ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי
ספר טוב

---

נופים מפוחמים וחרבים, אב ובן הולכים בדרך אינסופית דרומה. מתי נהרסה הארץ וכיצד? האם נותרה חלקה טובה שאליה ניתן להגיע ולחיות בה כמו פעם? זאת לא נדע. ללא ספק ספר מוזר, והמהדרין יגידו: הזוי. זהו טייק ארוך ונטול צבע שעוקב אחרי אב ובן בהליכתם לעבר הלא-נודע. לא הרבה מילים מוחלפות ביניהם, מדי פעם מתפתח דו-שיח סתום שלרוב נגמר במילה "בסדר". הדמויות כמעט אדישות למצב, מחפשות מזון בדממה ומאלתרות פתרונות טכניים. מאידך צפה על פני השטח עגמומיות, תחושה קשה של טראומה, ורצון להאחז במוסר למרות הכל.

הספר משרה על הקורא תחושת אי-נוחות, הוא מבקש להטריד ולהציק בזמן הקריאה ולאחריה. תאורי הארץ, הים והשמיים מכניסים את הקורא למצב דמוי חלום רע, ששמחים להתעורר ממנו אך מסתקרנים לדעת מה יקרה בהמשך. מלבד האב ובנו, בני-אנוש אחרים מבליחים בהופעות-אורח חפוזות ומעטות ומרמזים על תהומות ההתנהגות האנושית שאליהן התדרדרו כדי לשרוד. הספר שב ודורש מקוראיו מחשבה פילוסופית-ביקורתית על חברה, יחסים ומוסר.

כאילו לא די בכך, התרגום לעברית (תירגם: אמיר צוקרמן) מגרה את הדמיון ומאתגר את הקורא עם מילים מסתוריות כמו איזוקלין, פלנכס, פסיס, ממתח, מבתר, עטרן, מבדוק, סקסטנט ועוד. בנופיו של הספר הזה, במסע הדמיוני אל עולם משונה ומפחיד, המילים הנשכחות מוצאות את מקומן הטבעי ומוסיפות נופך של קסם לאפוקליפסה.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על הדרך