****
יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה לכם בעזות מצח, וגם הטוחנת ההיא שדמיינת שתסתדר מעצמה מתחילה לכאוב וכן, זה טיפול שורש.
לאט לאט הריקמה העדינה המדומיינת שממנה יצרנו את השריון שלנו אל מול המציאות מתחילה להיפרם, ואפשר פתאום להרגיש באיזו קלות החיים האלה יכולים ללעוס כל אחד מאיתנו ולירוק אותו הצידה בשאט נפש, וההבנה הזאת מחלחלת פנימה ומערערת את כל העולם. ואני אפילו לא מדבר על דברים יותר גרועים. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
ברגעים הרעים האלה, שאתה או את מתהפכים במיטות וחוששים להתעורר למחר בבוקר לעוד יום של נאחס, נורא קל פתאום לשכוח שיש עוד בני אדם סביבנו שיש להם קשיים משלהם. נכון, יש כאלה שמסוגלים לאמפתיה גם כשלהם עצמם קשה עד מאוד. הם יצליחו להרים את העיניים ולראות את הילדה הזאת שלא סתם משקרת ולא מכינה שיעורים, ולהוציא ממנה שיש ילדה בכיתה שלה שמתעללת בה מנטלית, או שחברות שלה צחקו על חשבונה לפני חודש ומאז קשה לה להתאושש ולסמוך עליהן שוב.
אני לא ממש כזה. תקוע בתחת של עצמי, אני בקושי בקושי מצליח לראות גם את האנשים הקרובים אליי ביותר. לפחות ככה אני מרגיש לפעמים. כשטוב לי, זה הרבה יותר קל כמובן. אבל לא תמיד טוב.
****
וכשזה קשה יותר, כשמשפחות נתקלות באירוע טראומטי שמטבעו מפרק את המבנים המשפחתיים שהתגבשו עד אותו רגע, משהו חדש, לא תמיד טוב יותר, נבנה על חורבותיהם. אי אפשר להמשיך כרגיל כשמישהו במשפחה מקבל סרטן או מת או נפצע בתאונה. הכול משתנה. כולנו כל כך פוחדים מהדברים האלה. רוצים לשמור על הקיים. אבל הקיים, מה לעשות, קיים בדיוק עד הרגע שהוא לא. אז מחזיקים מה שאפשר, ותכופות מגלים שמה שהחזקנו זה רק אוויר.
"ימים יגידו, אנה", מספר בכישרון לא מבוטל על מקרה כזה. משפחה לא שיגרתית במיוחד, שחיה בחורף בירושלים ובקיץ מנהלת מזנון על חוף הים בתל אביב, נקלעת למערבולת אירועים המתחילה בתאונת אופניים שבה נפצע אנושות הילד הצעיר במשפחה. התאונה הופכת את עולמו של כל אחד מבני המשפחה על פיו, וכך גם מערכות היחסים בין כולם נקרעות ומתאחות מחדש בצורה אחרת. אב המשפחה והאם שניהלו קודם לתאונה מערכת זוגית "פתוחה", שבה כל אחד יכול לצאת ולבוא כרצונו, עם מי שירצה, מגלים שזה כבר לא קל להם לשחרר, כמו בעבר. אנה, גיבורת הסיפור, ילדה צנומה עם שיתוק מוחין שהיתה האשמה בתאונה שקרתה לאחיה, אך היא אינה מגלה זאת לאיש, סוחבת שק גדול של רגשות אשמה בנוסף על המוגבלות הפיזית המשפילה שלה. אדיסו, נער אתיופי שעוזר למשפחה במזנון שעל החוף, מפתח התאהבות נעורים כלפי אנה ומביט במשפחה הנקרעת הזאת בייסוריו של מישהו שעם המשפחה ההרוסה שלו, אפילו למשפחה הקרועה הזאת הוא מייחל להשתייך.
מצד אחד, יש כאן ספר טוב. מירה מגן יכולה לתת שיעורים לשמי זרחין ב"איך כותבים עממי" מבלי שזה ירגיש מזוייף. הסיפור עצמו מעניין יחסית למרות שלא "קורה בו" כמעט כלום. הכול דיבורים ומחשבות, אבל יש בהן הרבה חכמה ועצבות ותקווה וקסם. אלא מה, שיש גם צד שני. כל המחשבות האלה, שהתרגלנו לשמוע כדוגמתן בספרים ישראלים בעיקר, כתובות כאן בשפה לא אחידה שמנסה להיות גם כמו שאנשים רגילים מדברים או חושבים, וגם בשפה גבוהה ומפותלת, ואז יש משפטים כמו "אלה, החיים שלהם הם כמו חגיגה אחת גדולה" או "הזיז את התחת שלו" או "מגיע לו שישקרו אותו", או "החיוך שהיה לו על הפה נפל כמו סלוטייפ שהורידו לו את הדבק", ובמקביל יש גם "הוא שרבב ראש וגפיים, ושרט את אניצי הקש שבסל. איש לא שמע, הם היו מרוכזים במיאון של תום ובהתפרצות הבלתי ראוייה של אמו" ו"הגרביים מתרפטים באופן לא-סימטרי, ורגלו השמאלית, עם כל השתדלותה, נגררת לעת עתה אחרי תאומתה החזקה ממנה". זה לא היה חייב להפריע לי, אילו לכל דמות היה מנעד מעט שונה של התבטאויות ומחשבות, אבל נראה שכולם מדברים גם ככה וגם ככה, כמעט באותו זמן. גם מילים גבוהות וגם עממיקו בכוח. הנער האתיופי חושב בדיוק כמו המתנחלת הדתיה, נניח. רק שאצלה יש גם "בעזרת השם". בסוף זה מרגיש כל כך מאולץ, שאפילו מירה מגן בעצמה כותבת על זה:"אם היה יכול, היה הולך לעמוד למראשותיו של העובר. מאיפה הביא את המראשותיו הזה, מאיפה יהיו לעובר מראשות?".
הסתקרנתי לקרוא את הספר הזה אחרי הביקורות שקראתי עליו, ואני לא מצטער שקראתי למרות שלושת הכוכבים שבחרתי לתת לו. הוא מעניין, ויש לו קסם, אבל באמת כמעט שלא התרגשתי בכלל למרות הפוטנציאל העצום שטמון בסיטואציה הנפיצה הזאת, שפשוט התמסמסה לה, לא ברור לי למה. זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים.
****