יש לי ידיד, חבר נאמן שמקועקע על זרועי השמאלית מזה 26 שנים.
כשסיימתי את הצבא רציתי שתלווה אותי דמות נאיבית, קלסתר מרשים שאין בו רוע על מנת שיאזן אותי במקצת כי הייתי מאוד הפכפכה.
הלכתי למכונים שונים בתל אביב ודפדפתי בקטלוגים: ראיתי סמלים שבטיים עתיקים, פיות ועשרות נחשים מפותלים, דולפינים, לבבות וורדים דוקרניים אך אלו לא דיברו אלי.
בפירוש לא רציתי להיות כמו כולם – לסבול ממחט דוקרנית במשך 45 דקות ר

Candide, ou l'optimisme
1759, הרומן מסעות פיקרסקי הנודע של <mark>וולטר</mark>, או כמו שכתב' דוקטור ראלף ומה שנימצא בכיסו בעת פטירתו', <mark>וולטר</mark> חתם על כתביו בשם בדוי לחמוק מעונש השלטונות לכתביו הסרקסטיים.
קנדיד (תם מצרפתית) נמצא תחילה בנסיכות וסטפליה הפיקטיבית, שם משרת באחוזה את הברון לבית תונדר-טן-טרונקך, אך מגורש בשל התאהבותו בקוניגונדה היפיפייה והנשיקה האסורה.
כל הסיפור הוא מסע מאסון לאסון. הסיפור הוא שמצני,

התחושה לאחר קריאה בספר היא בין אבסורד קיומי לסאטירה אכזרית. במבט ראשון על "קנדיד" אתה חש כאילו מדובר בנובלה קלילה, כמעט קולנועית שכן בכל פרק (והם פרקים קצרים לרוב) התנועה בין אסונות גלובליים למפגשים מקריים על גבול הבלתי אפשריים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. אולם תחת המעטפת ה"חביבה" של סיפור הרפתקאות, <mark>וולטר</mark> מפעיל גיליוטינה רעיונית המכוונת לצווארה של הפילוסופיה המערבית בת זמנו, ובראשה – משנתו של גוט

ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסו

<mark>וולטר</mark> הוא לא פילוסוף במובן המקובל, אין לו מתודה סדורה, ואם יש לו - אז היא מסתכמת בכתיבה בינונית, לא עמוקה במיוחד אך חדה ומדויקת, במטרה להפגין בוז , לעג, והרבה מאוד רעל עטוף בצלופן של ביקורת לגיטימית על כל הפילוסופים מאפלטון מאריסטו ועד לאותם אלה אשר פעלו בשנותיו. ליבניץ היה הקורבן המרכזי לו, עליו הוא כתב ספר שלם שכולו בוז ולגלוג, אולם בספר זה מתגלה <mark>וולטר</mark> גם כאנטישמי ארסי ורעיל במיוחד, בייחוד בקטע

תן חיוך - הכל לטובה, לא בבית ספרו של <mark>וולטר</mark>. למען האמת, <mark>וולטר</mark> היה מתומכיה של הגישה האופטימית, אולם לעת זקנה שינה את דעתו ומחשבתו 180 מעלות ולתפיסתו- אנחנו לא חיים בטוב שבכל העולמות ובטח שלא הכל לטובה. בדרך זו הוא יוצא נגד ההאסכולה של לייבניץ שטענה כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב שיכול להיות מבין כל העולמות.
את הנאיביות שבתפיסה של לייבניץ מתאר <mark>וולטר</mark> דרך דמות צעירה בשם קנדיד שאע"פ כל הטרגדיות המתרגשו

תן חיוך – הכל לטובה, זה אולי המשפט האופטימי ביותר שאני מכיר. קנדיד (תם בצרפתית) גיבור ספרו של <mark>וולטר</mark> רוצה מאוד להאמין בכך, אך המציאות שבה הוא נתקל, טופחת על פניו כל פעם מחדש. מאז שגורש מארמונו של הברון, משום שנתפס מנשק את בתו של הברון, עובר קנדיד מסע תלאות מסמר שיער, שהופכים את חייו לגהנום עלי אדמות, וכל זאת, מכיוון שהוא חפץ להתאחד שוב עם אהובתו.

<mark>וולטר</mark> מציג בפנינו אגדה, שהיא למעשה אחת מהסאטירו

ספר מעולה! בחלקים מסוימים אפילו יצא לי לצחוק בקול רם.
העולם מאתגר את גישתו האופטימית של קנדיד המסכן בסדרה של צרות וזוועות שלא היו מביישות את סרטי ה- gore המזעזעים ביותר. אם האל הוא כל יכול והוא אל טוב, אז למה יש רוע וסבל? לפי לבייניץ, נסתרות הן דרכי האל והעולם שקיים הוא העולם הכי טוב מבין כל העולמות האפשריים. את הגישה הזו מייצג המורה האהוב של קנדיד שזוכה אף הוא לעינויי תופת ואף הוצאה להורג בתליה

אפשר לומר הרבה דברים חיוביים על <mark>וולטר</mark> בן המאה ה-18, ממבשרי המהפכה הצרפתית, משורר, מחזאי, הוגה דעות ופילוסוף.
הוצאת נהר מתארת את הספר כמביא טעימה מענגת במיוחד מיצירתו של <mark>וולטר</mark>, יצירות המביעות את ההומור והאירוניה המאפיינים את יצירתו, והאקטואלים תמיד, אולי עתה יותר מתמיד.
לטעמי דברי ההוצאה שבחו לטובה יתרה ספר שהוא במקרה הטוב בינוני וצולע מכל הבחינות.
אם נקרא את הטקסט בדגש על הערכים הפילוסופיים שה