• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גלנקיל

גלנקיל

מאת לאוני סוואן

הביקורת של ישי

תמונה של ישי
גלנקיל

גלנקיל

מאת לאוני סוואן

הביקורת של ישי

תמונה של ישי
הוצאה לאור:עם עובד / ספריה לעם
שנת הוצאה:2008
סדרה:ספריה לעם #592
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
מורג'ו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר מפתיע ומקורי שגרם לי לצחוק בהנאה רבה! זמן רב לא קראתי ספר כה משעשע עם נקודת מבט (של הכבשים כמובן”

27/64
ביקורות על גלנקיל
הבאה
ליאת
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שעתיים•2 דקות קריאה

west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מורי
מורי
תמונה של מירית
מירית
תמונה של סקאוט
סקאוט
3קוראים|גיל ממוצע47|67%נשים

על המבקר

תמונה של ישי

ישי

חבר מזה 4 שנים
6 ביקורות•47 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של ישי
ישי
חבר באתר מזה 4 שנים
ביקורות6
לייקים שקיבל47
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת2ספרות מקורית2ספרות קלאסית1

דיון על הביקורת

1 תגובה
מורי
מורי•לפני שעה

הסקירה שלך יפה, אבל הספר הוא ספר גימיק וזה לא כוס התה שלי.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של ישי

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

לפני 4 שבועות•ישי
הדרך לעין חרוד

הדרך לעין חרוד

עמוס קינן

בכל עולם דיסטופי יש עיר מקלט, בין אם אתה נרדף ע"י חבורת זומבים, מוטנטים או קופים.. תמיד יש עיר מקלט אי שם בקצה החושך בסוף היקום שם הדמוקרטיה חוגגת והאדם חופשי, אז זהו שלא! הכל פיקציה, הכל בלוף אחד גדול...
הגיבור שלנו שאת שמו לא אגיד, כי אינני יודע, נהיה מודע בחנוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כי ארעה הפיכה צבאית וכעת מדינת ישראל נתונה במשטר צבאי טוטליטרי בסגנון 1984 של ג'ורג' אורוול; משמרות צבא בכל מקום ביבשה, באויר ובים. אנשים ניצודים בביתם באופן אקראי ומוצאים להורג ואם התרגלנו שבמדינת תל אביב בכל פעם שיש מלחמה ועימות צבאי אז אנשים ממשיכים לחיות חיים מתורבתים ונהנתנים כאילו אין מחר בעוד אחרים מתים אז הפעם זה מתחיל אצלם.
גיבורנו, אני משער שהוא בשנות החמישים פלוס לחייו (הכל הנחות מניתוח משפטים אקראיים), בוגר תקופת המחתרות (אני משער שהוא היה באצ"ל כי זה מה שאני הייתי בוחר על אף שמחבר הספר קינן היה בלח"י), מומחה בהרג ערבים ומחיקת כפרים בוחר לברוח למעוז החופש האחרון בעין חרוד (עכשיו נשאלת שאלת השאלות האם לאיחוד או למאוחד?), הוא מצליח לחמוק ממדינת תל אביב, פוגש ערבי נמלט בשם מחמוד (מאד סטריוטיפי) או שהוא ספק שובה אותו או ספק מתחבר אליו ובדרכם הם שובים קצין בכיר בשם רפי, ובעודם נסים מכוחות הצבא שדולקים אחריהם הם הופכים לחבורה עליזה הכוללת את ליאורה, פילגשו של רפי ונחשפים למזימה ארכיאולוגית היסטורית למחיקת העבר ע"מ למנוע את העתיד.. ממש מסעות ההוביט של טולקין או שביל קליפות התפוזים של גוטמן - עד כאן חשפתי מספיק פרטים ואני מקווה שעוררתי את תיאבונכם ואת חוש הריח שלכם לספר כנעני לרצות ולקרוא את הספר.
אני לא מתכוון לטעות ולשפוט את הספר בעיניים של קורא בשנת 2026 מכיוון שהספר נכתב בשנת 1984 ואז שונים היו הדברים:
ראשית, הדמויות הנשיות בספר תפקידן מאד ברור; הן עקרות בית, פילגשות, זונות, רחם רוטט (כפי שאחת הדמויות מתייחסת לליאורה) והן רגילות שמתייחסים אליהן כמקור לסיפוק מיני באמצעות התחת או הפה - מוטיב הדפיקה בתחת כנראה מעסיק את כלל הגברים בספר, בין אם הם טובים או רעים וזה גם שגור בשפת הדיבור שלהם...
שנית, הרעות ואחוות הלוחמים איננה קיימת, כל קצין עושה דין לעצמו ומזל שבעלי המצפון הם החיילים הפשוטים אבל גם הם נטבחים על ימין ועל שמאל.
שלישית, כולם שונאים את הערבים והשיטה האידיאלית למחוק את זכרם מלבד להרוג אותם זה גם למחוק את הכפרים שלהם ולחרוש אותם אבל בבעלי החיים לא נוגעים: 'בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן, על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי'...
אני משער שאם הסיפור הזה היה נכתב ומתפרסם בימינו אנו, היו קבוצות בחברה הישראלית שהיו מאמצות אותו בדומה לקבוצות אחרות בשחר ההיסטוריה שאמצו ספרים שקדמו את הרעיון האידיאולוגי בהם הם אוחזים ואולי אפילו היו מחליפים את דגל מדינת ישראל בדגל הקונפדרציה עם מגני דויד במקום כוכבים אבל לשמחתי הספר נכתב במציאות אחרת, בתקופה אחרת בה המחבר כנראה הכה על חטא קדמון שלו (האם ציינתי כבר שהוא היה לוחם בלח"י?) ונהנתי לקרוא אותו ואפילו נהנתי להריח את הספר הישן...
'הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח'...האם אסיים בהתרפקות ובקינה של טשרניחובסקי על עזבונה של ארץ ישראל? או באכזבתו כפי שבאה לידי ביטוי ב'אומרים ישנה ארץ'..? בסוף כשאני מסתכל על עצמי בראי, בשנתיים וחצי האחרונות, אני רואה מראה שבורה ובצד שני מישהו שהשתנה..
https://www.youtube.com/watch?v=WRR-5bWIgh0 הפאפיה נפלה בול מתחת לעץ והצמיחה עץ חדש..

לפני 4 שבועות•ישי
הוא הלך בשדות [מהדורת 2006]

הוא הלך בשדות [מהדורת 2006]

משה שמיר

מעל שנתיים וחצי...לעזאזל. לא הצלחתי לצאת מהקיבעון, לשבור את המעטה ששאב אותי אליו ומנע ממני לקרוא. היו הסכתים, היו רשימות מוזיקה, תכניות טלויזיה, כתבות עיתון, מאמרים אבל ספר חי ושלם? יותר מידי זמן לקח לי לחזור לחיים ובסוף הצלחתי, בחרתי בספר לא קל ואפילו מאתגר אבל צלחתי את האתגר ואפילו נהניתי.
אורי כהנא לא הלך בשדות; אורי יפה הבלורית והטוהר, הבן הבכור של הקיבוץ 'גת העמקים', הילד בו תלו תקוות האבות המייסדים אבל כבר בהיותו תינוק חלה האכזבה הראשונה עת רותה, אמו, שחששה ממחלות חסרות מרפא נסה עמו לעיר הגדולה למספר שנים, בניגוד למחשבה להשאר ולהתמודד עם הקשיים והפחדים, ושם הם חיו מספר שנים ושם התחילה לבגוד באביו וילי, תחילה אפלטונית ומאוחר יותר כשתחזור לקיבוץ עם אורי הילדון תכיר ותבגוד בו פיזית ואף אחד לא ידבר ואף אחד לא יזיז גבה כי הקבוץ הוא מעל הכל, לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ אבל זאת רק תחילתה של סדרת בגידות והאתוס הקיבוצי המקודש בו החברה קודמת לפרט נפרצת פעם אחר פעם: רותה בוגדת במקדש המשפחתי הטהור ונותנת דרור לתשוקותיה, וילי מקריב את עצמו ואת משפחתו על מקדש התנועה הציבורית והיישוב היהודי ובוגד באתוס משפחתו וע"כ יוצא לכל מיני שליחויות מרובות ועקלתניות ומאפשר את בגידת של רותה. אורי בוגד ברצונות הקבוץ ומתערה ומתאהב דווקא במיקה, ניצולת השואה שברחה מאירופה והתגלגלה דרך קבוצת נערי טהרן לא"י, ומיקה היא האנטיתזה המוחלטת לצברית הארץ הישראלית: היא איננה יפה ואיננה רזה, היא חולקת על כל דעה והחלטה, עוברת מענף עבודה לענף עבודה ולא מוכנה להקריב את עצמה או את מחשבתה לתנועה הקיבוצית, היא הנטע הזר ודווקא בה מתערה נפשו של אורי אבל גם בה הוא בוגד, נער שגדל בחברה קיבוצית, בלינה קבוצתית שהפכה אותו לגבר חסר רגשות שכל מה שמעניין אותו זאת הגשמה עצמית אגואיסטית בעבודה חקלאית, בשירות ביטחוני והוא לא שם לב לרגשותיה של מיקה או למחשבותיה, הוא אמנם הוגה בה יומם ולילה אבל הדחף שלו הוא גופני ומיני ומאוחר מידי הוא מתחיל להיות ער למצוקותיה, לקושי הנפשי שלה בהיותה זרה בארץ לא שלה, בקיבוץ לא שלה, מאוחר מידי... אז אורי לא הלך בשדות; הוא נכח בהם בכל שלב ושלב עת חזר מלימודיו, עת עבד במשק, עת קשר נפשו בפלמ"ח אבל אורי לא הלך בשדות.
משה שמיר כתב את הסיפור בשנת 1947, שנה מאד מוקדמת להעביר ביקורת על התנועה הקיבוצית שאז היתה בשיאה בבבניית גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הקרובה לקום, אנשיו היוו את חוד החנית בגופי הביטחון הרשמיים והלא רשמיים של הצבא שעתיד לקום זה מקרוב ולאורך השנים הקוראים והמבקרים הללו את הספר, ואולי בצדק, כי הם התמקדו בהקרבת הפרט למען ההתיישבות והביטחון שהתנועה הקיבוצית תרמה למדינת ישראל.
אבל...הספר הוא גם שבירת אתוס ומיתוס! חברה שהתגאתה לאורך שנים רבות בהדחקת הפרט למול החברה, בקליטת עולים ובשילובם במפעל ההתיישבות והביטחון חושפת כאן את פרצופה, את האליטזם של מי שחושב שיודע טוב יותר מה טוב עבורך. הנער הצברי, תוצרת מערכת החינוך שמוכשר רק לחשוב על גאולת הקרקע, על מכונות חקלאיות, על תנובת השדה ועל הביטחון המשמשך אבל כשל בהבנת האחר ששונה ממנו, כשל בהבנת רגשות ותלהות של אלו ששרדו שואה ורק וילי, שהתגייס לצבא הבריטי לכאורה ממקום של שליחות אבל בעצם נס מאשתו בנפרד ומהלחישות בקיבוץ מאחורי גבו כששב לקיבוץ לביקור, לאחר מספר חודשים, מתפקח ומבין שהכל הבל הבלים, שיש דברים חשובים יותר מחלקה ג' בה צמח התירס שלא נקטף או הטרקטור החדש שנרכש למטע. אז כל מהללי הסיפור והאתוס והמיתוס שראו בדמות הצבר האולטמטיבי, יפה הבלורית והטוהר שמקריב את עצמו למען הכלל, למען חייליו, צדקתם אבל גם טעיתם בגדול.
אהבתי את העלילה, אהבתי את מיליוני המחשבות וההתחבטויות, חולפות ושבות בדמויות של אורי, של מיקה, של רותה ושל וילי. אהבתי את העברית בה עשה שימוש משה שמיר; עברית של פעם, עברית של תנועת ההתיישבות והציזבט הפלמ"חי. זאת לא עברית של שי עגנון, זאת לא עברית של נחום גוטמן או ביאליק, זאת עברית של משה שמיר, חיים חפר וחיים גורי ואת המשכה רואים אצל מאיר שלו; למרות שלא מצאתי קשר או השפעה בן מאיר שלו למשה שמיר לא יכלתי להשתחרר מהדגדוג ש'רומן רוסי' ההומוריסטי הושפע בצורה כזאת או אחרת מ'הוא הלך בשדות'.
https://www.youtube.com/watch?v=Mk5vz9BNFjI באה המנוחה ליגע ומרגוע לעמל; יגעתי ועמלתי וטרם מצאתי את המנוחה ואת המרגוע שלי ואני ממשיך לחפש עד הספר הבא...

לפני חודש•ישי
מועדון המתאבדים (2016)

מועדון המתאבדים (2016)

רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

במהלך המלחמה עצרתי לתקופה קצרה במושבה צפונית ובין הפוגה לריצת כושר נתקלתי בתחנת ספרים ציבורית שעשרות ספרים היו דחוסים אחד על גבי השני במדפים; בין הספרים המתגוללים תפס את תשומת לבי השם רוברט לואי סטיבנסון, כן כן, ההוא שכתב את 'אי המטמון' ואת 'החטוף' וגם את 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד' ועל חלק מספריו גם כתבתי את רשמי בגלגולי הקודם באתר.
רק לאחרונה הזדמן לי סוף סוף לאזור כוחות ואויר ולקרוא את הספר: איזה תענוג, איזו התמוגגות - אמנם ספר דל עמודים וגמעתי אותו בשקיקה אבל כבר מהדפים הראשונים הרגשתי שאני נשאב בחזרה לאותו 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד'. אמנם אין קשר בין הדמויות ובין הסיפורים אבל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון רבתי במאה ה - 19. הכל אפלולי, הכל ערפילי, רחובות ורובעים מטונפים לצד בארים עממים והדרך לבתי העשירים המפוארים, להבדיל מבתי העניים המטים ליפול, עוברת דרך מפתנם של נוהגי הכרכרות הלונדוניות המפורסמות.
הספר מורכב משלשה סיפורים שלכאורה כל אחד מהווה סיפור בפני עצמו אבל בעצם מדובר בסיפור מתח מתמשך עם אותם גיבורים ראשיים ואותם אנטיגוניסטים שנעים וסובבים בין רחובות ואולמות נשף בלונדון ופריז וחוזר חלילה ללונדון. אמנם לכל סיפור או שמה פרק מתמשך יש גיבורים ייחודים לאותו סיפור/פרק אבל תפקידם הוא שולי לקו העלילה המרכזית שמניע את הספר ותפקידם מסתיים עם תום הפרק.
אני לא רוצה להרחיב וללחשוף את עלילת הספר בפני מי שחובב את סטיבנסון ויבחר לקרוא אותו, למרות שמי שקדם לי בביקורות כבר חשף וגילה, אבל מדובר בעלילת מתח שמשלבת כתות, כמו כנופיות פשע, אלטיסטיות (שאולי משקפות את מועדוני הגברים שמאפיינים את הגברים הבריטים בוגרי הצבא והאוניברסיטאות) ששם חברים מחליטים מה נכון ולא לא צודק והכל במחיר הכסף. העלילה מתפתחת מסיפור לסיפור ונוספים נדבכי פשע נוספים והכל בתיבולו הפיקנטי ולפי רוח ליבו של סטיבנסון. מי שאהב את 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד' יאהב גם ספר זה.

לפני 10 חודשים•ישי
בקצה העולם

בקצה העולם

קתרין פולאן

כריכת הספר; זה מה שתפס את תשומת לבי בפעם הראשונה ומיד אח"כ גם תקציר העלילה בגב הכריכה אבל הזה הסתכם והסתיים כל הקסם...
בחורה צרפתיה בשם לילי, בורחת מעברה (אף מילה על העבר) ובדרך לא דרך (שמסתכמת בשלושה וחצי עמודים לא ברורים)מגיעה לאלסקה במטרה לדוג.
עם פתיחה כזאת הייתי בטוח ששוב שאני אחשף לסיפור הרפתקאות בסגנון 'עד קצה העולם' ו - WILD עם התכנות לסרט עם פסקול ונופים מרהיבים אבל הרוח די מהר יצאה לי מהמפרשים להבדיל מהרוחות העזות שהגיבורה מתמודדת איתן במהלך מסעות הדיג שהיא חווה.
אינני יודע לשים את ההצבעה על מקור האכזבה שלי: אולי בגלל שבשנתים האחרונות נטשתי את הדף המודפס וחוויתי את הדבר האמיתי שמלהיב הוא לא היה, אולי בגלל שהתבגרתי או הזדקנתי (הכל בעיני בלבד) ואולי בגלל שהספר היה מאכזב.
תיאור מרובי פרטים אבל חסרי קשר בין אחד לשני, אין הרחבה של אירועים, אין הרחבה של גיבורים. הרבה תיאורי דייג וחוויות של דייגים מובטלים שמתגוללים שיכורים ואבודים על סיפוני ספינות דיג שבורות וברחובות עיירות הדייג. הסופרת קופצת מתיאור לתיאור, הרבה צבע אפור (תרתי נקרא) וחוסר יכולת להתמקד בנושא ממוקד.
לכאורה ציפיתי לגיבורה חזקה פנימיסטית אבל הגיבורה היא צנומה, עלה נידף ברוח, מושא להטרדות מיניות של דייגים שההטרדה עומדת באויר גם אם היא לא נאמרת מפורשת ובסוף דווקא אלהם היא הולכת ומסתובבת ובסוף גם מזד...
תיאורי המקומות: המלונות, האכסניות, המעבורות, הספינות, הפאבים והרחובות; הכל סתמי ועלוב והתחושה הכללית כאילו נשאבת לסרט של האחים כהן או קוסטריצ'ה מבחינת דמויות השוליים העלובות אבל ללא נושא עניין וללא ההומור.
לא נהנתי וחבל לחזור לקריאה, אחרי שנתיים, ולהתאכזב מהספר הראשון.

לפני 10 חודשים•ישי

ביקורות נוספות על "גלנקיל"

גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

ספר חמוד, מבריק לפרקים, אבל האמת? ממש לעוס (pun intended).
למרות הכתיבה המקסימה, הדמויות החמודות ומלאות הצמר (ובתור מכורה לסריגה אני מאוד מאוד אוהבת צמר), למרות העלילה החביבה יש בו משהו מאוד נמרח, מאוד מעייף. וזה מוזר להגיד את זה, כי זה לא ספר ארוך, בסך הכל ספר קטנטנן בהוצאת עם עובד, 350 עמודים- כמה זמן כבר אפשר לקרוא אותו? אז זהו! הרבה יותר מדי.
אז כן, באמת שהיו לא מעט מקומות שהוא העלה חיוך וגם הברקות של ממש, וגם הכבשים שובות את הלב... אבל היה בו כל כך הרבה בילבול מיותר, וחבל.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•michal_84
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

"נראה שכלבים פצועים מעוררים בקרב בני האדם חלחלה דומה לזו שכלבים בריאים מעוררים בקרב כבשים. העדר האנושי, כשם שהופיע פתאום, כך גם נחפז להתרחק פתאום. נשאר רק האת"

===

עוד ספר בשרשרת האסוציאציות החופשיות שלי. הספר הזה נמצא בשתי רשימות שעוררתי לאחרונה מרבצן, רשימת "ספרות חיה", זו שמביאה נקודת מבט של בעלי חיים, ורשימת "בלשים עם ערך מוסף", היינו ספרים שבהם העלילה הבלשית על כלליה ומסגרת הז'אנר המוכרת לא באים בפני עצמם אלא רק כדי לשמש רקע למשהו אחר ושונה. כך זה ספר שמבחינתי מקשר בין שני ספרים של אשר קרביץ - "הכלב היהודי" ו"קלמן קימרלינג בלש פרטי, בעזרת השם". הספר גם נמצא ברשימת "שווה קריאה שניה" שזה לא מיוחד כי מבחינתי רוב הספרים שווים קריאה שניה אם רק עובר מספיק זמן, אבל אני יכולה להגיד ששווה גם קריאה שלישית ורביעית.

===
מיס מייפל בטשה בפרסתה בקוצר רוח ותלשה עשב ואדמה. "אבל זה הרי קרה," אמרה בעקשנות. "וגם סוף יש ויש! אילו סיים ג'ורג' את קריאת המותחן, היינו יודעים אותו. ואני רוצה לדעת אותו. וגם אתם רוצים לדעת. אני יודעת שאתם סקרנים. אתם רק לא רוצים לאמץ את ראשי הכבשים שלכם!"
"זה יותר מדי בשבילנו," אמרה קורדליה במבוכה. "כל כך הרבה עניינים של בני אדם שאנחנו לא מבינים בכלל. ואין יותר אף אחד שיסביר לנו את המילים."
===

אנחנו באירלנד המעטירה והירוקה, במקום בשם גלנקיל. בוקר אחד מתעוררות הכבשים בעדר של ג'ורג' ומגלות שהרועה שלהן מת. לא פלא שהוא מת, גם כבש לא היה נשאר בחיים אילו את גדול היה תקוע לו בתוך הגוף. המוות שלו משנה הרבה דברים בשגרה הרגועה שהיתה להן עד כה. בהבנה שהמוות הזה הוא לא מוות טבעי, הן מחליטות ללכת ולחפש מי הרוצח של ג'ורג'. הרעיון הזה לא צץ מאליו, אלא הוא חלק ממה שמרכיב את ההשכלה שלהן, שהרי ג'ורג' הרועה הנאמן היה מקריא להן מותחנים לפני השינה, וזה חלק ממה שקורה במותחנים האלה, שמחפשים את הפושע.

להבדיל מספרי ילדים שמאנישים חיות ובהן יכול לקרות פתאום שמר עכבר ארז חפציו ונסע, ושאר החיות המתגוררות בבניין, לובשות בגדים ומשתמשות בחפצים מנסות להשכיר את הדירה שלו, כאן זה לא יקרה. הכבשים הן כבשים, נקודה. הן לא לובשות בגדים, לא משתמשות בחפצים. כן מדברות, אבל ביניהן, ואנחנו לא באמת יכולים לדעת אם כבשים מדברות ביניהן או לא, ואם הן מבינות את מה שאנחנו אומרים או לא. בכל מקרה ג'ורג', כמו הרבה בעלי בעלי חיים אחרים הניח שהן מבינות דברים שהוא אומר כשהיה לו נוח להניח את זה, והניח שהן לא מבינות כלום כשזה מה שעניין אותו.

===
מיס מייפל שתקה שתיקה ארוכה. תחילה היה נראה שהיא מהרהרת ומתעמקת באיזה דבר. אבל לא עבר זמן רב ונשימות עמוקות וסדירות גילו שהכבשה הכי חכמה בגלנקיל נרדמה.
===

כמו כן כבשים נשארות כבשים, חוץ מאלה מביניהם שהם איל, למשל. אבל הרוב כבשים. מה שאומר שלמרות שלכל אחת יש אופי מובחן משלה ושם, הן פועלות כעדר, נוטות ללכת בצורה גחמנית אחרי כבשה מובילה, העשב מעניין אותן מאוד, וכן דברי מאכל אחרים, וריח משמעותי עבורן הרבה יותר ממה שאנחנו כבני אדם יכולים, ולכן הקצב מרתיע כל כך - יש לו ריח של מוות. זה מכתיב את הדינימיקה של הספר. הוא לא ממוקד מטרה, קצבי ומהיר. ממש לא. הוא באמת מותחן כבשים. בפעם הראשונה שקראתי את הספר זה היה בחופשה וזה היה נהדר. איטי, חלומי, נמרח. כן קורים דברים, אבל בצורה מקפצת ולא לינארית, ובכל פעם צריך להזכיר דברים אחורה, מה שמאוד מתאים לקריאה מקוטעת.

בסיכומו של דבר התוצאה היא ספר מבדר, מאפשר להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת, שונה קצת, בגובה של 50 ס"מ מעל דשא ירוק וחציר ריחני. לפעמים כל מה שצריך זה קצת תובנות כבשיות על בני אדם.

לפני 3 שנים•נצחיה
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

חומד של ספר.
עם המון השראה וחומרים להתבוננות.
גם כתוב על תרבות אחרת שלא מכאן מארץ אמנם אירופאית מערבית ועדיין כפריים ובעלי חיים המון האנשה וראיית מציאות מאוד מעניינת מרתקת מסקרנת.
ממש ממליצה.
ושמחה גאה על האפשרות להיות עוד אחת מיני רבים וטובים שרובם משבחים את הספר כמובן כמוני, והנה אני גם המבקרת הכותבת חוות דעת ה 62 בסימניה וואוו כמה הרבה ממש וגם שיש 104 הצעות מכירה שזה ממש המון ומכביר למדי.
מודה על הזכות.
אחלה ספר פופולרי הנה גם אני בין הקוראים המהללים.
סיימתי את הספר אתמול.
מזמן לא היה לי משהו סיפורי דרמתי מותח עם עלילה וכל כך הרבה אפקטים לקרוא. מודה מאוד ל מי שנתנה לי את הספר, במבצע היפטרותה מרכוש, השלה הטהרות זיכוך, תהליך שהיא עוברת, כייףףף לה, תענוג מקנאה אפילו.
לקח לי שבועיים ויום לסיים את הספר שזה די הרבה ובהתחשב במלא סדרות שהספקתי מאז מבינה שזה סבבה לגמרי.
שיהיה לכולנו ערב טוב, שבוע קסמבורך מרפא 19022023 18:41

לפני 3 שנים•
★★★★★
•איור וודה
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

חזרתי מאירלנד סקוטלנד בדיוק לפני חודשיים ולפני כל התופת של היום
ראיתי כבשים מכל מקום
מכל עבר
בכל צבע
נהנות להן מהירק השופע של המדינות הללו.

אז... הגיע הזמן לקרוא אותו , לא ?

לפני שנתיים•רונדנית
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

לא תוכלו להסתכל על כבשים באותו האופן שהסתכלתן עליהן אחרי שתקראו את הספר הזה. הספר מסופר מנקודת המבט של כבשי העדר, שמנסות לפצח את תעלומת הרצח של רוען האהוב. למרות העלילה ה"כבדה" (אחרי הכל מדובר פה ברצח) הספר הומוריסטי וקליל עם תיאורים אבסורדיים, שגרמו לי לפרוץ בצחוק. אין ספוילר אבל הופתעתי מהסוף. אז למה ארבעה כוכבים? כי אין מסר או קו מחשבה שדגדג לי לצאת מהקופסא. ספר חביב. כתוב טוב, עלילה נחמדה, נקודת מבט ייחודית ומצחיקה. ובפעם הבאה שאפגוש כבשה...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נלה
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

לקח לי יותר מ-3 שנים לקרוא את הספר הזה.
אחת הסיבות שלא התייאשתי אי שם בעמוד מאה ומשהו, היא שחברה טובה נתנה לי את הספר במתנה ליומולדת, כי היא אהבה אותו. אז חששתי מהאפשרות שמתישהו היא תשאל אותי "נו, איך הספר?", ולא יהיה לי נעים להגיד לה שלא סיימתי.
והסיבה שכמעט התייאשתי היתה שלמרות הדמויות החמודות והכתיבה החמודה, שמזכירה כתיבה טובה של ספרי נוער, שאני אוהבת (כמו שמישהו ציין מעלי - פו הדוב, והייתי אומרת גם המומינים), היה לא קל לקרוא.
היו המון פרטים. וזה הסתבך. והסיפור סופר מכל מיני זוויות. כאילו שלא מספיק שהסיפור מסופר מעיניים של כבשים, הוא גם מכיל מורכבויות נוספות. וכמות הדברים שצריך להבין ולזכור היא קצת כבדה מדי.
אבל איכשהו המשכתי. ממש בשיניים.
ובשלב מסוים ראיתי את האור. פתאום הבנתי למה הסיפור נכתב כך ולא אחרת. בצורה שקופצת בין זמנים ולא בצורה ישרה. וזה ברור, שזה היה חייב להיות ככה. וממש חיכיתי כבר להמשיך ולקרוא.
ופתאום הופיע מלמות. מעולם לא חשבתי שאוכל להתאהב כך בכבש. הו, מלמות. אחד הגיבורים המרטיטים שאי פעם קראתי.
ופתאום הכל נראה הרבה יותר מענין. ומצחיק. מאוד מאוד מצחיק, שנון, חכם ואירוני.
וזה גם גרם לי לרצות להיות צמחונית בזמן הקרוב.
אבל הסוף, אוי הסוף, הרס לי הרבה. אני לא אוהבת סופים כאלה, הם בעיניי מין התחמקות. אז הספר איבד כאן נקודות בתחום האמינות. וזה חבל.
אבל עדיין, הכתיבה טובה מאוד! והעלילה קיימת.
ואני מתלבטת אם הספר בעיניי שווה קריאה למרות הסוף המאכזב. אולי כן בגלל השנינויות הרבות ונקודת המבט הרעננה.
ובגלל מלמות, כמובן.

אגב, מישהו שם לב למשחק המילים גלן-קיל? להרוג את גלן? ג'ורג' גלן? הרועה?...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ענת
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

גלנקיל מותחן כבשים
כתבה: לאוני סוואן
תרגום מגרמנית טלי קונס
ספריה לעם
הוצאת עם עובד
357 עמוד
כשמספרים סיפור רצח מנקודת מבט של מי שהכי נפגע כתוצאה מהרצח, הסיפור הוא אמין.
במקרה הזה הסיפור הוא סיפורן של עדר הכבשים שמגלות יום אחד שהרועה שלהן מת. נרצח?.
הכבשים בראשותה של מיס מייפל – הכבשה הכי חכמה בגלנקיל, אירלנד – מחליטות ללחך את העשב עד תומו, כלומר לפענח את הפרשה ולהוציא את הצדק לאור ושהאשמים יבואו על עונשם.
הכבשים מאד אהבו את ג'ורג' הרועה שלהם, הוא היה רועה טוב ומסור, התכוון לצאת עם הכבשים שלו לטיול באירופה ופתאום במפתיע הוא מת להן...
מסתבר שג'ורג' לא היה ממש כבשה תמימה.
גם הוא כמו הכבשים היה שפוט על עשב.
האם עסקי העשב שלו הביאו למותו?
תקראו את הספר ואולי תדעו.

כאמור הספר מסופר דרך עיניהם של הכבשים.
הכבשים כדרכן של כבשים, מבינות אחרת את העולם, לא כמונו בני אנוש הולכי על שנים. למשל:
הרועה גבריאל הקוצר עשב לכבשיו (עמ' 223 ) מבחינת העדר של ג'ורג', פעולתו היא לחיכת עשב.
הקצב לגביהם הוא "אוכל נבלות" (עמ' 184) "רבקה היתה אשה נאת-דשא, והגברים רעו" (ע' 265)
כשקראתי את הספר לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהשימוש בטרמינולוגיה שלא מקובלת עלינו, (שמקורה כנראה בהבנה המוגבלת של הכבשים), יש בה משהו מהקריאה "המלך הוא ערום".
אגב, למרות שהספר הוא מותחן כבשים, יש בו גם מספר דמויות בשר ודם. רבקה היא אחת מהן.

כמובן כל קורא יפיק מהספר את היופי אשר בעיניו, אני לתומי סבורה שבין שאר הנושאים שלכבשים יש מה להגיד עליהם, יש בספר התיחסות לטוב ולרע, שהתהום מבטאת אותה, יש שם הקבלה בין הקרקס לדת (עמוד 159) יש עיסוק משמעותי בצורך לזכור: מהכבש המנהיג הזקן סר ריצ'פלד שזכרונו כבר דלף לפעמים (ע' 173) ואיזכור יותר מפעם של הכבש מופל שהיה הכבש הזוכר.

כל מי שיפתח את הספר ימצא בתחילתו רשימה של 19 כבשים הפועלים לפי סדר הופעתם, כאשר כל כבשה מתאפיינת במספר מלים.
הראשונה היא מוד –בעלת חוש ריח טוב וגאה בכך.
האחרון הוא פסקו (לא שייך לעדר) – חכם בעיני עצמו – ובצדק.
שמחתי לקרוא את הספר, אחרי הכל גם אני חלק מעדר ועניני התהום והשמים במידה מסוימת גם מעסיקים אותי. מה שבטוח אני לא אהפוך ל"כבש עננים".
ואיך אפשר בלי מספר ציטוטים:
" ....הרי אף אחד לא נלחם נגד מה שהוא רוצה, אלא נגד מי שרוצה לקחת את זה ממנו." (עמ' 85)
"... הם אהבו את הסיפור על הדיג, שכן ערמת חציר ענקית מילאה בו את התפקיד הראשי. "(ע' 175)
"...התחלות כה רבות של חיי כבש ........ ושום פרק חיים מכל אלה לא נרעה עד תומו..." (ע' 213)
ןיש כאלה בלי סוף.
בספר יש לפחות 141 מופעים של המילה ריח. יותר מפעם הריח הוא ריח של פחד, ריח של מוות.
וכאשר אלו חוזרים על עצמן בתדירות, אפילו עולמן של הכבשים, הוא לא גן של ורדים.
________________________________________________________________

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שלומיתמי
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

לאירלנד הגעתי בעקבות אבא שהיה שר לי תמיד It’s a long way to Tipparery, it’s a long way from home! שריד מתקופת שירותו בצבא הבריטי.
אירלנד ממש יפהפיה, עם טבעת קרי המדהימה וצוקי מוהר עוצרי הנשימה, דבלין החמימה על שלל הפאבים המזמרים שבה וכמובן ה"גינס" השחורה והסמיכה שערבה כל כך לחיך.
כל אלה אינם משנים את העובדה שקשה מאוד להתעלם מהמישורים העצומים והירוקים הנפרסים למרחקים אין סופיים ובהם גם מישורי טיפררי כמובן ובעיקר על נקודות הצמר הלבנות הרבות מספור המשובצות בתוכם. ויש אומרים שעל כל אירי יש 3 כבשים לפחות.
אז כן, כנראה שלכבשים מקום של כבוד באירלנד, ויש להם מה לומר.
כך בדיוק חושבת לאוני סוואן שמספרת לנו את סיפורם של הכבשים הנדירים שבעדר של הרועה ג'ורג' בכפר האירי הקטן "גלנקיל" שיום אחד מגלים לחרדתם הרבה שהרועה הנאמן שלהם מונח באחו שרוע על גבו ללא רוח חיים ואת חפירה תקוע בגופו.
לכבשים של ג'ורג' יש שמות וכל אחת ואחד מהם שונה מחברו וחברתו מאוד. המנהיג הוא ריצ'פילד והכבשה החכמה ביותר בעדר היא מיס מייפל. זורה היא כבשת המצוקים מתבודדת וצופה למרחקים, אותלו הוא כבש שחור ופראי עם עבר עשיר עוד מימי הקרקס,ומופל הוא כבש הזכרון שזוכר כל דבר בדייקנות וכך הלאה. כך שזה אך טבעי שהעדר הרבגוני הזה בניצוחה של מיס מייפל החכמה (בדומה למיס מרפל האגדית) מנסים לפתור את תעלומת הרצח של הרועה האהוב ג'ורג'.
ספר נחמד! מעט טרחני. הרבה מאוד תיאורי טבע כשהרעיון העיקרי הוא האנשת עדר הכבשים. הכבשים מתלוננים כי האדם אינו מבין אותם ולכן הסיפור כולו מסופר מפיהם, בשפתם ודרך מחשבותיהם וכאילו הקורא הופך כמעט כבש בעצמו....מעניין!!
אינו מומלץ לקריאה ל: קצבים, אוכלי בשר למיניהם, עירוניים ושונאי טבע וחיות.
מומלץ: לכבשים,לצימחונים,טבעונים ולכל השאר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•גוטי
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

ספר נחמד ומשעשע, אבל לא מרדף הכבשה (למרות הדמיון בשם). ובכל זאת ספר מתח יוצא דופן, כשאת העלילה מקדמים כבשים. בהחלט לא לצפות לשרלוק או פוארו.
בקצרה – רועה צאן נרצח, והעדר יוצא למסע בילוש (כבשי) לגילוי הרוצח, במקביל (או שלא) לפעולות שנוקטים בני האדם.

למרות שיש כבר שפע ביקורות, קריאתן לא הכינה אותי כראוי לקריאת הספר. אז החלטתי להוסיף קטע יותר מייצג:
כך בדמיוני הייתה נשמעת שיחה בין שתי כבשים (א ו-ב), אחרי שג'ורג' (שכאמור מת מזמן) הקריא (ולא סיים) להם את הספר הזה (כלומר הצעה לפרק מבוא לספר ההמשך):

א: איזה ספר נהדר.
ב מלחך עשב.
א: עשה לי חשק לגור בניו-זילנד.
ב: אבל העלילה היא לא בניו זילנד.
א: לא?
ב: לא. באירלנד.
א: אז בסקוטלנד.
מלחכים עשב...
א: אז למה קראו לנו אותו בעברית ולא בשפת המקור? כי סקוטים לא מדברים ברור?
ב: לא... הסופרת בכלל גרמנייה.
א: בגרמניה יש כבשים???
ב: העלילה היא באירלנד!
א: הממממ. (מלחכת עשב) אבל סקוטלנד נמצאת באירופה, לא?
ב: אני חושב. אבל הגרמנים לא כל כך טובים בענייני גבולות...
ב: ובכלל לא כולם שם כבשים.
א: לא? אבל השם של הספר הוא מותחן כבשים.
ב: בכל זאת...
א: יש עוד יצורים מלבד כבשים? למה זה טוב?
ב: גיוון בסיפור. יש שם יצורים שדומים לכבשים.
א: אנשים לא דומים לכבשים.
ב: לא... אבל יש שם איילים, תיישים ועזים, ועוד כל מני חיות עם קרניים.
א: גרמניות?
ב: לא. איריות.
א: איך זה שגרמנים יודעים כל כך הרבה על סוגי כבשים.
ב: זה ידוע שהגרמנים הם מומחים בענייני גזעים.
א: אריים... אבל לא הייתי רוצה לגור בגרמניה.
ב: למה?
א: שמעתי שיש שם ריח של מוות.
ב: באמת? אולי יש שם ריח של סבון?
א: אולי גם.
אוכלים מעט עלי תלתן ובוהים בעננים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•maor
דירוג
2.0
לפני 16 שנים

“ממש לא הצלחתי להתחבר וזה למרות שאני הרוסה על כבשים..:)))”