ביקורת ספרותית על סוף המשחק - מהדורות שונות מאת חוליו קורטאסר
ספר טוב

---

אני מודה שאני בן אדם של רומאנים יותר משל סיפורים קצרים, אבל מדי פעם מזדמן לידי במקרה קובץ סיפורים ואני "נאלץ" להתמודד איתו. ביום ההולדת הקודם קיבלתי מחבר את "סיפורי הפתעה" של רואלד דאהל, ולאחרונה כשעשיתי סדר בספריה הביתית התגלה קורטאסר, והחלטתי שהגיע זמנו. אז פה ושם יש מן הדמיון בין השניים: הסיפורים היותר מוצלחים בספרו של דאהל היו בעלי איזשהו טויסט סוריאליסטי. במקרה של קורטאסר, בחלקם הגדול יש אלמנט פנטסטי שחודר אל המציאות, אבל הוא נושא אופי עמוק יותר, לפעמים אפילו קיומי, והוא נטול אותו יסוד מעט סדיסטי ורצון להדהים שהיה אצל דאהל. גם הסיפורים היותר ריאליסטים (כמו 'סיפור עם רקע של מים' האניגמטי) בוודאי יותר פיוטיים מאלה של דאהל, ובעיקר הם רחוקים מקלישאות, ומשופעים בתיאורי מצב ותחושה מדוייקים ומקוריים להפליא. הנה דוגמא: "הלילה ירד, והחום גרר אותו ברכות למצב שבו לדברים הייתה נוכחות כמו דרך משקפת תאטרון: הם היו אמיתיים ומתוקים ויחד עם זאת מבחילים מעט, כמו כשצופים בסרט משעמם וחושבים שבכל זאת ברחוב גרוע יותר, ונשארים". כמה יפה.
הסיפורים כתובים כמעט כולם בגוף ראשון, והם חושפים יכולת מעוררת השתאות להצגה של מגוון דמויות-מספר; החל מילדה תמימה, דרך פקידים בכירים בגיל העמידה ועד פושעים מהמעמדות הנמוכים. האהוב עלי ביותר היה 'הפרח הצהוב', משל יפהפה על חד פעמיותם של החיים. 'אקסולוטל' הזכיר לי את 'הגלגול' של קפקא. 'לילה עם הפנים כלפי מעלה', מהבודדים המסופרים בגוף שלישי, הוא סיפור מסתורי ופיוטי, שדומה בחילופי הפרספקטיבה שלו לציורים של מאוריץ אשר.
ועדיין, בסופו של יום הרגשתי שיש בכתיבה הזו מעין חוסר נדיבות שלא מאפשר לדמויות הללו לחדור עמוק ללב. זה בהחלט ספר מרשים ומעורר מחשבה ואני שמח שקראתי אותו, אבל יש לי תחושה שסטודנטים בחוג לתורת הספרות ייהנו ממנו יותר.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על סוף המשחק - מהדורות שונות