זמננו, לא הכניסה רוח פמיניסטית מזוייפת בלב גיבורותיה.
מנקודת ראותנו, הסיפור מזעזע. כשהסיפור בולע אותנו, משתמש למעננו באינספור מונחים אותנטיים, אנחנו מרגישים כמו פרח שושן. שום דבר לא זר יותר.
הסופרת לא רקמה את הספר משולחן עבודתה בלוס אנג'לס. היא עשתה עבודת רגליים בסין, והתוצאה אכן מורגשת.
הסיפור נכתב כרומן כרונולוגי מסורתי, שהמבנה שלו מיושן למדי, הוא אינו מקדים את המאוחר ורק לעיתים רחוקות הסופרת זורעת רמזים שיוצרים מתח. למרות זאת, במניפה נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד.
אהבתי את העובדה שהסופרת נמנעה ככל האפשר משיבוץ רעיונותיה האישיים במוחה של הגיבורה שלה, למרות שבמניפה נכתב בגוף ראשון. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משתוממים כשפרח שושן, שמתארת את התנהגותה הרודנית של חמותה, מצהירה כי חמותה הייתה הוגנת כלפיה תמיד. אוי להגינות כזאת, שבמונחים של ימינו מדובר בהתנהגות מרושעת ביותר. זוהי רק דוגמה אחת לאופן שבו במניפה גורם לנו לחוש כאילו נכתב לפני 150 שנה.
האם הספר מושלם?
אז בלי ביקורת קטנה אי אפשר. אין בספר לא הומור ולא שנינות, לא ציניות ולא חידוד. (אבל אולי הגבירה לו, היא פרח שושן, באמת היתה נטולת חוש הומור? מי יודע).

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על סיפור כתוב במניפה