לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין לא הבנתי לעומק במה העלילה עוסקת. ובכן, החלטתי לבדוק.

אז מה יש להגיד שלא נאמר. סיימתי את הספר ביומיים. הולדן נכנס לי עמוק ללב. הצלחתי להתאהב בילד הזה ולעבור איתו את מסע ההתבגרות האינטנסיבי שלו. בסוף הספר ממש בכיתי ואני חושבת שהצלחתי לחוש בדיוק את מה שהמספר רצה להעביר.

הולדן מחפש משמעות בחיים חסרי משמעות. הוא מחפש זהות, וודאות, אהבה. הוא בעיקר מחפש ומגשש באפלה אחר מטרה או תשובה. זה כביכול ספר "פילוסופי" על החיפוש העצמי בתוך בלבול וכאוס ריגשי אבל הספר כתוב בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. אנחנו מתקדמים עם דמותו של הולדן במהלך כל הסיפור ונכנסים עמוק לתוך תחושותיו ורגשותיו. כל כך רציתי להיות שם איתו, עם הולדן ולחבק אותו.

אין לי הרבה מה לומר. התרגשתי מהקריאה. בהחלט שמחה שהחלטתי לקרוא למרות הפחד מהספר החצי מתפורר עם הפונט הקטן והשפה הארכאית (שאגב, הפכה מהר מאוד לחביבה עליי והכניסה לספר את האופי המיוחד שלו).

תודה לך הולדן שהיית שם בשבילי. אם יכולתי, תהיה בטוח שהייתי הראשונה להיות שם בשבילך.

לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים ואין שם אף אחד - אף אחד מבוגר. ואני עומד על צוק כזה , ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק." זו הייתה זעקה לעזרה, זעקה חלושה של הצילו.

אין הקדמה בספר, אין תקציר. כל מה שיש זה ספרון קטן עם כתב קטן ו 209 עמודים של "חפירה" אינסופית של נער בודד כל כך שהלב נכמר, הולדן מספר על עצמו ומה התרחש בחייו בנקודת זמן מסויימת מאוד בו הוא היה הכי למטה שאפשר. בזמן הקריאה לרגע זה נדמה כמו לשמוע את המחשבות שלנו רצות ללא הפסקה ועוברות מנושא לנושא בדהירה . או כמו מונולוגים עם עצמנו שלא מגיעים לשום מקום, קצת דומה למשפטים לא גמורים ברצף כשרעיון רודף רעיון. וסיפורים יש פה למכביר.

הדגש הכי גדול בספר הוא על הולדן הדמות הראשית בספר שמנסה לתקשר עם העולם ולא ממש מצליח. כל אדם שבא אתו במגע כמו נהג מונית הוא שואל אותו אם הוא יכול לשתות אתו משהו בבאר. אם הם יכולים לשבת לדבר. אפילו הזונה שהגיעה אליו לחדר, שאל אותה אם הם יכולים לדבר. הנזירות שפגש ברחוב והוקסם מהם, האמא של חבר מהקולג' שפגש ברכבת...כל כך מנסה למצוא שיח אינטלקטואלי עם אנשים, שיח שיהיה לו מעניין. עוד עניין בספר זה הזיוף הגדול שהוא מדבר עליו ללא הרף. זיוף שיש באנשים. כשרוצים משהו ממך הם נחמדים, אחרת הם אפילו לא מתאמצים להקשיב למה שיש לך לומר. הוא טוען שלא מעניין אנשים שום דבר, שהם שטחיים מאוד, לא עמוקים במחשבה.

מה שהרס אותי הוא: שהולדן נזרק מבית ספר והחליט לעזוב כמה ימים לפני סיום הלימודים כי לא ראה טעם להמשיך להיות שם. אבל הוא לא הלך הביתה, החליט על מסע לבדו בניו –יורק במקומות מטונפים ובארים הזויים כשהוא שותה ומנסה לתקשר עם העולם רק לא להגיע הביתה ולהסתכל על הפרצופים של אבא ואמא כשהוא מאכזב אותם פעם אחרי פעם.
היה רגע שהולדן התקשר למורה שלו לאנגלית ורצה שיפגשו באמצע הלילה. כי לא רצה לישון בבית וחיפש מקום להניח ראשו בלילה. המורה ישב ושוחח אתו וניסה לומר לו שאנשים שמתדרדרים לא תמיד יודעים שהם מתדרדרים ומגיעים לקצה הדרך עד שנהיה מאוחר מדי. הוא באמת ניסה לדבר על ליבו של הולדן ולעזור לו , המורה מדבר על אנשים אך מתכון להולדן " אילו אנשים שחיפשו משהו שהסביבה שלהם לא יכלה לספק להם". לכן הם ויתרו ולא המשיכו לחפש, הם ויתרו עוד לפני שממש התחילו." זה היה דיבורו ברומו של עולם בזמן שפיהוק גדול מנסה להשתלט עליו, אך המורה דיבר ודיבר ודיבר....

אני חושבת שכהורים, למרות המרוץ הבלתי נלאה של החיים. אנחנו חייבים לעצור ולהקשיב. להיות הורים אבל גם קצת חברים כדי להתחבר לדברים המשותפים שיכולים לחבר בין הילד להורה.
סלינג'ר ריגש בכתיבה שלו. הולדן פשוט נכנס ללב מתוך עצם הידיעה שבכולנו יש והיה הולדן. ואם לא נשים לב לקול הזה שבתוכנו אנחנו יכולים ללכת לאיבוד.

כתבו על הספר כל כך הרבה שמה כבר יש לי להוסיף?

אז הנה הביקורת הקצרה שלי: החפרן בשדה השיפון

תראו, אני לא יודע כיצד נוצרים מיתוסים אבל אני יודע מי מייצר אותם: בני אדם
ובני אדם לי אישית לא ברורים אבל כן צפויים. בייחוד כשהם נעים בעדר.

נו כן, הסופר פיגורה מעניינת, כתב ספר והלך לגור במקום מבודד. יופי, טיפוס.

לגבי הספר: מצאתי אותו זרוק בנקודה להחלפת ספרים ברחוב. היה די קרוע ורעוע. חשבתי לעצמי שכל כך שמעתי עליו אבל לא מרגיש לי נכון לעזוב משהו אחר ולקרוא אותו. וכך, שמתי אותו ברכב וכל פעם שהייתי צריך להמתין ברכב קראתי. משם לקחתי אותו למקומות אחרים בתיק וקראתי פה ושם.
הספר על גבול הטמטום ברמה הספרותית, קללות ועוד קללות, הסיפור כמעט ילדותי או נערי והדמויות שטוחות כמו פנקייקס.

ובכל זאת לקראת הסוף יש איזושהי הפוגה מהדראעק הקיומי, משהו קצת קורה אפילו, בדפים האחרונים שהאדם קצת משנה את דעתו על חייו או לאן היה רוצה להגיע. הקטעים עם אחותו אפילו קצת ריגשו לקראת הסוף. הולדן הוא מהות הטמטום האנושי שגדל למימדים עצומים מאז הנאורות שחיסלה לכאורה את הבורות. הוא מהות של מודרנה פוסט מלחמתית ובכל זאת אדם כמוני וכמו אחרים לכאורה.

הייתי יכול לכתוב לא מעט הרהורים אבל באמת שכל מה שניתן לומר על הספר הזה הוא: אם מדובר בסמן תרבותי אז מצבנו היה נוראי מיד אחרי מלחמת העולם השניה בו בשעה שנכתבו יצירות מופת פוסט מלחה״ע. כנראה שתוצאות המלחמות הללו היו הרבה יותר הרסניות ממה שחשבנו. זה לא רק הרג של מליוני אנשים אלא מוות תרבותי מקפיא דם של אנושות שלמה לאחר שיצאה כבר מחשכת ימי הביניים.
נו בסדר, יש מליוני ספרים מטופשים, ברור אבל לא קאלט ברמות האלו!

אם זה ספר קאלט עם כל כך הרבה מעריצים, אני לא מתאים להגדרה של חובב ספרות או בנאדם בעל טעם ספרותי. אז תודה לסלינג׳ר שגרם לי להרגיש בחילה וחוסר התאמה קיצוני לעדת מעריציו.

הציון שלי: 4 מתוך 10, אין שום טעם לקרוא את הספר מבחינתי, עדיף לקרוא עיתון: הוא קצר יותר, בוטה לא פחות ובעיקר מעביר את הרעיונות המרכזיים בספר: הכל שיט, כולם חלולים ואני בורג מזו#ן במכונה מטופשת.

אחד מהספרים הכי טובים שקראתי.
ספר שתמיד נמצא בבית.
מדבר על אדם שונה ובגלל זה הוא בודד, ואינו מבין מדוע.
גם החברה לא מבינה אותו ולא מקבלת אותו , רק אחותו הקטנה.

קראתי את הסיפור תוך שלושה ימים בהמלצת חבר שאיתי בסדנאת כתיבה. אני שואל את עצמי איך זה שסיפור כזה, לכאורה שגרתי ללא שום עלילה מורכבת או אפילו מוסר השכל מתוחכם הצליח להתברג לרשימת רבי המכר העולמית בכל הזמנים. כנראה שיש בו שילוב של מזל (של הכותב בהצלחת מכירת הספר) ושל איזשהו מוטיב שמדבר כמעט אל כולם, בדמות סיפור התבגרות של נער ניו יורקי. לא שהספר לא טוב, להפך. הכתיבה מצויינת וצפופה ורצף האירועים יוצר איזשהו תהליך התפתחות ותובנה פנימיים של הקורא (לי לדוגמא קשה לאפיין את החוויה של ההתפתחות שלי בתור הקורא, למרות שאין לי ספר שהיא שרירה וקיימת). באיזשהו מקום (אולי ויקיפדיה) קראתי שסלינג'ר מספר את טראומות מלחמת העולם השנייה דרך סיפור התבגרות שגרתי לכאורה בספר זה (עד כמה שהדבר יכול בכלל להיות שגרתי) אולם בקריאתי בו לא מצאתי אזכורים או רמזים לאלו, מלבד מלנכוליה ברורה שבה שרוי קולפילד הגיבור שיכולה להיות גם טראומטית ללא שום קשר למלחמה, אלא סתם לילד מתבגר בעולם שמתנכר לו ביי דפינישן. בהקשר הזה כדאי להזכיר את ההתעקשות (עד יום מותו!) של ג'. ד סלינג'ר לדאוג לכך שהספר לא יעבור אנטרפרטציה לסרט. אולי הוא ידע משהו שהקורא לא ידע לעולם? Who knows

הקשרים של הגיבור עם הדמויות האחרות הן הייפר ריאליסטיות. לפעמים הקריאה מזכירה רשומות בדומה לכתיבת יומן אישי. הדבר הנכון בעיקר בדבר הקשר של הגיבור עם פיבי אחותו הקטנה שלא היה יכול להיות כה נוגה ללב אם לא היה כה ריאליסטי.

אני עדיין לא בטוח שהייתי מציב את הספר הזה בקנון הספרות כמו שנהוג לעשות. יחד עם זאת, קריאה חוויתית בהחלט וטרנספורמטיבית. ממליץ.

אני כוללת מעט ספוילרים פה.

לקח לי כל כך הרבה זמן להכנס אליו. לא הבנתי ממה אנשים מתלהבים, לא הבנתי מדוע הוא כל כך בכיין. אבל אז ירד האסימון- גם אני וגם כולנו (כל האנשים הנורמליים, לפחות) היינו בדיוק ככה בגיל של הולדן. כולנו חשבנו שפילוסופיית החיים הקצרים שלנו היא משהו שכולם חייבים לשמוע, ומי שלא הסכים איתנו טועה או מטומטם.
לקראת הסוף, סלינג׳ר מוכיח שהוא כן יכול לכתוב ולהעניק מעבר לבכיינות-יונבומבר-מתקרבנת לדמויות שלו. קצת אנושיות, קצת פגיעות. הולדן בסך הכל ילד שחווה כמה אירועים קשים בחייו ומרגיש דחוי ולא מוצא לא את עצמו ולא את מקומו בחברה. וזה בסדר גמור. זה הגיל לעשות טעויות ולחשוב שאתה יודע טוב יותר מאחרים. כי כשהוא ליד אחותו הקטנה הוא כן רך, מבין, מגלה רגישות. המונולוג שלו על לרצות להציל ילדים העלה בי דמעות, בייחוד כשזה מנפילה, אקט משמעותי עבורו.
אז אני אזכור ככה את הולדן. לא הולדן שמתלונן וקורא לאחרים מזויפים. אלא הולדן שרוקד עם אחותו הקטנה. והספר הזה ישמר לי בזכרון כשיעור לגלות קצת יותר הבנה לאנשים בהתהוות שרק נראים קוצניים מבחוץ.

אני מוצא את עצמי ללא מילים. איכשהו יצא שדווקא על הספר הכי טוב שקראתי השנה קשה לי למצוא מה להגיד. זאת אומרת, זה לא שזהו לא ספר עמוק, בעל רבדים ונושאים מספיקים לדיון הגון. זה לא זה. הוא נחשב לקלאסיקה ואפילו מופיע לעיתים בבחינות הבגרות בספרות. בטוח שזה לא זה. פשוט, לפעמים הקלישאה נכונה – מרוב שהיצירה מדהימה ככה נעתקות המילים מפי הקורא. חוץ מזה, בחנו עליו כל כך הרבה עד שכבר הרסו את כל היופי שבו, המסתורין שבקריאת הספר, וההתלהבות שמתלווה אליו כשאתה לא אחד ממיליון אנשים שקראו אותו גם הם, ועוד רק כי הכריחו אותם. מחיפוש באינטרנט של ביקורות על הספר לא תמצאו ביקורת אמיתית אחת – רק סיכום, ניתוחים של הספר שנראה כאילו נועדו לענות על שאלות התלמידים ולא יותר.

ולכן, התלבטתי איך לכתוב את הכתבה הזאת. ראשית חשבתי שאכתוב על הספר הנפלא הזה פשוט ביקורת רגילה, אבל הרגשתי שזה יהיה קצת סתמי. כמה אפשר לכתוב על ספר שכולם כבר מדברים עליו כעל יצירת מופת? אחר כך חשבתי שאכתוב איזו הלצה מתוחכמת כמו שאני יודע, כתובה בסגנון המיוחד שבו כתוב מדבר הולדן קלופילד, הגיבור, אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשחזר את הכתיבה הגיאונית מש שןל ג'יי דיי סלינג'ר, וכל כמה שניסיתי הרגשתי שהתוצאה מגוכחת. לבסוף זה מה שיצא, מין כתבה מוזרה, לא ברורה, שבה אני פשוט אומר לכם מה אני מרגיש. זה מוזר, זה לא עיתונאי בעליל, אבל זהו בלוג, נכון? וכאן אני יכול לעשות מה שבא לי.

ולכן אני מבקש ממכם, אני מפציר בכם לא לקרוא את הפוסט ולטעות במחשבה שבגלל שאני לא מוצא את המילים, כנראה שגם הספר, אין בו מילים של ממש. ההפך הוא הנכון. ישנם ספרים כאלה, שמרוב שהם גדולים, צריך לחתור כנגד הזרם ולקרוא אותם כאיל והיו ספרים קטנים. אני מבקש משהו קצת אחר. אני מבקש להסתכל על הספר בצורה חדשה, טהורה אני רוצה שתקראו את הספר הזה פשוט כספר. בין אם אתם לומדים אותו לבגרות, ובין אם לא (בהתייחס לסטטיסטיקות של האתר, כנראה שלא), אני רוצה שתקבלו את ההמלצה שלי ותלכו לספרייה, תיקחו את הספר מהמדף, בלי לשאול אף אחד עליו ובלי לדעת כלום. העטיפה הכחולה הריקה תלווה אתכם בשתיקה עד שתגיעו הביתה, ושם, אני רוצה שפשוט תשבו ותקראו.

אני חושב שהספר הזה הוא יצירת מופת, אבל אני מסרב להתייחס אליו כאל יצירת מופת. אני רוצה להכיר בו פשוט כספר מעולה שיעשה לכם שיכניס אתכם לסערת רגשות של ממש. מי הוא הולדן קלופיד, האנטי-גיבור שבמרכז הספר, אם לא התגלמות רוח הנעורים במלוא חוזקה, כפי שלא הודגמה בשום יצירה ספרותי אי פעם? כשהוא נאבד ברחבי ניו יורק, ועובר מוות של ממש – לא פיזי, כי אם רוחני – לא יכולתי שלא להרגיש איתו את ההזדהות העמוקה ביותר שהיתה לי מעולם עם דמות ספרותית. קצרה ידי מלהכיל את כל הסיבות לכמה הספר הזה חשוב בשביל להבין את עולמם הפנימי של בני הנוער, למרות שנכתב על ידי מבוגר, למרות שמתרחש בניו יורק כי הבסיס שלו אוניברסאלי – הטרגיות שבגלי ההתבגרות. זהו גם הספר שהשפיע עלי הכי הרבה, ואני סבור שזו סיבה מספיק טובה בשבילכם בשביל פשוט לרוץ ולאחוז בו בידכם, מהר ככל האפשר.

לעוד כתבות היכנסו לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/

אם אתם בטח רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם, זה האם אהבתי את הספר המחורבן הזה, למה קראתי אותו בכלל ואיך תיראה בכלל הביקורת הזאת וכל הזבל הזשל"בי הזה.
אז בחרתי להתחיל מההתחלה. וכשאני אומר 'התחלה' אני באמת באמת מתכוון לזה, בכל הרצינות. כאילו, איך שהכל התחיל וכל זה, לפני הדיעה שלי בכלל לגבי הספר.
אז הכל התחיל, ואיך לא, באתר. אני זוכר את היום הזה היטב, את היום הזה שבו שונרא החתול שלחה לי הודעה בפרטי. אני לא זוכר במדויק את המילים, אבל מה שכן, אני זוכר את מה שהיא אמרה לי. היא אמרה לי שאני מזכיר לה דמות. לדמות קוראים 'הולדן קולפילד' ולספר קוראים 'התפסן בשה השיפון' וכתב אותו איזה ברנש בשם ג'ד סלינג'ר או משהו כזה.
תראו, בדרך כלל איני מבין מבוגרים. פשוט אין בינינו מכנה משותף. אין בינינו התאמה כזו או אחרת. פשוט ככה. אבל אתם צריכים לדעת, ששונרא החתול היא לא כמו כולם. הייתי אומר אפילו שהיא שונה מרוב המבוגרים שאני מכיר, אבל אני פוחד שהיא תיעלב. אז מה שרציתי להגיד הוא ששונרא החתול היא אכן מבוגרת אבל היא המבוגרת שאיתה אני משוחח בפרטי בכי הרבה פעמים באתר מכל שאר המבוגרים. וחוץ מזה, היא בחורה מאוד נחמדה והיא אשת שיחה פשוט נהדרת. בנוסף, היא משבחת לי על כל ביקורת שאני כותב ונותנת לי מלא מלא לייקים ומחמאות- חוץ מאחת, בעצם, הביקורת שלי על הספר 'חמישים גוונים של אפור' שלא היה לה משנה בכלל שלא אהבתי את הספר או שהביקורת היתה נורא מצחיקה וכל זה. היא פשוט נענעה את הראש מצד לצד ורק אמרה: "הו זשל"ב, הו זשל"ב, מה יהיה איתך?"- אבל איך שלא יהיה, חוץ מהפעם החריגה הזו, תמיד יש בינינו הבנות ולכן כשהיא אמרה לי בפרטי שאני מזכיר לה את הולדן, לא יכולתי שלא להתעלם וכך יצא שלמחרת כבר ישבתי על המיטה בתנוחת קריאה והתחלתי לקרוא את הספר הזה, בעודי מנסה בהרבה הרבה מאמצים, למצוא נקודות דמיון ביני לבין הולדן. אם תרצו לדעת את התשובה, אז תצטרכו להמשיך לקרוא. פשוט ככה.
אז הספר מספר בעצם על איזשהו ילד שקוראים לו 'הולדן קולפילד'. ההולדן קולפילד הזה לומד בעצם בתיכון 'פנסי' שנמצא מחוץ לעיר. ואם להגיד לכם את האמת, הוא לא כל כך מרוצה מהלימודים שמה. כי קודם כל, יש שם הרבה אנשים צבועים ומזופתים- גם המורים וגם התלמידים ביחד. יש שם למשל איזה מישהו שקוראים לו סטרדלטר. סטרדלטר הוא איזה ילד שלומד שם והוא בעצם מן שותף לחדר כזה של הולדן. מה שמעצבן בו הוא שהוא ילד נורא יפה וכל זה. אבל אם לרגע חשבתם שזה מה שמעצבן בו, שהוא כאילו יפה וכל זה, אז אתם טועים בגדול. מה זה אשמתו שיש לו גוף יפה וזה? ככה הוא נולד. הבעיה היא שהוא לקח את זה מעט רחוק מדי ואז הוא מתחיל להתלהב ולהשתגע מעצמו וזה פשוט עלה לי על העצבים. בנוסף, יש שם גם עוד ילד ששמו הוא 'רוברט אקלי' ויש לו הרבה מאוד פצעי בגות, על כל הפנים אבל. והוא נורא משעמם האקלי הזה. והוא גם נכנס לחדר של זרים ומתחיל לחטט בחפצים כאילו זה החדר שלו או משהו כזה. ועכשיו נעבור למורים: למנהל. המנהל הוא האדם הכי צבוע שתפגשו, באמת. הוא מתנהג אל ההורים העשירים, אלו שטחונים בכסף, ומחייך אליהם בחביבות ואילו להורים העניים והמסכנים, הוא בכלל לא מתייחס. גועל נפש! ולסיכום, יש את המורה להיסטוריה מה שמו אני לא זוכר. לעומת מי שהזכרתי, הוא דווקא אדם נחמד. הבעיה איתו היא שהוא לא מאמין ש'הולדן קולפילד' יגיע רחוק מדי עם כל הציונים וההברזות שלו.
כל אלה ועוד, הם בעצם הגורמים העיקריים לבריחה של הולדן מתיכון 'פנסי'. מרגע זה הוא עובר כל מני הרפתקאות משונות ברחבי ניו יורק. ושמה יוצא לו להפגש עם טיפוסים מפוקפקים לא פחות ולבסוף לפגוש את המשפחה המחורבנת הזאת שלו ובמיוחד את אחותו המזופתת, פיבי.
אבל את האמת, עד עכשיו אני לא ממש הצלחתי להבין מה לעזאזל מצאתי בספר המחורבן הזה. אני מודה, הוא נחמד והכל, אבל אם להגיד לכם את האמת, הוא קצת הזכיר לי את 'כמה טוב להיות פרח קיר' שגם שמה מסופר על איזה תלמיד תיכון מחורבן. ולמרות זאת, אני חושב שיש משהו בספר הזה, חוץ מהקלאסיות הזו שלו, שהופכת אותו מסתם ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, לבין ספר מדהים ומחורבן של ממש. והדבר הזה נקרא בשתי מילים: הולדן קולפילד. כן, הוא. ואתם יודעים מה, אני חושב שהשונרא החתול המזופתת הזו דווקא די צדקה. כאילו, שאני ככה מזכיר לה את הולדן קולפילד וזה. נכון, אני לא דומה לו שתי טיפות מים או משהו כזה. למשל, בקטע הזה שבו הזונה הזו מה שמה, נראה לי קוראים לה סאני, באה אליו הביתה, ניסתה לגרום לו ככה להתחרמן וכל השטויות המחורבנות האלו, אבל מה שהיה הכי מפתיע הוא שהוא בכלל לא דפק אותה! בזה, אנחנו ממש ממש שונים. ויש עוד איזה שוני בינינו. למשל, הוא מעשן ושותה אלכוהול ואילו אני, מקפיד להמנע מכל הזבל הלא בריא הזה. או למשל, הוא שונא הצגות ועוד יותר סרטים ואני לעומתו, ממש מת על זה!
אבל יש הרבה יותר דברים שדומים בינינו לבין דברים ששונים בינינו. למשל, הוא גם שונא את בית הספר. ואני כמעט בטוח שכולכם, או לפחות רובכם, גם שונאים את בית הספר. אז מה הולדן עושה, הוא מבריז. בדיוק כמוני בעצם. כי גם אני לא ממש משתגע אחרי בית הספר. את האמת, אני שונא אותו. אז גם לי יוצא מדי פעם להבריז ממנו. מה לעשות, קורה. ואני גם בטוח שגם לכם יצא להבריז פעם מבית הספר. כשהברזתם, אתם בטח כנראה פחדתם שההורים שלכם יתפסו אתכם כשתחזרו הביתה אז מה עשיתם, בטח חיכיתם בחוץ עד שהם יצאו מהבית שלהם לאיזשהו מקום ורק אז תוכלו להכנס הביתה. את האמת, זה די דבילי כל העניין הזה עם ההברזות מבית הספר ושאחר כך כאילו לא חוזרים מיד הביתה כי בסוף יוצא שנכנסים הביתה מאוחר הרבה יותר מאשר אם לא היינו מבריזים ממנו. אבל ככה זה, גם אני עושה את זה. אז זה אומר שאני דביל? לא. כי כל דבר עדיף על בית ספר. וחוץ מזה, אני והולדן, לשנינו יש מה לומר על הרבה אנשים שאנחנו פוגשים. נכון, הולדן הוא לרוב ביקורתי מאוד כלפי האנשים שהוא פוגש והוא תמיד מוצא בהם איזה פגם, ואז כשהוא מוצא אדם שלפי הקרטריונים האישיים שלו, נחשב כאדם טוב, אז אפשר די בקלות רבה לראות את ההפתעה שלו על פניו, כאילו הוא לא מאמין שיש כזה דבר שנקרא 'אדם טוב'. ואילו אני יותר גמיש. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שלא משנה כמה אני והולדן שונים אחד מהשני, אנחנו גם דומים זה לזה. ואתם צריכים לזכור כל הזמן שלא משנה מה, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי כולנו שונים כך או אחרת מחברינו הטובים. ולמרות זאת, אנחנו מתחברים אליהם. כי אם יש בהם משהו שמוצא חן בעיניך יותר מאשר מישהו אחר, אז זהו, הוא יכול להקרא 'חבר'.
בכל מקרה, אני רוצה להגיד, והפעם בכל הרצינות, זה שמצאתי ב'הולדן קולפילד', חבר. חבר אמיתי אבל. חבר שאין לו מזוודות זולות מדי, חבר שלא מתחכם ומעצבן אותך, חבר שנראה טוב ובלי פצעי בגרות אך גם חבר שלא משוויץ ומשתגע על עצמו. בקיצור, חבר טוב. ואם אתם עדיין לא מבינים איך זה שדמות אחת יכולה לשנות את הכל אז אני אסביר: נכון אמרתי שכל הדמויות בספר הן מזופתות חוץ מהולדן? אז הם לא באמת כאלו. לפחות לא כולם. כי פשוט ככה הולדן רואה אותם, כמזופתים. והדרך שלו לתאר את כולם, היא גם נוגעת ללבי אבל באותו הזמן, גם מצחיקה. חי נפשי שאני חושב שהולדן הוא מצחיק. כנראה השתגעתי או משהו. כי הוא בכלל לא מנסה להצחיק. וזה מה שאהבתי בו יותר מכל.
אז אתם לא תאמינו עד כמה אהבתי את הספר המחורבן הזה. לעזאזל, נראה לי שאני אפילו מאוהב בכל מי שקשור איכשהו לספר הזה. בין אם זה הסופר, בין אם זו העורכת, או המתרגמת, או הדמויות או אפילו שונרא החתול שבלעדיה, אני לא יודע בכלל אם הייתי טורח לקרוא אותו בכלל.
אז קדימה, תקראו, למה אתם מחכים??? ובינתיים... בינתיים אלך לי להתקשר להולדן ולהזמין אותו לאיזה כוסית. אבל, הוא, לא בא. בכל מקרה אני אחכה לו. יש לי את כל הזמן שבעולם. ולא אכפת לי בכלל שהוא דמות בדיונית כי לאהבה- לאהבה לעולם אין גבולות!
אז זהו, סיימתי סוף סוף לכתוב את הביקורת המחורבנת הזאת. אתם יכולים לתת לי כמה לייקים מחורבנים שבא לכם. באמת שאין גבול. ואתם יכולים גם אפילו להגיב ולתת איזו מחמאה מחמיאה. אבל בבקשה, רק אל תמחאו לי כפיים. אני לא אוהב שמוחאים לי כפיים. זה מרגיש לי צבוע כזה ועושה לי בחילה וגורם לי להקיא.
אז בלי כפיים, בסדר?

*הערה- אפרופו הולדן, אני חושב שיש ברשותי את התשובה לשאלה שלך: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?". אני סבור שמטבעם, הברווזים הם ציפורים נודדות. מכך אני מסיק שכשבחורף מזג האוויר מתחיל להתקרר והאגם מתכסה בכפור, הם פשוט עפים משם, למקום חמים יותר. ולבסוף, כשהחורף מסתיים, הם חוזרים לאותו נהר בסנטרל פארק דרום ונשארים שם. לפחות עד שהאגם יקפא פעם נוספת. וכך חוזר חלילה.

את הספר הזה התחלתי לקרוא מהסיבה הכי מוזרה: שיטוט משועמם ואקראי בוויקיפדיה.
תוך כדי הגלישה, הגעתי איכשהו לדף על ג'ון לנון והרצח שלו. מכיוון שאני בת להורים חובבי מוזיקת שנות השבעים-שמונים, כולל הביטלס כמובן- התעניינתי במיוחד ברצח וברוצח, בגלל שהיה כתוב שם שלסיפור ההתנקשות של מרק צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, בצורה קצת אובססיבית וקיצונית. ואני מצטטת מוויקי: "בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר."
אז לי היה ברור שאני עומדת לקרוא את הספר הזה, במיוחד כשמצאתי אותו בספרייה במהדורה קטנטנה. אז כבר הבנתי שזה היה ספר שנחשב לקלאסיקה אבל גם למשהו חדשני, מיוחד ופורץ דרך שטילטל את אמריקה כולה או מה שלא יהיה.
וכמו שאולי כבר הבנתם, לא הבנתי על מה כל הדרמה.
באמת, אנשים יקרים, זה בסך הכול ספר על מתבגר די בעייתי שמלא בתובנות פשטניות! לא מצאתי שם שום דבר מיוחד שהוציא אותי מבועתי הקטנה והצבועה או איך שתקראו לזה. הספר אולי מלא במוטיבים ומטאפורות וכל זה, אבל מה כאן כל כך חדשני?

עוד ביקורת שיש לי היא על הכתיבה, שגם היא נחשבה לשפה שאיש לא דיבר לפניו. אז בגלל שהוא כל רגע מקלל או מדבר על זיוף וצביעות כל הזמן- זה הופך את הכתיבה לפורצת דרך? נו באמת. זה יותר נתן לי הרגשה כמו הסופרים האלה שמנסים לכתוב בסלנג כדי שמתבגרים יאהבו את הספר. אם כבר צביעות, הכתיבה הרגישה לי כמו זיוף אחד גדול.

והדמויות? רובן היו כל כך מוזרות שלא הבנתי מה הקטע שלהן, או רדודות בצורה קיצונית. הדמות היחידה שאהבתי הייתה פיבי, האחות הקטנה והגאונה של הולדן. עד אז, הייתי פשוט מתוסכלת מזה שיש כ"כ הרבה דמויות ולמרות זאת לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת.
****
ועכשיו הגענו לנושא:
הולדן.
כמה אמרו על הדמות הזאת שהיא סמל למרד נעורים, שהוא מיוחד ומורכב, מסרב להתבגר, מוחה על השקרים והצביעות והחומרנות וכו' וכו'.
אבל!
אני הגעתי למסקנה העצובה, שהולדן הוא בסך הכול נער מריר וכועס, שמנסה ללכת בדרך משלו, כמו רוב המתבגרים!
חוץ מזה, הוא כל כך סולד מזיוף אבל הוא עצמו רוב הזמן לא ממש ישר ודובר אמת. וממה שהוא אומר, הוא די מיזנטרופ- חוץ מכמה אנשים יוצאי דופן שהוא לא מתעב עד מוות. הוא מבולבל ומתוסכל ומתוסבך, ובזה אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא עד כדי כך מיוחד! אז בסדר, הוא אומר בפרצוף הרבה דברים שאנשים לא מעיזים לומר, אבל האמירה שלו לא כזו עמוקה. מה שכן אהבתי מאוד אצל הולדן זה שלמרות הבלבול שלו הוא מאוד מודע לעצמו. ולמרות שהרבה מהמחשבות והתובנות שלו היו די פשטניות, היו כמה קטעים יפים וחכמים מאוד, שאם כל הספר היה ברמתם אולי הייתי מסמפטת אותו הרבה יותר. למשל, הקטע שבו הולדן רואה גרפיטי עם קללות בכל מקום, או הקטעים עם אחותו פיבי, או המחשבה על להיות תפסן בשדה שיפון.


אחרי שסיימתי את הספר, דיברתי עליו קצת עם אבא שלי באיזו נסיעה[עם אמא שלי זה היה יותר גרוע. היא בכלל בלבלה את זה עם "דייויד קופרפילד"], וככה השיחה התנהלה:
אבא: אני לא ממש זוכר את הספר, אבל אולי לא הבנת אותו כי זה עוד לא לגילך. אמורים להיות שם כל מיני מסרים חתרניים ומחאתיים או משהו בסגנון.
אני: אבא, זה בהחלט לגיל שלי, כבר קראתי ספרים הרבה פחות "הולמים"- וחוץ מזה, מה הקטע בספר אם אתה צריך לחפש בכוח את המסרים שיש בו? מה זה, שיעור ספרות?
וגם לא הבנתי מה כל הרעש, ואיך זה הפך לספר שטילטל את העולם כולו...ובכלל, אם זה מה שגרם ל-איך קוראים לרוצח של ג'ון לנון?
אבא: מארק צ'פמן.
אני: -אז אם זה מה שגרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, הוא היה כנראה ממש מעורער ואידיוט.
אבא: הוא היה מעורער בכל מקרה.


אז לסיכום: לא הבנתי ממה כל ההתלהבות, אבל תנסו לקרוא אם בא לכם- אולי אתם תבינו.