זהו הספר השני בסדרת המילניום, שאם לא שמעתם עליה, כדאי שתתחילו בספר הראשון, אחרת לא תבינו דבר. זה לא גילוי נאות, יותר גילוי נאה.
הספר הזה מכיל 588 עמודים ואם חשבתם שבספר כזה יהיה מן הסתם מלל רב, הרי ש... צדקתם. המון מלל והמון תיאורים והמון המון מכל סוג ומין, כיאה לספר העוסק בסחר במין. סחר במין הוא בהחלט דבר בו מתעניינת ליסבת סלאנדר, אחת מגיבורות הספר הראשון, שאם לא קראתם אותו, בלה בלה בלה.
ומיהי ליסבת סלאנדר? טוב ששאלתם ואזכיר לכם שהיא צמחה מתוך תנאים סוציאליים הכי נמוכים שיש, שבגיל עשרים נראתה כאחת בגיל שתים-עשרה, שלא זכתה לשום חינוך, שהיא מתנהלת תחת אפוטרופוס ש... לא חשוב, אבל היא נקמה בו והיא נחשבת כאשף מחשבים, ללא השכלה מסודרת. אלה הכי טובים שיש, אגב.
אז ליסבת נקלעת לבית בו נרצחו דאג ומיה ובגלל שנמצא אקדח עם טביעות האצבע שלה עליו, היא נחשדת ברצח וכולם חוגגים. מי שנחשבה מופרעת בעברה וכיום היא נמלטת ולא מאותרת, הנה רוצחת לתפארת. מי שלא ממהר לחשוד בה הוא מיכאל בלומקוויסט. אז מיהו מיכאל הלז? הוא העורך של מגזין מילניום, המגזין בו עבדו זמנית דאג ומיה, הוא עיתונאי מבריק, העומד לפרסם תחקיר על סחר בנשים והיא, מיה זוגתו, עומדת לפרסם דוקטורט דומה על סחר בנשים. אז מי מעוניין למנוע פירסום כזה?
אתם שואלים יותר מדי שאלות.
מאות עמודים נפרסים לפנינו בחיפוש אחר הרוצחת כשמיכאל, שנעזר ב"רוצחת" ליסבת בספר הקודם ואף חיבב אותה, מנסה לאתר אותה דווקא כדי להוכיח את חפותה.
ליסבת עתה בת 26, חזרה משנה של טיול והתקנת שדיים שלא היו לה ממש, ועתה היא עושה ככל יכולתה להסתתר והיא טובה בזה.
דאג עמד לפרסם תחקיר בן אותרו עשרות כאלה שחיבבו זונות וזנות בנשימה אחת, רבים מהם סוחרים פוטנציאליים בנשים. המשטרה יוצאת למרדף וחקירה, מיכאל בלומקוויסט מסיבותיו הוא מנסה לאתר את הסוחרים וכך גם ארמנסקי ממילטון סקיוריטי, גוף בו עבדה בעבר ליסבת סלאנדר ועתה הגוף הזה גם מסייע למשטרה.
588 עמודים, כן? אז ציון יורד לספר וגם המוני עמודים, במאות, וזאת משום שהשנה כבר 2015 ויש ניידים, שאמנם אינם חכמים, אבל הם ממלאים תפקידם לשוחח דרכם ובהם. אז בכל פעם שהיה צורך דחוף לשוחח דרכם, הם היו סגורים להכעיס או נטולי מיץ חשמל.
המחבר עשה עבודה מורכבת ולראשונה גיליתי לא מחבר של ספר אחד, אלא מחבר של סדרה אחת, סדרת מילניום. לרסון מת בגיל חמישים ולאחר מותו התפרסמה הסדרה, שאת סופה אני עומד לקרוא עתה בספר השלישי.
ובקשר למודן. שגיאות ההגהה שלהם מפורסמות. אבל כשהם טועים בשגיאות עובדתיות מסמרות שיער, זה כבר לשאוג מצחוק.

'קוראת הכל' הקיצה בשעה 7 וחצי בבקר. לוח השנה הראה שזה היום הראשון לשנת 2011. שבת. בשעה 7:42 היא הכינה לילדים שלה כוסות שוקו, והוסיפה לכל אחד חטיף 'שוגי'. היא ציינה לעצמה שנגמרו כל ה'שוגים' וצריך לקנות עוד. לאחר מכן, מזגה כוס קפה, פרסה חתיכת עוגה, התיישבה ליד שולחן המטבח ובמשך זמן מה לעסה בשתיקה. בשעה 8:00 היא התחילה לסדר את המטבח ולהכניס כלים למדיח גרמני מתוצרת 'בוש'. לאחר מכן, היא הכניסה בגדים מלוכלכים למכונת הכביסה. גם היא מתוצרת 'בוש'. אחר כך היא קיפלה קצת בגדים שהיו במייבש. בשעה 9 וחצי 'קוראת הכל' חייכה חיוך מעוקם והתפנתה סוף-סוף למשימה החשובה שלה לסוף השבוע: לסיים את הספר "הנערה ששיחקה באש". היא השתרעה על המיטה הזוגית ופתחה את הספר. העמוד: 430. היעד: עמוד 588. 'קוראת הכל' צללה לתוך הספר ונעלמה. ברקע היה נדמה לה שהיא שומעת קריאות 'אמא, אנחנו רעבים', 'אמא, הוא מרביץ לי', אבל היא לא נתנה לזה להפריע לה. אחרי הכל, לילדים יש גם אבא...
כאשר סגרה לבסוף את הספר, השעון שבחדר השינה הראה את השעה: 12:05. שתי עובדות חשובות חלחלו לתודעתה בו-זמנית: 1. בניגוד לתכנון המוקדם שלה, היא תיאלץ להשיג גם את הספר השלישי בסדרה. 2. הגיע הזמן לנסוע לארוחת צהריים אצל ההורים והילדים והבעל עדיין בפיג'מות....

יומיים אחר כך, היא חדרה לשרתי סימניה בעזרת האינטרנט אקספלורר שלה. הקלידה את הטקסט הבא, לחצה על 'שלח', והפסיקה, סוף סוף, לדבר על עצמה בגוף שלישי...

טוב, עכשיו ברצינות... מקריאת שאר הביקורות אני רואה שיש מי שסבורים שהספר הזה טוב יותר מקודמו בסדרה, ויש מי שחושבים בדיוק ההיפך, ואיכשהו אני מסכימה עם כולם. מצד אחד, הספר הזה, בניגוד לקודמו, מותח מתחילתו ועד סופו, ללא הקדמות מיותרות. בנוסף, הוא יותר מעניין כי הוא עוסק רובו ככולו בליסבת סלאנדר, שהיא אחת מהדמויות היותר מיוחדות ומשובבות-נפש שיצא לי להיתקל בהן בספרי מתח. מצד שני, כתעלומה, בסופו של דבר, 'נערה עם קעקוע דרקון' הסתבר כחכם יותר. שם היתה הרגשה של פאזל שכל החתיכות שלו איכשהו נמצאות, וצריך רק לחשוב קצת כדי להגיע לפיתרון. כאן, לעומת זאת, העובדות מתגלות עם הזמן ואין טעם בניחושים מוקדמים. יש רגע אחד של הפתעה אבל רוב הזמן הדברים פשוט נקשרים באופן מסוים, ויכלו להיקשר גם אחרת אם סטיג לרסון רק היה בוחר בכך. אין פה הברקה. במילים אחרות, הספר הראשון הוא סיפור בלשי. הספר הזה – סרט פעולה.

בסך הכל זה כיף לפעמים לקרוא ספרים כאלה. אבל בעוד שאחרי הספר הראשון אפשר להפסיק. אחרי השני, חייבים גם את השלישי, אז ראו הוזהרתם...

****





קוראים לי אלון ואני מכור. מכור לסטיג. הסנפתי כל כך הרבה שורות היום, שיש מצב שאני מדמם מהאף.

וואו, איזה תענוג.
סטיג לארסון שיחק אותה הפעם בענק. בניגוד ל"נערה עם קעקוע דרקון", שהיה בסך הכול לא רע אבל הקורא היה צריך קודם כל לצלוח אקספוזיציה משמימה של 150 עמודים כדי להתחיל להניע את העלילה, כאן הצליח לארסון (למרות שמו הפרטי הבעייתי משהו) לכתוב ספר מתח יעיל, אינטיליגנטי ורהוט מאוד מתחילתו ועד סופו, וזאת כמעט מבלי ליפול לבעיות של הספר הראשון, דהיינו אזכור טרחני ואובססיבי של שמות ומקומות שכולם כמו יצאו מקטלוג של איקאה, וטביעה בפרטי טריוויה לא רלוונטיים לחלוטין הקשורים להסטוריה הפוליטית, המוניציפלית והזואולוגית של שבדיה.
גם כאן היו כמה כאלה, אבל הצלחתי להתעלם מהן כי הספר עצמו לא הרפה ממני, הכרחתי את עצמי ללכת להשתין כשכבר עמדתי להתפוצץ, ומצאתי את הילדים אחרי כמה זמן צורחים כשהם תלויים על המנורה. לא ברור לי בדיוק איך הם הגיעו לשם, ואיך ליסבת סלאנדר קשורה גם לזה, לעזאזל.
הרגשתי כאילו הספר ימשיך את עצמו בלעדיי אם אלך לאיזה מקום, ולא רציתי להפסיד כלום. מתח מעולה שלא נשבר גם אחרי השורה האחרונה. אני הולך למצוא את השלישי, באנגלית. דחוף.

לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים אבל כן תהיו עם כוח רצון כי הספר הזה 600 עמודים ורשמתי לעצמי לטוס לשוודיה מתישהו כדי להכיר את האזורים האלה.

אם לקלל היה מכובד באתר מן המניין, הרי שהייתם רואים אותי מקללת מפה ועד הודעה חדשה.
כי הספר הזה פשוט השאיר אותי המומה. כשחתמתי אותו הפה שלי פשוט נפער ולא יכולתי לסגור אותו.

הסופר מוביל אותנו שוב להרפתקאה סוחפת ואכזרית שקורעת את ליבי לחתיכות. הוא כל כך אכזרי.
הפעם מילניום באה לקראת גיליון נושא שיוצא בעקבות ספר שמפורסם בידי קרימינלית, ועזרתה של בעלה העיתונאי. אבל הכל נעצר במקום ברגע ששניהם נורים למוות.
וכשהעניינית מתגלגלים, החשודה העיקרית בפרשה היא לא אחרת מליסבת סלאנדר. ההאקרית חסרת התקנה, הפסיכית עם התעודות, הגיבורה שלי, ומעבר להכל, פסיכית עם תעודות!
וככה הספר מתגלגל למקומות יוצאים מן הכלל ומגלה לנו את סיפור חייה קורע הלב והמרושע ביותר, של ליסבת סלאנדר, ומהו באמת כל הרוע הזה.

אוי אוי... ליסבת.
הדמות הזאת היא אחת הדמויות האהובות עליי. אדם חזק, מרושע, פסיכופת. בעלת עקרונות משלה, שלא חוששת להפר את החוק כשזה נוגע אל החשיבה שלה.
היא אחת הדמויות היחידות בספרות, שאני פשוט אוהבת ומעריצה. ואני בטוחה במאה אחוזים שהיא פשוט הדמות הכי מעולה שאיי פעם כתבו עליה. אני אוהבת כל חלק וחלק באישיות שלה.
והיא ניסתה להרוג את אבא שלה!!
אתם יודעים כמה פעמים בגיל ההתבגרות רוצים להרוג את אבא שלכם?!?

אני זוכרת כשבשיעור אנגלית, כמובן, הכרך היה מונח על ספרי הלימוד שלי, והמורה המחליפה עברה בזמן שאנחנו עבדנו, בחנה, הסתכלה וראתה כמה הספר עבה.
היא פלטה שריקה ושיבחה אותי על הקריאה. ואני, בצניעותי, אמרתי לה שקראתי ארוכים מהספר הזה.
אומנם קראתי ארוכים מהספר הזה, אבל כל חתיכה מהספר הזאת היא הנאה טהורה.

בספר שנאתי את ביורן ואת ביורמן, רציתי לחנוק את קאלה המניאק, אהבתי את ליסבת, רציתי לקשור כמה דמויות הולכות ונשנות ולהכות אותן, וכמובן, שרציתי לחבק את ליסבת אם היא לא תהרוג אותי ^^
וזה רק מעיד על כישרון ענקי של הסופר שמסוגל לסחוף אותי לסערת רגשות שכזאת. התאהבתי בכתיבה המרתקת ובעלילה הקולחת. וכל מילה ומילה סחפה אותי יותר לתוך יצירת האומנות הזאת.

אומנם "הנערה ששיחקה באש" אינו בפירוש מתאר מישהי משחקת באש, אבל אי אפשר להימנע, במטאפורה, מליסבת סלאנדר מרקדת מעל הלהבות ומתחמקת כל הזמן מפגיעות ישירות בעוז בלתי נדלה.
אני אוהבת דמויות שמסתכנות, אני אוהבת עלילה שמביאה את הדמויות למקרים קיצוניים, אני אוהבת שדמויות נדחקות לפינה ושולפות שיניים בתגובה.
ובזכות זה, הספר הזה הגיע למקום גבוה מאוד מבחינת ספריי האהובים. למרות שהוא סוטה בחלקו. אבל הוא חולני ברובו, ואני אדם חולני ופסיכי.

אז נשאר לי רק ספר אחד לטרילוגיה. ספר אחד לראות מה מצבה של סלאנדר, לדרוש שקאלה המניאק יקבל סטירה, ולחכות לרגע בו העלילה תשוב להסתבך.
סלאנדר היא הגיבורה שלי. לא נמאס לי לומר את זה.

ממליצה בחום לכל אנשים פסיכופתים כאלו ואחרים שלא אכפת להם שתמימותם תיהרס!

אז בואו נדבר קצת על ליסבת סלאנדר...
טוב עשה סטיג לרסון שבחר להתמקד בה בספרו השני. מדובר בדמות מרתקת במיוחד. לא צפויה אבל יחד עם זאת שומרת על היגיון פנימי שלה.
לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי פוגשת אותה באמצע הרחוב: מחבקת אותה או עוברת לצד השני אבל בטוח שלא הייתי נשארת אדישה אליה .
סטיג לרסון מצליח להעביר דרך מילים בלבד אופי שלם של בחורה גאונה שמצד אחד מתקשה בקיום אנטראקציות בריאות עם הסובבים אותה ומצד שני רודפת צדק ואמת בשביל כל המין האנושי יחד.
הדמות שלה לדעתי מרתקת ומחפה על כל מיני תיאורים של מקומות בשוודיה מרתקים פחות.


העמודים האחרונים של הספר חזקים במיוחד ואתה מוצא את עצמך תוהה איך פתאום הגעתי לסוף ונגמרו לי העמודים בשיא המתח (הכינו את את השלישי מראש!)

ולגבי השאלה איזה ספר טוב יותר?
לא החלטתי עדיין אבל אני אנסה לחלק את ההשוואה:

למה הראשון טוב יותר?
1. יותר מותח. הסוף לא צפוי. לא ברור מייד מי הטובים ומי הרעים...
2. אפקט הראשוניות, אין מה לעשות
3. עסק יותר בתחום המשפחה ופחות בתחום הממשלה והמשטרה שאותי פחות מעניינים

למה הספר השני טוב יותר?
1. עוסק יותר בליסבת סלנאדר שיותר מרתקת מכל אחד אחר
2. פחות עמוס בפרטים ושמות של מקומות ואנשים שוליים לעלילה שסתם מעמיסים על זיכרון הקורא.
3. כי אתה מגיע כבר מכור...

אגב, המונח "חיוך מעוקם" חוזר על עצמו יותר מידי בספר הזה כשבכלל אני לא מבינה על מה יש להם כל כך הרבה לחייך.

הייתי ממשיכה לבלבל לכם את המוח אבל הספר השלישי כבר אצלי...

ובכן, אני לא מבינה את האנשים שטענו שמדובר בספר פחות טוב מהראשון ושלרסון הדרדר בכתיבתו. מדובר ביצירת מופת שנתקלים בה אחת להמון זמן.
דבר ראשון יש לציין את ההמשכיות המושלמת שהסופר יצר בין הספר הראשון לשני. לא מרגישים אפילו שמדובר בספר נפרד, ישנה ההרגשה של ספר אחד שממשיך באותו הקצב בדיוק ובאותה האווירה.
מספר קוראים העירו כאן שמדובר בספר פחות טוב, משום שישנו ניתוק מובהק בין מיכאל לליסבת. זה נכון, אבל כאשר כל דמות התקדמה בנפרד בעלילה, ניתנה לקורא האפשרות להכיר כל אחת מהן לעומק ובצורה טובה יותר (במיוחד במקרה של ליסבת).
אני חייבת לציין שהחקירה בספר זה היתה מעניינת יותר ומרתקת יותר מאשר בספר הראשון על הריאט.
בנוגע לכתיבה - פנטסטית. פשוט מדהימה. הקצב של העלילה מושלם. לא איטי מדי (כמו בספר הקודם) ולא מהיר מדי. קצב המקנה לקורא את האפשרות לעקוב אחרי העלילה ואחרי כל צעד של הדמויות באופן מדוייק.
מדובר ביצירת מופת שלא נתקלים בה בכל יום. האמת היא שנתקלים בספר שכזה אחת להמון זמן. מזמן לא יצא לי לקרוא ספר כל כך טוב. נשאבתי לתוכו בצורה כזאת שהתנתקתי מהמציאות וחיפשתי כל דקה פנויה כדי שאוכל להמשיך לקרוא בו. הוא הדהים אותי, הפעים אותי, הצחיק אותי. פשוט ספר מוצלח ביותר.
אני רוצה לקרוא את הספר השלישי, אך אני מנסה לדחות את זה קצת, משום שמדובר בספר האחרון של לרסון בטרילוגייה, וזה מאוד מצער, משום שבאמת לא יצא לי להתקל בסופר מדהים כל כך.

אני תובעת את ההוצאה לאור "מילניום" על מחסור שעות שינה שנוצר אצלי בזמן הקריאה בספר הזה. כל פעם לפני שינה אמרתי לעצמי שאקרה קצת ואלך לישון, אבל לא הצלחתי להפסיק ומצאתי את עצמי עם הספר עד השעות הקטנות של הלילה.
הספר זורם, מעניין ואולי לא הכי הגיוני או אמין בחלק מהמקומות, אבל מצליח ליצור מתח לכל אורכו ועושה חשק לרוץ לקנות את הספר הבא.
חשוב לי לציין גם שאני מעריכה מאוד את העובדה שסופר סטיג לרסון העלה בספרו את נושא מעמד האישה בחברה המודרנית.

הנערה ששיחקה באש, החלק השני בטרילוגייה של סטיג לרסון או לחלופין השני מתוך החמישה של מילניום.
ללא ספק הספר התעלה בכל המובנים על הספר הראשון בסדרה, נערה עם קעקוע דרקון.
והסיבה היא מפני שרוב הספר התמקד בליסבת סלאנדר. הדמות הכי מסקרנת ומעניינת מהספר הראשון.
אחחח ליסבת, ליסבת, כמה התאהבתי בך בקריאת הספר הזה..
גילוי נאות חשוב מאוד, התקציר של הספר טומן ספויילרים נוראים, משמעותיים לאמצע הספר.
הספר ממשיך מאיפה שהחלק הראשון הסתיים. אנחנו מגלים צדדים חדשים בדמותה של ליסבת סלאנדר, על עברה האפל ואיך נהפכה לדמות הזאת השנויה במחלוקת.
שרשת שלמה של אנשים טייחו מקרה שקרה בעבר שהרס לה את החיים. כל הספר המקרה הזה מהדהד כ״כל הרע הזה״ (מסמך סודי ומסווג) שליסבת הייתה בת 12.
הספר הזה הוא כמו פאזל שהדמויות מנסות להרכיב.
אני לא אספר חלקים מהעלילה. אני רק אומר שהכתיבה של סטיג לרסון מהפנטת, אתה ממש מרגיש את הנשמה של הדמויות.
חוץ מהרחובות, והשמות בספר הכול זרם לי. המתח פה בפול טיים, מבטיח לכם שאין רגע דל.
לסיום, זה ספר מתח איכותי, אינטלגנטי שגם מי שלא אהב את הראשון (כמוני), חייב לקרוא אותו פשוט חייב, 180 מעלות מנערה עם קעקוע דרקון. מבטיח!