את מייקל מורקוק קראתי לראשונה אי אז בשנות ה80 בסדרה הלבנה המופתית של עם עובד.
אלריק ממלינבונה הנסיך ,המכשף הלבקן הקסים אותי, בשנות ה90 כשתורגמו עוד ספר שניים בהוצאת גרף (כמדומני) הוא כבר איבד מההילה שלו, לא חזרתי אליו, יותר מ 20 שנה.
"הסדרה השחורה " של זמורה ביתן לא חביבה עליי, אני מתקשה לזכור ולו ספר אחד מתוכה שהיה מעניין , שונה , מיוחד, בעל משמעות. אבל קבלתי ערימה של קלאסיקות מהסדרה הזו אז חשבתי שחבל "לבזבז".
ודווקא די זרם, למרות שזה ספר משנת 1969, למרות השפה המעט ארכאית, למרות העלילה האיטית והסבוכה שחלקה מורכבת מדיווחים יבשים ובחלקה מהזיותיו של הגיבור,
זהו ספר קצר למדי, 145 עמוד שרבים מהם מלאים במילים מודפסות מילה בשורה או מייצרות צורות כפי שעלול לקרות כשתינוק (או חתול) מקיש על המקלדת.
זה מוזר , זה שונה, זה נותן ביטוי ויזואלי לתחושות הבלבול של הגיבור ותורם לאפקט החלומי והסיוטי של הכתוב.
כאמור הספר נכתב בשנת 1969(השנה בה נולדתי) ומדבר על עתיד רחוק שקשה לדמיין אותו (שעברתי מזמן ) - שנת 2005.
כרבים אחרים לפניו בחר מורקוק לראות עתיד אפל וחסר תקווה,
בדיסטופיה שלו, צפיפות האוכלוסין גורמת לאנשים לפתח פוביות של קרבה, הם מתקשים לשהות בהמון, מתעקשים על בידול מן הסביבה, לפגוש שכן במדרגות הופך לאירוע מזעזע שלאחריו יש לקחת כדור הרגעה, חלקם מפתחים פוביית רדיפה, בטוחים שמישהו מרעיל את מזונם, מהומות אלימות , ביזה, שוד ורצח הם מעשה של יום יום,
בעידוד השלטונות וגופים בעלי אינטרס מופנות האגרסיות למאבק נגד זרים, החל באויבים מחוץ וכלה באויבים מפנים. הזרים ,המהגרים אלו שמזהמים את החברה.
הסיפור שלנו מתרחש באנגליה אז זרים הם אירים ,וולשים אפילו היהודים מוזכרים בחצי פה.
כנופיות פטריוטים רודפות "אחרים" ברחובות ושורפות אותם חיים, הגישה הכללית היא של "מי שלא חושב כמוני הוא נגדי" ומשם הדרך להאשמה בבגידה קלה מאד.
"כולכם יודעים בתוך ליבכם מי הם. אלו הם גברים - וגם נשים , שלא תטעו יש בהם גם נשים- שונים. אתם מכירים אותם, אתם יכולים לזהות אותם במבט אחד. הם נראים שונים. עיניהם שונות. הם מבטאים ספק. בכל פעם שאני ואתם יודעים בוודאות. אלו הם הגברים המתרועעים עם זרים ואנשים בעלי אופי מפוקפק, הגברים והנשים המטילים ספק במה שאנחנו נלחמים למענו. אלו הם הספקנים, הכופרים והמלעיגים...הם צוחקים הרבה, ומחייכים לעיתים קרובות מדי...המפקפקים כאשר מוצעות תוכניות לטיהור ארצנו, הם מגנים על יעדי הזעם הפטריוטי שלנו. הם מתמהמהים למלא את חובתם, רבים מהם שתיינים, לגלגנים מופקרים...נשלחו לכאן כדי לערער את החברה הצודקת שלנו...כעת הזמן לתלוש אותם ולטפל בהם כפי שמגיע להם" (61)
הגיבור שלנו ראין מצטייר כאי של שפיות ויציבות בכאוס הכללי.
"חשבתי אמר ראין ,שהתגליות בחלל יתנו לכולנו זווית ראיה יותר טובה .במקום זה נדמה לי שזווית הראיה נעשתה יותר צרה ומעוותת. פעם אנשים פחדו רק מגזעים אחרים, עמים אחרים, קבוצות אחרות בעלות אינטרסים מנוגדים או שונים. כעת הם מפחדים מכל דבר. כל זה הרחיק לכת יותר מדיי" (63)
הפתרון של ריאן הוא לארוז את אשתו 2 ילדיו, אחיו 2 גיסותיו -אחת מהן הרה. שותפו ו2 נשותיו ו2 ילדיו והדוד הנרי ,לחטוף מטוס ,לטוס עמו לרוסיה ושם לחטוף ספינת חלל של האו"ם שעומדת כאבן שאין לה הופכין נשכחת ע"י כל המעצמות ולטוס לחפש חיים אחרים. המסע לכוכב דמוי ארץ ייקח כ 6 שנים.
אנחנו פוגשים את ריאן לאחר 3 שנות מסע כאשר כל שותפיו נמצאים בהשעיית חיות. תרדמה קפואה. הוא מנטר את מצבם ומדווח למחשב ולכדור הארץ בכל זמן קצוב.
מתוך זיכרונותיו, כתיבתו ביומן הספינה וביומן האישי, חלומותיו והזיותיו של ראין אנחנו מקבלים את הרקע והאירועים. לאט לאט אנחנו מבינים שראין אינו שפוי לגמרי, הבדידות, מוסר הכליות, זוועת המעשים שביצע והצידוקים שהוא מציג לעצמו סובבים בראשו כל הזמן ,הוא סובל מסיוטים ,שומע קולות ,רואה דברים ,תפיסת הזמן והמציאות שלו נפגעת ואנו מוצאים את עצמנו מתקשים כמוהו להבדיל בין אמת להזיה.
האיכות החלומית של הקריאה גורמת לנו לערער ולהרהר על מה שהחשבנו קודם כאמיתות. הסוף פתוח לגמרי, אין לנו מושג אם יצליחו במשימה שייעדו לעצמם, אם ראין ישרוד עוד 3 שנים בלי להזיק לעצמו ולרעיו, אם ימצאו מקלט והתחלה חדשה.
את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב לפני כשבועיים מיד לכשסיימתי את הספר, אבל לא הצלחתי לסיים אותה, אני מתקשה להעביר את הרושם שהספר השאיר עליי. למרות שנכתב לפני 50 שנה הוא מפנה זרקור אל הפה והעכשיו ובה במידה ל20 שנה קודם לכן ומזכיר לנו -שוב- כמה הקיום שלנו מעורער ולא יציב , כמה החיים המאושרים והטובים שלנו יכולים להילקח מעמנו בהינף יד.
איך דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם – חופש הביטוי, ביטחון אישי, יכולים להיגזל באין פוצה פה ומצפצף.
ספר מדכא ,שונה ,אבל בהחלט לא משעמם.
