ביקורת ספרותית על גלנקיל - מותחן כבשים - ספריה לעם #592 מאת לאוני סוואן
ספר טוב

---

"נראה שכלבים פצועים מעוררים בקרב בני האדם חלחלה דומה לזו שכלבים בריאים מעוררים בקרב כבשים. העדר האנושי, כשם שהופיע פתאום, כך גם נחפז להתרחק פתאום. נשאר רק האת"

===

עוד ספר בשרשרת האסוציאציות החופשיות שלי. הספר הזה נמצא בשתי רשימות שעוררתי לאחרונה מרבצן, רשימת "ספרות חיה", זו שמביאה נקודת מבט של בעלי חיים, ורשימת "בלשים עם ערך מוסף", היינו ספרים שבהם העלילה הבלשית על כלליה ומסגרת הז'אנר המוכרת לא באים בפני עצמם אלא רק כדי לשמש רקע למשהו אחר ושונה. כך זה ספר שמבחינתי מקשר בין שני ספרים של אשר קרביץ - "הכלב היהודי" ו"קלמן קימרלינג בלש פרטי, בעזרת השם". הספר גם נמצא ברשימת "שווה קריאה שניה" שזה לא מיוחד כי מבחינתי רוב הספרים שווים קריאה שניה אם רק עובר מספיק זמן, אבל אני יכולה להגיד ששווה גם קריאה שלישית ורביעית.

===
מיס מייפל בטשה בפרסתה בקוצר רוח ותלשה עשב ואדמה. "אבל זה הרי קרה," אמרה בעקשנות. "וגם סוף יש ויש! אילו סיים ג'ורג' את קריאת המותחן, היינו יודעים אותו. ואני רוצה לדעת אותו. וגם אתם רוצים לדעת. אני יודעת שאתם סקרנים. אתם רק לא רוצים לאמץ את ראשי הכבשים שלכם!"
"זה יותר מדי בשבילנו," אמרה קורדליה במבוכה. "כל כך הרבה עניינים של בני אדם שאנחנו לא מבינים בכלל. ואין יותר אף אחד שיסביר לנו את המילים."
===

אנחנו באירלנד המעטירה והירוקה, במקום בשם גלנקיל. בוקר אחד מתעוררות הכבשים בעדר של ג'ורג' ומגלות שהרועה שלהן מת. לא פלא שהוא מת, גם כבש לא היה נשאר בחיים אילו את גדול היה תקוע לו בתוך הגוף. המוות שלו משנה הרבה דברים בשגרה הרגועה שהיתה להן עד כה. בהבנה שהמוות הזה הוא לא מוות טבעי, הן מחליטות ללכת ולחפש מי הרוצח של ג'ורג'. הרעיון הזה לא צץ מאליו, אלא הוא חלק ממה שמרכיב את ההשכלה שלהן, שהרי ג'ורג' הרועה הנאמן היה מקריא להן מותחנים לפני השינה, וזה חלק ממה שקורה במותחנים האלה, שמחפשים את הפושע.

להבדיל מספרי ילדים שמאנישים חיות ובהן יכול לקרות פתאום שמר עכבר ארז חפציו ונסע, ושאר החיות המתגוררות בבניין, לובשות בגדים ומשתמשות בחפצים מנסות להשכיר את הדירה שלו, כאן זה לא יקרה. הכבשים הן כבשים, נקודה. הן לא לובשות בגדים, לא משתמשות בחפצים. כן מדברות, אבל ביניהן, ואנחנו לא באמת יכולים לדעת אם כבשים מדברות ביניהן או לא, ואם הן מבינות את מה שאנחנו אומרים או לא. בכל מקרה ג'ורג', כמו הרבה בעלי בעלי חיים אחרים הניח שהן מבינות דברים שהוא אומר כשהיה לו נוח להניח את זה, והניח שהן לא מבינות כלום כשזה מה שעניין אותו.

===
מיס מייפל שתקה שתיקה ארוכה. תחילה היה נראה שהיא מהרהרת ומתעמקת באיזה דבר. אבל לא עבר זמן רב ונשימות עמוקות וסדירות גילו שהכבשה הכי חכמה בגלנקיל נרדמה.
===

כמו כן כבשים נשארות כבשים, חוץ מאלה מביניהם שהם איל, למשל. אבל הרוב כבשים. מה שאומר שלמרות שלכל אחת יש אופי מובחן משלה ושם, הן פועלות כעדר, נוטות ללכת בצורה גחמנית אחרי כבשה מובילה, העשב מעניין אותן מאוד, וכן דברי מאכל אחרים, וריח משמעותי עבורן הרבה יותר ממה שאנחנו כבני אדם יכולים, ולכן הקצב מרתיע כל כך - יש לו ריח של מוות. זה מכתיב את הדינימיקה של הספר. הוא לא ממוקד מטרה, קצבי ומהיר. ממש לא. הוא באמת מותחן כבשים. בפעם הראשונה שקראתי את הספר זה היה בחופשה וזה היה נהדר. איטי, חלומי, נמרח. כן קורים דברים, אבל בצורה מקפצת ולא לינארית, ובכל פעם צריך להזכיר דברים אחורה, מה שמאוד מתאים לקריאה מקוטעת.

בסיכומו של דבר התוצאה היא ספר מבדר, מאפשר להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת, שונה קצת, בגובה של 50 ס"מ מעל דשא ירוק וחציר ריחני. לפעמים כל מה שצריך זה קצת תובנות כבשיות על בני אדם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על גלנקיל - מותחן כבשים - ספריה לעם #592