אבא מספר , אבא מספר עוד, אימא מספרת , אימא מספרת עוד, סבא מספר וסבתא מספרת , סדרת ספרים מנוקדת שהופצה בשנות ה 70 כמדומני,
לספרים הללו ,שיותר מאוחר כונסו תחת הכותרת " המשפחה מספרת" הייתה נוכחות משמעותית בילדותי. קראתי אותם שוב ושוב ושוב. חלק מהסיפורים פתחו לי דלת לספרות טובה ,ספרות אחרת : חלום המלך הצעיר שלח אותי לקרוא קבצי סיפורים של אוסקר ויילד ,זהב קכמלקה של יעקב וסרמן שלח אותי ל.., "זהב קכמלקה " שכבר כתבתי עליו בקורת .
סיפורים אחרים הקסימו אותי : תמי שמשוני (תמי הבן , כן?) וחבריו מכיתה ו' מזדקנים במפתיע לוכדים את המכשפים שגנבו זמן מילדים בזבזניים ,עוצרים את המזימה המרושעת וחוזרים להיות ילדים.
אחרים חיברו אותי למקורות ,להיסטוריה ,סיפורי חכמים או עיבודים של יצירות קלאסיות.
בכולם היה מוסר השכל , לקחים לחיים, ערכים ראויים.( לא שמים חמאה על הראש!)

לאחרונה נפל לידי הספר הנ"ל.
תוך כדי קריאה גיליתי כי אני קוראת ספר אימה - ולא מהזן הכיפי של סטפן קינג - מלא בזוועות נוראיות:
( אזהרת ספויילרים )

החל ב"חלום המלך הצעיר" לאוסקר וויילד שכבר ציינתי וכלה ב"האור" ע"פ פרישמן שהוא למעשה- העץ הנדיב אילו סופר ע"י האחים גרים: ילד בכיין רוצה אור באמצע הלילה ואימא שלו עושה הכל כולל עקירת עיניה שלה כדי שיהיה לו אור.
"חווג'ה נזר" של סמילנסקי - חלוץ שהוא בחור קסם ,אין כמותו ,חרוץ ,נערץ ,חזק .יש לבחור אובססיה לירדן שמעולם לא ראה, אז כשסוף סוף הוא מגיע לנהר הנכסף -הוא טובע בתוכו.
"המלך דוד במערה" של ביאליק מתוך ספר האגדה - שני בחורים טובים נודדים ,עוברים קשיים ועומדים במעקשים רק כדי למעוד ברגע הקריטי בהיסח דעת בשל תאוות בצע ולא להצליח להעיר את דוד המלך ולהיות אחראים באופן אישי למניעת ביאת המשיח.
"נשמת הפעמון הגדול" ה. לפקדיו :בתו היפה והבתולה של אמן פעמונים קופצת ליורת המתכת הרותחת ומקריבה את חייה כדי שיציקת הפעמון תצליח.
"יללת בנות ישראל" אליעזר שמאלי - סיפור של טבח והתאבדות של שבט שלם.
"זהב קכמלקה" יעקוב וסרמן - עיבוד של הסיפור על הכיבוש הספרדי הנורא והטבח של האינקה.
"רחמי אם" : מ. סיביריק :סבא הולך לצוד עופר בשביל נכדו האהוב, רודף אחרי אימא שלו כל היום ובסוף מרחם על שניהם - וזה הסיפור הנחמד בקובץ.
כן, למדתי את כל התאוריות הסוציולוגיות והספרותיות , קראתי את ברונו בטלהיים ואחרים, ידוע לי שאגדות, מעבר להיותן כלי להעברת ידע ,היסטוריה, ומוסר מדור לדור, משמשות גם כשסתום לשחרור לחצים (אני כועסת על אימא זה לא בסדר אבל אימא חורגת רשעה אז מותר) ,הזדהות עם גיבורי הסיפור עוזרת להתמודד עם החרדות שלי ,חרדת נטישה ( הנזל וגרטל ) ,חשש מהתבגרות (פיטר פן) ,חיי מין פעילים (היפה והחיה ,שלגונית ואדמונית, כיפה אדומה ) ,מוות של הורה (שלגיה) וכן הלאה.

עדיין ,אני המבוגרת מתנועעת בחוסר נוחות על הספה כשאני חושבת שאלו היו הסיפורים של ילדותי.

אין לי מושג איך להתייחס לספר הזה,
ספר ? ספרון . נובלה .למעשה שתיים מהן.
הוצאת תשע נשמות חרטה על דגלה להוציא את כל מה שאינו מן הזרם המרכזי, מה שלא מככב ברשימות רבי המכר ועם זאת כן נקרא ומוערך, התנסיתי במספר ספרים שלהם ובכל פעם החוויה הייתה שונה , איכשהו לא כמו ספר "רגיל".
הספר הזה משך אותי קודם כל בגלל השם -אני אוהבת ספרים על ספרים וספרים על ספריות וחנויות ספרים. בשנה ,שנתיים האחרונות החיבה הזו מקבלת המון דלק, אין חודש בו לא יוצא ספר אחד לפחות עם המילה "ספר" "חנות ספרים" או "ספריה" בכותרת שלו.
שנית הכריכה עם הציור הנאיבי שקצת מזכיר ספר ילדים.
הכתיבה היא מאד אישית עם זאת מאד כללית,
הכותבת נזהרת במיוחד לא לתת פרטי אנשים או מקומות. לכפר היא קוראת ד' ,לדוד "מרסל" ,לאהוב הראשון "שאול", ערים גדולות כירושלים או ציריך יזכרו בשמן אבל כשהיא יורדת לרזולוציה של פארק מסוים שאהבה: נקבל רק תיאור כללי - ללא שם או מיקום.
מרי אן היא הכותבת והגיבורה ,אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו לא את גילה ,אנחנו מגלים על דברים שקרו לה מכתיבה מרחפת ולא ממוקדת של קטעים שנראים כמו רשימות יומן, הכתיבה כרונולוגית ,
הסיפור מתחיל מהקיץ שעם תום מלחמת העולם השנייה שבה מרי אן בת להורים ממוצאים ודתות מעורבים ( אימא מיצריה נוצרית אבא גרמני יהודי)אבדה את הוריה במתקפה על האונייה בה חצו את האוקיאנוס מארה"ב לאירופה, מרי אן נצלה אבל לקתה בעיוורון זמני ושהתה בבית חולים ,בזמן האשפוז קבלה מכתבים מעודדים מדוד מרסל שנפטר לפני ששוחררה מבית חולים.
היא יורשת את ספריו של הדוד ( ואת אהבתו לספרים וקריאה) ובמהלך הקיץ ההוא היא מחדשת את הספרייה בכפר (הספרייה המקורית פוצצה ע"י הכובשים הגרמנים)
כל הספרון ספוג אהבת ספרים וקריאה אבל הוא לא ממש על זה וגם הספרייה היא אפיזודה אחת בחיים אמנם מרופדים כלכלית אבל מאד קשים מבחינה רגשית. כי מרי אן מוצאת את אהבת חייה ונוסעת אתו למדינת ישראל החדשה.
הנובלה השנייה קופצת כמה עשרות שנים הקדימה אבל לוקח לנו הרבה זמן להבין ולהפנים את האבדן שחוותה ומה עשתה אחר כך .
אני חושבת שדווקא המינימליזם המודגש הוא זה שגורם להבין את הצער העמוק ,את אבדן הדרך, התקווה והתכלית שמכה במרי אן.
הכתיבה יוצרת רושם כאילו תפסה עט וקשקשה על פתקה בכל פעם שהיה לה רעיון. זה נותן לנו כתיבה מהורהרת, מפוזרת, לירית, רגועה מאד, מעין זרם התודעה.
קראתי תוך שעתיים ועדיין אני לא בטוחה מה אני חושבת על הספר הזה.
ואולי אין צורך בתווית.

את מייקל מורקוק קראתי לראשונה אי אז בשנות ה80 בסדרה הלבנה המופתית של עם עובד.
אלריק ממלינבונה הנסיך ,המכשף הלבקן הקסים אותי, בשנות ה90 כשתורגמו עוד ספר שניים בהוצאת גרף (כמדומני) הוא כבר איבד מההילה שלו, לא חזרתי אליו, יותר מ 20 שנה.
"הסדרה השחורה " של זמורה ביתן לא חביבה עליי, אני מתקשה לזכור ולו ספר אחד מתוכה שהיה מעניין , שונה , מיוחד, בעל משמעות. אבל קבלתי ערימה של קלאסיקות מהסדרה הזו אז חשבתי שחבל "לבזבז".
ודווקא די זרם, למרות שזה ספר משנת 1969, למרות השפה המעט ארכאית, למרות העלילה האיטית והסבוכה שחלקה מורכבת מדיווחים יבשים ובחלקה מהזיותיו של הגיבור,
זהו ספר קצר למדי, 145 עמוד שרבים מהם מלאים במילים מודפסות מילה בשורה או מייצרות צורות כפי שעלול לקרות כשתינוק (או חתול) מקיש על המקלדת.
זה מוזר , זה שונה, זה נותן ביטוי ויזואלי לתחושות הבלבול של הגיבור ותורם לאפקט החלומי והסיוטי של הכתוב.
כאמור הספר נכתב בשנת 1969(השנה בה נולדתי) ומדבר על עתיד רחוק שקשה לדמיין אותו (שעברתי מזמן ) - שנת 2005.
כרבים אחרים לפניו בחר מורקוק לראות עתיד אפל וחסר תקווה,
בדיסטופיה שלו, צפיפות האוכלוסין גורמת לאנשים לפתח פוביות של קרבה, הם מתקשים לשהות בהמון, מתעקשים על בידול מן הסביבה, לפגוש שכן במדרגות הופך לאירוע מזעזע שלאחריו יש לקחת כדור הרגעה, חלקם מפתחים פוביית רדיפה, בטוחים שמישהו מרעיל את מזונם, מהומות אלימות , ביזה, שוד ורצח הם מעשה של יום יום,
בעידוד השלטונות וגופים בעלי אינטרס מופנות האגרסיות למאבק נגד זרים, החל באויבים מחוץ וכלה באויבים מפנים. הזרים ,המהגרים אלו שמזהמים את החברה.
הסיפור שלנו מתרחש באנגליה אז זרים הם אירים ,וולשים אפילו היהודים מוזכרים בחצי פה.
כנופיות פטריוטים רודפות "אחרים" ברחובות ושורפות אותם חיים, הגישה הכללית היא של "מי שלא חושב כמוני הוא נגדי" ומשם הדרך להאשמה בבגידה קלה מאד.
"כולכם יודעים בתוך ליבכם מי הם. אלו הם גברים - וגם נשים , שלא תטעו יש בהם גם נשים- שונים. אתם מכירים אותם, אתם יכולים לזהות אותם במבט אחד. הם נראים שונים. עיניהם שונות. הם מבטאים ספק. בכל פעם שאני ואתם יודעים בוודאות. אלו הם הגברים המתרועעים עם זרים ואנשים בעלי אופי מפוקפק, הגברים והנשים המטילים ספק במה שאנחנו נלחמים למענו. אלו הם הספקנים, הכופרים והמלעיגים...הם צוחקים הרבה, ומחייכים לעיתים קרובות מדי...המפקפקים כאשר מוצעות תוכניות לטיהור ארצנו, הם מגנים על יעדי הזעם הפטריוטי שלנו. הם מתמהמהים למלא את חובתם, רבים מהם שתיינים, לגלגנים מופקרים...נשלחו לכאן כדי לערער את החברה הצודקת שלנו...כעת הזמן לתלוש אותם ולטפל בהם כפי שמגיע להם" (61)
הגיבור שלנו ראין מצטייר כאי של שפיות ויציבות בכאוס הכללי.
"חשבתי אמר ראין ,שהתגליות בחלל יתנו לכולנו זווית ראיה יותר טובה .במקום זה נדמה לי שזווית הראיה נעשתה יותר צרה ומעוותת. פעם אנשים פחדו רק מגזעים אחרים, עמים אחרים, קבוצות אחרות בעלות אינטרסים מנוגדים או שונים. כעת הם מפחדים מכל דבר. כל זה הרחיק לכת יותר מדיי" (63)
הפתרון של ריאן הוא לארוז את אשתו 2 ילדיו, אחיו 2 גיסותיו -אחת מהן הרה. שותפו ו2 נשותיו ו2 ילדיו והדוד הנרי ,לחטוף מטוס ,לטוס עמו לרוסיה ושם לחטוף ספינת חלל של האו"ם שעומדת כאבן שאין לה הופכין נשכחת ע"י כל המעצמות ולטוס לחפש חיים אחרים. המסע לכוכב דמוי ארץ ייקח כ 6 שנים.
אנחנו פוגשים את ריאן לאחר 3 שנות מסע כאשר כל שותפיו נמצאים בהשעיית חיות. תרדמה קפואה. הוא מנטר את מצבם ומדווח למחשב ולכדור הארץ בכל זמן קצוב.
מתוך זיכרונותיו, כתיבתו ביומן הספינה וביומן האישי, חלומותיו והזיותיו של ראין אנחנו מקבלים את הרקע והאירועים. לאט לאט אנחנו מבינים שראין אינו שפוי לגמרי, הבדידות, מוסר הכליות, זוועת המעשים שביצע והצידוקים שהוא מציג לעצמו סובבים בראשו כל הזמן ,הוא סובל מסיוטים ,שומע קולות ,רואה דברים ,תפיסת הזמן והמציאות שלו נפגעת ואנו מוצאים את עצמנו מתקשים כמוהו להבדיל בין אמת להזיה.
האיכות החלומית של הקריאה גורמת לנו לערער ולהרהר על מה שהחשבנו קודם כאמיתות. הסוף פתוח לגמרי, אין לנו מושג אם יצליחו במשימה שייעדו לעצמם, אם ראין ישרוד עוד 3 שנים בלי להזיק לעצמו ולרעיו, אם ימצאו מקלט והתחלה חדשה.
את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב לפני כשבועיים מיד לכשסיימתי את הספר, אבל לא הצלחתי לסיים אותה, אני מתקשה להעביר את הרושם שהספר השאיר עליי. למרות שנכתב לפני 50 שנה הוא מפנה זרקור אל הפה והעכשיו ובה במידה ל20 שנה קודם לכן ומזכיר לנו -שוב- כמה הקיום שלנו מעורער ולא יציב , כמה החיים המאושרים והטובים שלנו יכולים להילקח מעמנו בהינף יד.
איך דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם – חופש הביטוי, ביטחון אישי, יכולים להיגזל באין פוצה פה ומצפצף.
ספר מדכא ,שונה ,אבל בהחלט לא משעמם.

ספר מחמם לב .חינני , כיף לקרוא וסיימתי עם חיוך.
זהו גם ספר מסוג הספרים שאת קוראת ואומרת :אלוהים אדירים, כלום לא השתנה.
הספר נכתב בשנות ה 30 של המאה הקודמת ובהרבה היבטים מזכיר את המידות הטובות של מדליין סנט - ג'ון (שגם עליו כתבתי בקורת) ואת פרחים למיסיס האריס של פול גאליקו. גם כאן מדובר בנובלה. ספרון לא ארוך במיוחד, כתב גדול ,שורות רחבות בלוויית איורים.
זהו מן סיפור סינדרלה התחום ביממה אחת פחות או יותר המשנה את כל כיוון חייה של מיס גווינבר פטיגרו.
במהלך היום הזה תסחף מיס פטיגרו לאירועים כמוהם לא חוותה מעולם תוך כדי עימות פנימי בין עקרונות חינוכה השמרני מצד אחד והרצון להתקבל ,לחוות הרפתקה וההכרה כי מתחת לכל התוויות בני אדם הם בני אדם - מצד שני.
מיס פטיגרו, אישה דהויה בשנות ה 40 לחייה ,מה שנקרא בעבר בתולה זקנה, מתפרנסת בקושי מעבודתה כאומנת שזה למעשה שם תואר מוגזם לעבודתה כמטפלת. רוב הזמן היא משמשת גם כמנקה, מכבסת, מגהצת, מבשלת ממלאת שליחויות וככל העולה על דעתם של מעסיקיה.
היא לא מאד מוצלחת בעבודתה, הילדים והוריהם רודים בה. היא בתת תזונה ,מטבעות ספורים נותרו בארנקה והיא עומדת להיות מסולקת מן הדירה אותה שכרה.
בהיותה בת למשפחה שמרנית ואדוקה (אביה היה כומר ) ובהתחשב בזמן: שנות ה30 של המאה ה - 20 - ובמקום : לונדון אין הרבה אפשרויות תעסוקה אחרות הפתוחות בפניה.

עקב טעות מוצלחת ,סוכנות התעסוקה שולחת אותה אל דליסיה לאפוס שחקנית וזמרת (שאין לה שום ילדים ) ומיד היא נשאבת לעולם זוהר ונוצץ שבו הלבוש , הטיפוח, העישון ,שתיית האלכוהול ואהבהבים עם 3 גברים שונים מושלים בכיפה.
דליסיה מיד מקבלת אותה בלי שאלות , משתפת אותה בשלל בעיותיה הרומנטיות ומתחננת לעצתה. מיס פטיגרו אמנם המומה ונרעשת לנוכח אורח החיים הפרוץ ,העליז, המתירני והצבעוני אבל מוצאת עצמה מתעלמת מהחינוך השמרני שקבלה וצוללת בהתלהבות להרפתקה שנפלה לחיקה.
בזכות אמירה נועזת או שתיים היא הופכת לאורים ותומים של דליסיה וחברתה אידית, מתעמתת עבורן עם הגברים השונים בחייהן, פותרת עבורן בעיות רומנטיות , זוכה ללבוש מחלצות ,לטיפול בשיער ואיפור שמעולם לא העיזה להשתמש בו קודם, מבקרת במועדון לילה, מתארחת במסיבה בוהמיינית, שותה אלכוהול ומפגינה עמוד שדרה ותבונה.
עד סופו של הסיפור יזכו הבנות בסוף מזן סינדרלה (שתי חתונות) שהונדס ע"י מיס פטיגרו.
מיס פטיגרו עצמה לא תחזור לחייה המשמימים והבודדים להכמיר ותקבל סוף טוב משל עצמה.
הסיפור שזור אמירות על טבע האדם והאופי האנושי (שכאמור ממש לא השתנה...) הוא שנון ,בקורתי ומשעשע.
אני מסתכנת פה בהרחקת הקהל אבל אני חייבת לטעון שזה ספר פמיניסטי.
אמנם כל הנשים תואמות לסטראוטיפ השוביניסטי - תלויות בגבר כלכלית ,נפשית ותרבותית. ולמוסר הצדקני הנוצרי - איפור זו פריצות ,עישון זה לגברים - אבל כל אחת מן הגיבורות מגלה עצמאות ועמידה משלה,
אדית אמנם הקימה עסק הודות לממונו של בעלה המנוח אבל היא בנתה אותו ומתחזקת אותו בכוחות עצמה.
דליסיה רואה עצמה מחויבת לתמיכה של גבר אבל היא מג'נגלת בין שלושה שונים עד שבוחרת בראוי והנכון המבין אותה ,לא ינצל אותה ושיביא לה אושר.
זה גם ספר על אחווה נשית - כולן עוזרות לכולן וכולן יוצאות נשכרות בדרך כזו או אחרת.
ובעיקר זה ספר על העצמה עצמית. מיס פטיגרו של תחילת היום איננה מיס פטיגרו של סופו.

** אזהרת ספוילרים **
שמתי לב שבשתי הביקורות האחרונות שלי השתמשתי במילה מענג , אני לא רוצה לשעמם את עצמי אז אאלץ למצוא שם תואר אחר. (במיוחד שגם ההוצאה כתבה אותו על הכריכה)
היה ממש כיף לקרוא וסיימתי תוך שעות ספורות. זה שיום כיפור היום מן הסתם עזר לכך.
מישהו כתב שהספר הוא קיטש מיושן בסגנון המאה ה- 19 , לטעמי בזה טמונה חינניותו למרות שאני לא לגמרי מסכימה עם התיאור,
מדליין סנט ג'ון ציינה שהיא מושפעת מג'יין אוסטן ,אי אפשר לומר שזה דומה אבל אולי אפשר לומר שרוחה של אוסטן שורה עליו.
המקום - סידני אוסטרליה בשנות ה 60 של המאה ה20 ,חנות כל בו יוקרתית בשם גודי'ז ,
במחלקת שמלות המוכרות לובשות שמלות שחורות שמסופקות ע"י החנות לא בהכרח בהתאמה למידות גופן, בכל יום הן מגיעות לעבודה ומחליפות את בגדי היום יום שלהן ל שמלת המדים אותה הן פושטות בסוף היום .
במחלקה 3 עובדות : מיס ג'ייקובס - עליה לא נשמע דבר למעט תיאור חיצוני של מה שמקובל לקרוא בתולה זקנה ,היא תעלומה אף אחד לא יודע -או מתעניין - מה קורה בחייה והיא מקפידה להתחמק מלחשוף מידע.(אפילו את שמה הפרטי איננו יודעים)
פיי ביינז – בת 28, נאלצה לעזוב את הלימודים בגל 16, היא עסקה בעבודות שונות כולל רקדנית ומארחת. היא עייפה עד מוות מן הבדידות והקשרים עם גברים מזדמנים שלעולם לא מבשילים למערכת יחסים. הודות למגדה היא תפגוש פליט הונגרי שנחוש בדעתו להתברגן.
פאטי ויליאמס - נשואה מזה כעשר שנים לפרנק המוזר והשתקן שכנראה לא ממש יודע איך לתפעל את הציוד שלו והליבידו שלו מאד נמוך. הוא ממורמר כבר שבועות רבים על הבוס החדש שיש לו שני ילדים בהם הוא מתגאה ומעורר את עמיתיו לשיחה על ילדיהם.
יום אחד פרנק חוזר הביתה מבוסם קלות ומפתיע את פאטי שמודדת כותונת סקסית במיוחד ,מה שקורה באותו הלילה פוקח את עיניה של פאטי ומעורר בה תקווה חדשה אבל פרנק נעלם לו מבועת ממה שהעז לעשות וממה שחווה, פאטי תישאר לבדה להתמודד עם ההסברים למשפחתה הקרובה , למקום העבודה שלו ולהכרה המבישה שבעלה נטש אותה ללא שום הסבר, בעודה חולה למדיי,
פרנק יחזור אחרי כמה שבועות ויופיע בחנות כי איבד את המפתח שלו, פאטי תתעלף .כן כן ,כמו שכל קוראת ספרות רומנטית יודעת כבר 100 עמודים פאטי סוף סוף בהריון.
תת מחלקה יוקרתית "שמלות מעצבים" מנוהלת ע"י מגדה ה "אירופאית" .
מגדה היא פליטה מסלובניה נשואה באושר לסטפן פליט מהונגריה, (באוסטרליה יש קהילה גדולה של מהגרים שקבלה דחיפה גדולה לאחר מלחמת העולם השנייה.)
בהיותה דוברת צרפתית ,בעלת חוש אופנתי מטופחת ומראה קלאסי ,שלא לדבר על אחריות למחלקה רווחית, מגדה נחשבת לסמכות וקובעת טון, שאר הבנות קצת מפחדות ממנה.
למחלקת שמלות מצטרפת כעובדת זמנית לתקופת חג המולד לזלי הצעירה שרק סיימה תיכון ומעדיפה לקרוא לעצמה ליסה.
ליסה ממתינה לתוצאות בחינות הבגרות על מנת לדעת אם תקבל מלגה לאוניברסיטה.(היא תסיים בהצטיינות יתרה)
היא חושבת שהיא רוצה ללמוד שם למרות שאבא שלה אוסר באיסור חמור. כי היא בת.
מגדה תיקח את ליסה תחת חסותה ותכיר לה את עולם האופנה. הגברים והחיים בכלל.

אפשר להסתכל על הספר כרומן קליל שעוסק בנשים ,שמלות ,יחסים ,חתונות ולידה. אני רואה פה ביקרות סאטירית ומושחזת על החברה ,התרבות ,זוגיות, ומעמד האישה.
עיסוק רציני בנושא העצמה נשית ,מימוש עצמי וגם ( אוי המילה המוקצית הזו !) פמיניזם.

אם תבחרו לקרוא את הספר הזה אל תעשו את זה כי הוא "פמיניסטי" , תעשו את זה כי זה ספר נבון ,שנון ,מהנה ומצחיק.
במקור נקרא הספר The Women in black אני מניחה שההוצאה חששה מאסוציאציה לסדרת הסרטים המוצלחת של ויל סמית וטומי לי ג'ונס .באופן מפתיע השם שנבחר הוא מתוחכם למדיי וקורץ גם לתוכן וגם למסר.
יש גם סרט שטרם הספיקותי.

ספר מענג, מיד כשהתגברתי על שני העמודים המוזרים הראשונים וצללתי לסיפור מצאתי את עצמי קוראת עם חיוך ,היה כיף כמעט עד הסוף.
זהו ספר מז'אנר הבלש האפל אבל הטוויסט שלנו הוא שהגיבור הוא העבריין. ודווקא בניגוד למה שמצהירה הכריכה הבחור אינו חסר מוסר בכלל. להפך , יש לו קוד מוסרי משל עצמו והוא דבק בו באדיקות.
הסיפור מתחיל בשוד בנק שסופו מסתבך, הנהג מת ,גיבורנו - נקרא לו רוי - המוח המתכנן נפצע ולכן הם מפצלים כוחות. באני השותף נשלח עם חלק הארי דרומה ועם הוראה לשלוח לרוי 1000 דולר אחת לשבוע . בינתיים רוי מוריד פרופיל ומטפל בפציעה , אחרי כמה שבועות במקום כסף הוא מקבל הודעה שיש בעיות ושבאני יתקשר להסביר . לרוי ברור שזה לא באני.
קודם כל לא צוין קוד שסוכם מראש ,
שנית - באני אילם.
רוי יודע שהמכתב עם הכסף יורט והוא צריך לנקום את מותו של שותפו ,שלא לדבר על השלל שמישהו מנסה לגזול.
הסיפור מסופר כמונולוג מפיו של רוי המתאר את מסע הנקמה עם פלשבקים לעבר המסבירים לנו איך הגיע למקום הזה ,מה הביא נער מבריק וקצת חריג ממשפחה טובה לחיי פשע.
אירוע מכונן בילדותו הוא טריפת חתולתו האהובה ע"י בולדוג של "נער שמן" רוי לא מוחל ולא סולח.
הוא מכה את הנער הגדול והחזק ממנו בכל יום שהוא מצליח לתפוס אותו, איומים מבעלי סמכויות, השעיה מבית ספר ,שוחד בדמות חתול חלופי, תחינות מאימא שלו, דודותיו ואחיותיו, מכות רצח יומיומיות מאבא שלו כולל שבירת עצם הבריח -כל אלה לא מפסיקות את מסע הנקמה .זה יפסק רק לאחר שמשפחת הנער עוזבת את העיירה.
7 שנים אחר כך רוי בן ה18 על סף סיום בית ספר בהצטיינות ,עובר ליד שוטרים שחוקרים עברת גניבה קלה , הוא לא בא טוב לסמל שמנהל את החקירה ובסופו של עניין מוכה ונעצר למרות שאין לו שום קשר לאירוע, גם במעצר רוי מתעקש לא להיכנע לאיומים ,לא נרתע ולא מתקפל. הוא מוכה כמעט עד מוות. כשהוא מתאושש הוא מנהל מסע נקמה , כל אחד משלושת השוטרים שהיו שותפים למכות יותקף בעצמו .אין שום ראיות שקושרות אותו למקרה אבל משפחתו נאלצת לעזוב את העיירה. לפני שזה קורה בפועל ,רוי עצמו עוזב ולא מביט לאחור.
הוא בוחר באופן מוחלט בחיי פשע לאחר התמודדות עם שוטר הישגי יותר מדי הנחוש בדעתו לעצור את הסוטה המקומי באשמת שווא שברור לכל שהיא אשמת שווא ,אבל בגלל עברו כולם מתעלמים מכך. רוי מעורב משום שהוא האליבי של אותו עבריין וברור לו שלא יכול היה לבצע את אותו פשע ספציפי, איש לא מקשיב .אפילו העבריין הודה במה שלא עשה. לאחר גזר הדין (15 שנות מאסר) אומר רוי :
"באותו היום נטשתי את המין האנושי. לא חזרתי לעבוד. מאז אותו יום לא עבדתי ביושר אפילו יום אחד. כל מה שעשיתי מאז עשיתי לשם מטרה פסולה כזאת או אחרת. אם כאלה הם בני האדם, זה מה שהם הולכים לקבל".
אחרי חודשיים הוא רוצח את השוטר ההישגי. וכאמור ממשיך בחיי פשע בהם הוא לא בוחל באלימות על סוגיה השונים כולל רצח של מי שמסכן אותו או מפריע לו במעשיו.
קשה לא להזדהות עמו ולקבל את מדיניות ה "עין תחת עין" שלו.
והמין האנושי - לפחות זה שהוא פוגש - מוכיח שוב ושוב את הצורך במעניש מטעם עצמו .
אבל יש לרוי נקודות רכות - הוא מציל ומאמץ כלב שנדרס בכוונה, הוא מפתח מערכת יחסים עם בעלת הבר המקומי ועושה הכל כדי למנוע ממנה לשלם מחיר כאשר ברור לו שייתפס. הוא נמנע מלפגוע במכר ובכלב בזמן בריחתו מהמשטרה למרות שהמחיר הוא תפיסתו. והכי נדיר - הוא אימפוטנט לעיתים ,ואינו מתבייש להודות בזאת ולדון בכך מבלי שיחוש פגיעה בגבריותו.
במהלך מסע החיפוש והנקמה שלו ברוצחיו של באני אנחנו נפגוש גלריה של דמויות שונות ומשונות. אמנם כולן אקסצנטריות וחריגות אבל לא מוגזמות. שוב נפגוש שוטר מושחת ששולט ביד רמה בעיירה מפוחדת. רוי ישיג את הנקמה שלו אם כי לא במלואה .הוא יפצע קשה ובאקורד הסיום יספר לנו על תוכניותיו לעתיד.(שכמובן יש בהן אלמנט נקמה)
הסיפור קולח וזורם . מזכיר מעט את דיימון ראניון וריימונד צ'נדלר הודות לעגה ולאווירה.
מארלו כתב סיפור המשך, ישנה גם סדרת ספרים בה מככב רוי כמגויס מטעם ה FBI-הייתי שמחה לקרוא את כולם.
המשפט שגרם לי לחייך -
"בפעם היחידה שהייתי בבית הסוהר החליט ראש הקשקשנים שלהם שאני חסר תקנה. 'אתה חסר מוסר', אמר לי פסיכיאטר הכלא. 'אתה מזלזל בסמכות. אין לך ערכים של בן תרבות'. זה היה אחרי שחטף קריזה של פסיכיאטרים מפני שלא הצליח לחדור מבעד למנגנון ההגנה שלי, כמו שהוא קרא לזה. קלטתי אותו בדקה הראשונה. הוא לא רצה לדעת מי אני; הוא רצה לדעת רק למה נעשיתי מי שאני. זה לא היה עניינו"

בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה.
אני אוהבת ספרים על ספרים.
אני אוהבת את גבריאל זוויין,
כל מה שקראתי משלה היה מעניין וטרילוגיית הבכורה הייתה מאד מוצלחת ושונה ,היא כותבת ברגישות והדיאלוגים שלה אמינים.
הספר הזה ,איך שהוא ,ירד לתחתית הערימה תחת הכותרת " ליום שאני מסתובבת עם תיק וצריכה ספר לא כבד מדי " .
התחלתי אותו פעם פעמיים ועזבתי. אבל הבוקר פשוט לקחתי אותו ליד סיימתי 249 עמודים שהם באמת תענוג לכל חובב ספרות.
איי. ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים שחי באי אליס לא רחוק מניו ג'רסי, איי. ג'יי אלמן מזה שנה וחצי הוא מריר ,ציני, עוקצני, ווכחן ,סנוב ספרותי שאיבד עניין בחיים פחות או יותר.
הוא שונא את הקונים שלו למרות שעיקר רווחיו מגיע מתירי הקיץ הוא לא מוכן להתפשר ולמכור ספרות פופולרית, פנטסטית או כזו שעוסקת בערפדים.
יש ברשותו עותק של היצירה טמרליין של א.א.פו שרק 50 עותקים ממנה יצאו לאור והיא שווה מאות אלפי דולרים, הוא רכש אותה ב 5 דולר ונוצר אותה לימי הפנסיה אבל יום אחד היא נעלמת. הנסיבות גורמות לו להתיידד עם מפקד המשטרה המקומי שמנגד לומד לאהוב קריאה והוא גם זה שימצא את היצירה הרבה שנים אחר כך ויחזיר אותה לאיי ג'יי.
אמיליה היא סוכנת צעירה של הוצאה לאור שמגיעה לאי פעם בעונה עם הקטלוג החדש מתוך כוונה לשכנע אותו לקנות כמה שיותר, הסוכן שקדם לה הלך לעולמו ואיי ג'יי שחיבב אותו והיה מנהל עמו דיונים עמוקים וארוכים על ספרים וספרות שומע לראשונה על מותו מפיה ומוציא עליה את אבלו ואכזבתו. הוא מתחרט על זה, היא תמשיך לחזור בכל עונה עד שכמה שנים אחר כך הוא יגלה שספר שהמליצה עליו בחום רב והוא סרב בתוקף לנסות - יש לו דעות מאד ברורות מה ראוי לקרוא ומה לא - הוא אכן טוב והוא מפתח אליה רגשות ומחזר אחריה במגושם, בסוף הם יינשאו וימצאו אושר.
במקביל ננטשת בחנותו מאיה בת השנתיים ורבע עם פתק מאימא שלה שגווייתה הטבועה תמצא למחרת .בפתק מסבירה האם ( סטודנטית מלגה מבריקה מהרווארד )שהתינוקת חכמה לגילה ,שאין אבא בתמונה ולה אין משפחה ,שהיא הגיעה לסף ייאוש היא עוזבת את ביתה בחנות כי היא רוצה שתגדל במקום עם ספרים עם אנשים שאכפת להם מספרים .
איי ג'יי שרעייתו הייתה בחודש השני להריונה כשנהרגה בתאונת דרכים נקשר למאיה ומגדל אותה עם סיוע רב מהקהילה סביבו .גיסתו לשעבר ,מפקד המשטרה ואמילייה.
בהמשך נגלה מי היה בעצם האב הביולוגי ומה הסיפור מאחורי התאבדותה של האם.
מאיה גדלה להיות נערה משכילה שקוראת עם עתיד בכתיבה.
הספר מלא רפרנסים תרבותיים להמוני ספרים וסופרים המוזכרים בשמם המפורש ,החל בשמו של החתול של אמילייה - עכרור השלולית - דרך דיבור ישיר על ספרים וסופרים בדיאלוגים בין הגיבורים ( שוטרים מעדיפים לקרוא את ג'פרי דיוור ) וכלה בדיון על רחת לקום ומדוע הוצגה כפיתוי האולטימטיבי לבגידה במשפחה.
לפני כל פרק יש עמוד שער שכולל שם של סיפור קצר (צאן לטבח -רואלד דאל ,יהלום גדול כמו הריץ' -סקוט פיצ'רלד ,הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קלאוורס- מארק טווין) שמתקשר איכשהו למה שקורה בפרק ופסקה שנכתבה למאיה ע"י אביה שמזכיר לנו בקצרה את עלילת הסיפור מנתח אותו ונותן איזה לקח או המלצה .
לאט לאט אנחנו מבינים שזו למעשה הצוואה שישאיר אחריו האב האוהב לבתו.
אהבת הספר והספרות שורה על הספר הזה.
פשוט תענוג

*********** ספויילרים ****************
הספר הזה נמצא אצלי המון המון שנים, אספתי אותו באחד ממעברי הדירות של הוריי ואיכשהו כל פעם הורדתי לתחתית הערימה , משום מה חשבתי שזה ספר עיוני על פצצת האטום ("פרויקט" מנהטן בלבל אותי) אז לא היה לי דחוף לקרוא, ועוד ספר כזה ישן, עד שהתפניתי סוף סוף להוסיף את התמונה שלו ולעדכן פרטים בסימניה גיליתי שזה בכלל מותחן בלשי. בהתחשב בכך שיצא ב 1970 מה שאומר שנכתב מתישהו בשנות ה 60 זה ספר סביר, הטכנולוגיה כמובן בסיסית לגמרי, הקצב איטי להחריד האנשים שוביניסטים להחליא, זה מתבטא באמירות, בציפיות , בעבודות שנשים מבצעות .
ובכל זאת הפושע *** ספויילר ** הוא אישה וגם החשודה המרכזית .
מצד שני ,למרות שרוב הספר ניתן קרדיט מלא על תכנון ערמומי וביצוע מדהים הן פיזית והן טכנולוגית לאישה ,בסופו של עניין מתברר -כמובן -שהייתה שותפתו של המסטר מיינד שהצליח לבלבל את שלל החוקרים .
העלילה פשוטה במיוחד ,אבל מוצגת כמה שהוא שיא התחכום,
פרשה שדורשת שימוש בכמה רשויות חוק ובשלושה חוקרים לפחות שאחד מהם הוא "קומיסר X" שמוצג כארכי בלש ואכן פותר את התעלומה בסופו של עניין.

התעלומה ד.א היא כמה גניבות מוזרות שהצליחו לנצח מתקן אבטחה מתוחכם .
בסופו של דבר -כצפוי- מדובר בהסוואה כשהמטרה הסופית היא גניבת כמה מיליונים מהבנק ,
למרבה הצער שיטת הפריצה מתוארת בצורה מפורשת על גבי הכריכה,
מצד שני השיא אליו חתר הספר מתבצע בעמודים ספורים והפריצה מתוארת אחד לאחד תוך כדי ביצוע ולא על ידי חקירה ותשובות של החוקרים.
בקיצור ספר סביר מינוס.
אולי אם הייתי קוראת אותו לפני 30 שנה הייתי מתפעלת. הוא לא עומד במבחן הזמן ולא בגלל הטכנולוגיה הנחותה.

*יש מצב לספויילרים*
ספר מוזר ,שונה, זו בקורת נוקבת על העולם האקדמי ותחום מדעי הרוח אבל לא ממש כיף לקרוא אותה.
על הספר שורה מן רוח חלום דרום אמריקאית ,זה מזכיר במקצת את מארקס , סיפור ריאלי מעורב בפנטזיה, סוג של מותחן, זה גם ספר אפל ,גותי במקצת ובכלל כל התערובת מוגזמת לטעמי ומפספסת את הנקודה.
מירו סטודנט נצחי בן 30 ,אוסף חומר לדוקטורט באיזה נושא לא איזוטרי שמי יודע מתיי יגיש אותו, בעזרת אמו שיש לה קשרים חזקים הוא משיג מן משרה לא ברורה של מזכיר בארכיון של מדעי הרוח. הוא עובד 4 שעות ביום ומנצל את הזמן כאמור לאיסוף חומר. העבודה והמשכורת מאפשרים לו לצאת מבית אמו -מה שממש מכעיס אותה -אבל הקיום שלו הוא מאד אפרורי ומשמים. מנהל המכון פרופ' קונדה מגייס אותו לעזרה במחקר שלו על הומרו ברוקה סופר שאיש לא יודע עליו דבר, שאי אפשר למצוא את ספריו בשום מקום והיחיד שמסוגל לומר שקרא אותם הוא הפרופסור,
אחת היצירות היא סיפור שמשתנה תדיר ומשמש להעברת מסרים מודיעיניים ,קיימות לסיפור מאות גרסאות והמשימה של מירו היא לרכז אותן ולערוך השוואה במטרה לאתר את הסיפור המקורי, זו עבודת נמלים נוקדנית והוא לא זוכה לשום קרדיט ראוי מלבד הזכרת שמו ב"תודות " כאשר הפרופסור מפרסם חלק מהמחקר.
כל פרסומו האקדמי של הפרופסור מבוסס על מחקרו בהומר ברוקה ,יש לו לפחות שני מתחרים שנלחמים בו בארס רב ומנסים לגייס את מירו לצדם. מירו עצמו מתחיל להתעניין בתעלומה והתעלמותו של הפרופסור מהכרה בעזרתו מתדלקת את ניסיונו לחקור.
הסיפור הבלשי חלש במיוחד ולא כולל את המאפיינים הצפויים, יש לנו 2-3 מתים והמשטרה מכריזה על התאבדות ותאונה אבל מירו וידידו מחליטים שזה רצח ומבססים את ההנחה על ראיות קלושות.
המכון עצמו -שהוא מן הסתם מטפורה לפקולטה למדעי הרוח -הוא מן בניין ישן בן 4 קומות מלא במבוכי מגדלי נייר ישנים ולא מסודרים וודאי שלא מקוטלגים ,כסאות שבורים ,חשמל מהבהב, מעלית שלא עובדת שנים ,חולדות ועכברים ובעיקר נזילות מים שאיש לא מסוגל או מעוניין לתקן ובסוף הספר יגרפו בשיטפון את רוב הניירת כולל העותק האחד והיחיד של ספרו האחרון של ברוקה שמירו קיבל מידיו .
כשמירו ורעיו מחליטים לחפש עותק מסוים שלפני כמה שנים אחד מהם ראה לרגע ,הם מצטיידים משל יצאו לטיול בהרי האנדים - כולל סנדויצ'ים לדרך. באחת הפעמים מוזכרת משלחת מחקר ארכאולוגית שניסתה למפות את המנהרות מתחת למכון.
האווירה המלנכולית האפלה ,הבניין ההרוס והמתפרק ,מגדלי הנייר המיותר שאיש אינו מעיין בהם עשרות שנים ,שנרטבים ובסוף נשאים בשיטפון ,התקרות המתפרקות ,הקירות העבשים ,כל אלה מבהירים בבוטות מה חושב דה סנטיס על מצבה של האקדמיה בכלל ומדעי הרוח בפרט.
אנחנו נגלה מי הרוצח -אין הפתעה- וגם נגלה את ברוקה אבל אין שום קתרזיס או הנאה בפתרון. הספר יסתיים לאחר פגישתו של מירו עם ברוקה שמסתבר שהתחבא "מתחת לפנס " והנדס את האירועים כולם .הוא בוחר במירו לשאת את ה"בשורה" כלומר הספר שכתב אבל זה כאמור נסחף בשטפון ולמרבה האירוניה מאחר ופרופ' קונדה מת מוצא עצמו מירו האדם היחיד שיכול להעיד על עובדת קיומו של ברוקה והיחיד שקרא את יצירתו.
כאמור ספר שונה. הוא לא חסר עניין אבל בפירוש אינו מותח.