"והכל משרת את החידה הבלשית," התעקש מיכאל, "אין שום מרווחי נשימה בספרות הזאת, שום יופי, שום סטיות מהעניין המרכזי, הכל פונקציונלי כל כך. שיחה כזאת, כמו שיש לנו עכשיו, לא יכולה להתנהל ברומן בלשי, כי היא לא פונקציונלית."
המרחק הנכון / בתיה גור
הרבה דם זרם בין דפי ספרי בלש מאז נכתבו הבלשים הראשונים, הקלאסיים. שרלוק הולמס, הרקול פוארו - הם לא היו ממש בני אדם. הם לא היו דמויות עם אופי וחייים משלהם. הם היו דמויות קרטון שהסופרים משכו בחוטיהן והובילו אותם למסקנות מבריקות בשביל להדהים, להפתיע ולתעתע בקורא.
ספרות הבלש התפתחה מאז לכל מיני כיוונים. הפילם נואר, הבלש הקשוח, הציני, הפסימיסט והבודד, הבלש ההיסטורי או האנתרופולוגי שפועל בתקופה או בתוך חברה מסויימת ובא לספר לנו עליה לא פחות מאשר על תעלומת הרצח. בלשים עם חיים פרטיים שתופסים מקום בעלילה, המותחנים הפסיכולוגיים, ספרי בלש שמשלבים את נקודת המבט של הפושע, ספרי המטא - הספרים שנכתבים מתוך עולם ספרות הבלש, שבירת הקיר הרביעי. הכל כבר נעשה.
התלונות של מיכאל אוחיון, גיבור ספרי הבלש של בתיה גור, על ספרות הבלש - כבר לא אקטואליות. הספרות הזו לדעתו פונקציונלית, רזה, מנסה להפתיע את הקורא בשליפת שפן מהכובע. לא מתעסקת בכלל בקשיים של הבלש בעולם האמיתי: בתהליך המשפטי המייגע, במה קרה אחרי, אחרי שהרוצח נתפס, שהמסך ירד.
אבל הן נכונות לסוג מסויים של ספרות בלשית קלאסית, ובתיה גור, בספר הזה - משחקת עם התבנית הזאת, משתמשת בה לפרקים ושוברת אותה לא מעט.
מיכאל אוחיון, דמות הבלש שהיתה מרכזית ובעלת אופי מסויים גם בספרים הקודמים - מקבלת כאן הרבה יותר נפח. אם בספרים הקודמים החיים האישיים שלו נמזגו לתוך הסיפור במנות מדודות של משפטים בודדים שהשאירו לקורא לדמיין את היתר, כאן יש לו קו עלילה שלם משלו שעוסק בתינוקת שהונחה על סף דלתו והוא חולם לגדל אותה, על אף שברור לו שהדבר בלתי אפשרי. החיים הפרטיים שלו ישתלבו בחקירת רצח באופן לא צפוי.
זהות הרוצח/ת לא תיפול על הקורא בהפתעה מוחלטת, כמו שפן שנשלף מכובע, ומצד שני - קו עלילה שולי ולכאורה מיותר - ישמש כהסחת דעת וכדרך להסיט חשדות.
מספר לא קטן של עמודים מוקדש לדיון/התלבטות איך לחלץ הודאה מהחשוד/ה ברצח. מה תהיה טכניקת השבירה הטובה ביותר, איך עובדת הדינמיקה של חקירה וחילוץ הודאה. כל העולם האמיתי הזה, שמיכאל מתלונן שחסר בספרי בלש.
ועיקר העניין בספר הוא העיסוק הנרחב במוזיקה קלאסית. בנגינה. בדיון על מוזיקה. מיכאל אוחיון הוא לכאורה בור בתחום הזה. הוא הדרך של הסופרת להנגיש מושגים ורעיונות לקורא הממוצע שגם הוא כנראה לא מומחה גדול במוזיקה. אלא שמה לעשות, יש קוראים, אל תשאלו איך אני יודעת, שגם הבורות של מיכאל היא בעיניהם מעיין נובע של ידע. בסוף מדובר באדם שאוהב מוזיקה קלאסית ומאזין לה בזמנו הפנוי, ומרגיש חיבור לכל התחום הזה.
אין לי ספק שחובבי מוזיקה יהנו מהספר יותר ממני, אבל גם אני נהנתי ממנו מאוד. עד כה, זה בעיני הספר הטוב ביותר מבין ספרי הסדרה והיחיד שאני יכולה להמליץ עליו בלב שלם גם למי שאין לו איזו פינה חמה ונוסטלגית בלב לספרים של גור.
והערה קטנה לסיום, כי בביקורת על הספר הקודם התלוננתי על יחסה של בתיה גור לניצולי שואה: בספר הזה מופיעה ניצולת שואה שמוצגת כדמות חיובית מאוד, ואת הסלידה של בתיה גור שייחסתי לניצולי שואה אני יכולה למקד עכשיו נכון יתר: "יום אחד יצטרך לכנס את כל רשמיו על הרגע הראשון שבו נודע לאנשים על מות יקיריהם. אפשר לחלק אותם לקטגוריות. קודם כל המאופקים לעומת הלא מאופקים. בחלוקה הזאת, שאולי מרמזת על מוצאו של המתאבל - האבל החרישי והמאופק, אבל הסחטני כל כך של יוצאי פולין…" אז כן, הסחטנות הזאת, ניצול הסבל שחשבתי שהיא מייחסת לניצולי שואה, מסתבר שהיא מייחסת אותו לפולנים (הניצולה המדוברת בספר הזה כמובן איננה ממוצא פולני) רק שבמקרה - יש חפיפה מסויימת בין הקבוצות...
