ביקורת ספרותית על אחוזת דג'אני מאת אלון חילו
ספר טוב

---

חיים מרגליות קלווריסקי הוא חובב ציון נלהב שעולה יחד עם אשתו חסרת החיים וההתלהבות לארץ ישראל של סוף המאה ה19 וניגש מיד במרץ לעבודת השידול במטרה להמציא לאגודת חובבי ציון כמה שיותר אדמות טובות ונוחות לעיבוד, הכל כמובן על חשבון בעליהן הקודמים של אותן אדמות, במקרה זה - הערבים יושבי הארץ. כמו שכתבתי, הוא נלהב במיוחד, ומכתיבתו של חילו מצאתי אותו כדמות שהיא לאו דווקא מרושעת, בעלת כוונות רעות או גזענית, אלא דווקא כאדם לא מודע ותמים מאד, שאפתן מאד ובעל אידאולוגיה בה הוא מאמין בכל ליבו ומוכן לעשות הכל על מנת ליישמה, כל זאת כשהוא עיוור - לדעתי שלא במתכוון - לצורה בה היא מתנגשת עם רצונותיהן ואושרן של דמויות אחרות וממוטטת אותם.
יש משהו מאד מעניין בשילוב בין שתי הדמויות המרכזיות בספר - חיים עם כוונותיו הלכאורה טובות ותוצאות מעשיו המתבררות כרעות בפועל, וצאלח הילד הערבי המיוסר, המדוכא וההוזה שאינו מוצא את מקומו בעולם אלא בין דפי הספרים והכתיבה שלו והזיותיו (המציאותיות עד מאד). אותה התנגשות בין שני העולמות, בין שתי האידאולוגיות, בין האינטרסים והרצונות הטובים, היא שעושה את הספר. השפה ה'ישנה' והמיוחדת בה הוא כתוב נותנת ערך מוסף אך לא רב ומשמעותי במיוחד; מה שיפה הוא המשחק הפסיכולוגי שחילו משחק בעלילה ובדמויות. מן התתחלה אנחנו מצליחים להבין מדוע מתחיל צאלח להשתגע ומדוע הוא שוקע בשגעונו ודכאונו יותר ויותר. גם מעשיו של מרגליות, גרועים ככל שיהיו, נושאים בחובם איזושהיא הצדקה אנושית ופגיעה שמתגלה לנו. נראה שעצם פגישתם המקרית ביותר של שתי דמויות אלו היא שחרצה את הגורל האומלל לו זכה אחד מהם, ושלא ניתן היה להמנע ממנו באף צורה - כמו שתי רכבות הנוסעות על מסילה אחת, האחת מול השניה, ההתנגשות מובטחת ונותר רק לחכות.
לא ראיתי את הספר הזה כתעמולה אנטי-ציונית, לא במתכוון ולא שלא במתכוון. ראיתי סיפור אנושי גם אם לא מאד ריאלי (למרות שבחלקו הוא מבוסס על דמויות וקטעים כתובים אמיתיים), ובעיקר ראיתי את מה שבני האנוש יודעים לעשות הכי טוב - מעשים רעים, אבל בכוונה טובה.

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על אחוזת דג'אני