לוליטה - אם פעם המילה השרתה בי אסוציאציה לקסם, הרגשה חופשית ומרעננת. כעת, לא נותר מזה אלא אפר וניכור.

קריאת הספר הייתה אחת החוויות הספרותיות היותר מייסרות שנאלצתי "לסבול". הספר אמנם כתוב הייטב, בשפה רמה (וכזה לא מוצאים כל יום)! אך בעיני הוא התגלה כלא יותר מסלט מילים מייגע - כתיבה גבוה בספרים זה דבר אחד, אבל נוסח (לו נזקקתי נואשות כאן) זה כבר משהו אחר לגמרי...

הומברט {כלומברט [כנזכר בכתוב]} - לא נוצר חיבור בינינו, לא היה את ה"קליק", אפילו לא זיק של ניצוץ. לא נרקמה אותה הזדהות-בלתי-נמנעת-לאותו-פדופיל-בה' הידיעה - שתרתי אחריה בסקרנות וציפייה כמעט בלתי מרוסנים - אשר לא מעטים דיברו עליה ורבים ניסו להילחם בה ללא הצלחה.
כנראה שלא נועדנו להיות, אחרי שצלחתי את מחציתו, הרומן בינינו נגמר...

כנראה שנאבוקוב לא בישבילי.
אולי בהזדמנות אחרת?

אם כתיבה מנדרינית (סינית) על כל תוויה מסובכת ללימוד. איסלנדית תהייה המתסכלת להיגוי עם כל עיצוריה. (בספר יש לא מעט דוגמאות "שוברות" לשון).

זהו ספר מרתק המביא איתו משב רוח ספרותית מרעננת של מתח מקורי רווי מיסטיות ומסתורין אפלים.
ספר בעל עלילת מתח מסוג קצת שונה, המתרחשת במקום "טרי וחדש" ששום יד ספרותית לא הספיקה לחרוש ולטחון. הנשקפת מנקודת מבט לא טיפוסית - של אלה שדווקא אין להם יותר מידי רקע בתחום הבילוש וללא יותר מידי סמכויות חוק רשמיות בחקירה.
יש גם אנושיות וחיים המסתתרים בין כל האכזריות, האכזבות, הפולחניות והנקמה. והומור קליל שמסה להסיח מהשיברון שמסביב.
אבל אחר כל ההתודעות אי אפשר שלא לשאול: מה היה קורה אילו לא אותו המקרה המביש? אותו אירוע מצער שנרקם והוביל לסיפור הטראגי של אותו סטודנט תימהוני בעל התשוקה המוזרה לכישוף ועינוי.

הספר הזה עורר בי רגשות מעורבים עד כדי תסכול כמעט.
בעיניי, הכתיבה הייתה עצורה ומתסכלת - מצד אחד, אולי האשמה היא בתרגום (הרי תמיד מאשימים את השליח). אבל מצד שני, אולי כתיבת רומנים היא לא הצד החזק של הסופרת, שהרי לרבקה יש ניסיון רב יותר בכתיבת ספרי עיון מאשר רומנים (וזהו הרומן הראשון פרי עטה). ולאורך רובו של הספר הייתה ההרגשה שהרקע העיוני ניסה להתפרץ ולהשתלט על הרומן (ובמידה מסוימת זה באמת מה שקרה – בהסתננות ביוגרפיה של ניוטון) וזה מה שבעצם גרם לשפה להיות תקועה ולא מתאימה.
כבר קראתי עלילות מקוריות יותר עם סיומות פחות צפויות מזאת שבספר, אבל בכל זאת היה משהו שובה בעלילה של סטוט – אך אני מתקשה להצביע עליו - שהעלה את הדרוג לשלושה כוכבים.

בתור אחת שחובבת אימה, יש הבדל בין צפייה בסרט וקריאת ספר – והוא מתבטא בעיקר בקריאה, כאשר אנחנו "מצנזרים" את הזוועה (אם להתחשב גם בעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איך כל זה נראה באמת – תודה לאל!!).
הספר היה מזוויע, לאו דווקא מ"איימה" אלא יותר מגועל – והגועל נבע יותר מהַ-למה מאשר הַ-מה (למרות של-מה יש משכל מספיק כבד)...

ה"פילוסופיה" של פאלניוק/מר ויטייר – על ההתמכרות האובססיבית של האנשים/האנושות לסבל והכאב עד כדי מוכנות לפגוע בעצמך ובאחרים כל ימי חייך בדרך כזאת או אחרת – טוטאלית ונחרצת עד כדי הגזמה. וה"ביסוסים" (הלא באמת אובייקטיביים) לתיאוריה שלו לא משקפים את המציאות שהוא מנסה "להוכיח" – מפני שרוב משתתפי הסדנא שהוא מציג, כבר היו מעורערים - הנושאים איתם מעמסות טראגיות כאשר הם רק מוסיפים עליהן יותר ויותר (קבוצת משתתפי ה"מחקר" שלו אחידה/הומוגנית – זהו ניסוי שתוצאותיו ידועות מראש, ניסוי הנודע לכישלון). ושלא נשכח את אלה שהיו מספיק חכמים לא להשתתף בקרקס ההתאבדות (הלא אובדניים שמכורים לכאב בכל מחיר) – במודע או לא, כאן התיאוריה שלו מתפוררת עוד יותר.
אני לא אכחיש שיש טיפת נכונות ב"תיאוריה" הזאת, יש חומר למחשבה, אבל יש גבול לחריצת הדין. יש אנשים ויש אנשים – ובספר, האנשים לא מיצגים תרבויות, חברות ושכבות – הם לא מספיקים רבים להדגמה כללית של כלל האוכלוסיות (אפילו לא של אוכלוסיית ארה"ב לבדה).

הספר לא הפיל אותי מהרגליים...

ולסיום, תמיד מבזיקה אצלי השאלה: איך כל הסופרים והתסריטאים של ז'אנר האימה מגיעים לכל מה שהם כותבים?

אני לא מבינה מה עבר בראש של הסופרת כשהיא כתבה את הספר!

העלילה הייתה דומה להליכה בערפל סמיך - הכול נראה מטושטש וכבד. הדברים היחידים שנראו מתוכו, בהם אפשר היה להתמך, תמיד התפוגגו. - כך בעלילה, כל פרט שהעלה עניין וסקרנות להתפתחות כלשהי, הסופרת פשוט חתכה וזרקה!

הספר ריק מתוכן ממשי ורובו מבוסס על תאורי מצב שוליים וחסרי טעם שלא מפסיקים לחזור על עצמם, כמו: קריאה, צפייה בטלוויזיה, אכילת טוסטים, נקניקיות (וכמה נקניקיות?!), שינה, חוסר מעש וכיוצא בזה.
הדבר שהכי ריתק אותי בספר – וזאת לא מחמאה – זה המשפט שניתן לקריאה משני הכיוונים: מי דופק קפוד ים.
הדברים שהכי הטרידו אותי, הם: המעשה של האב בגורים, היחסים של הבן לאמא... והילד עצמו!

הספר לא עורר בי שום דבר חיובי! הוא הביא עימו רק ניכור תהומי, סלידה, מיאוס והמון כעס – הוא כנראה ממש לא בשבילי!
לא ממליצה!!

אחרי האכזבה של הספר הראשון והזוועה של השני, לשלישי אני אפילו לא מתקרבת!

השלמות המנצנצת של אדוארד והסגידה חוצת הגבולות של בלה לאדוארד ואותה השלמות - עד כדי פגיעה עצמית - שחוזרים על עצמם עד שאי אפשר לראות את הסוף, כבר עלו לי על כל העצבים האפשריים.
הצגת הקלמזיות וחוסר הקוארדינציה של בלה עברה את גבול הטעם הטוב.
- והדבר היחיד ש"מסקרן" אותי לגבי מה שיקרה בספר הזה, זה כמה עוד צלקות היא תוסיף - בין אם זה היה בכוונה או לא...

בנוסף לכל זה, אם לחשוב לעומק, את כל סאגת ה"דמדומים" היה אפשר בקלות לצמצם לספר אחד...
ואם כבר, אז אני מעדיפה לחכות לסרטים, אולי הם לא הכי נאמנים לספר, אבל לפחות כל הפרוט והחזרות המיותרים נשמטים עוד בכתיבת התסריט...

היער - הספר הראשון והאחרון של קובן שבאמת אהבתי.
אחרי שמצאתי את התבנית המתמחזרת בכל ספר וספר, איבדתי כל עניין.

"הפורקן" שמרגישים לאחר פתרון התעלומה בהחלט לא תוצר של עלילה מוצלחת וגאונית, אלא בגלל שהוא סוף כל סוף הועיל בטובו לחשוף את הפתרון (הלא מרגש במיוחד) אחרי שמרח את הקץ בצורה די יפה ומספיק זורמת.
בגדול, כל העלילות שלו לא מקוריות במיוחד..

אני עם קובן סיימתי. אבל אולי (וזה "אולי" גדול) אני בכל זאת אקרא עוד כמה מספריו - ועל כך יש "אבל" שמן נוסף: אני לא מוחנה להוציא עליו אפילו פרוטה אחת מכיסי..

אהבתי את הרקע ההיסטורי שהועלה, למרות שלפעמים הסופרת נכנסה בו עמוק מידי וכבר לא עקבתי אחרי כל השמות של המקומות, האנשים וכיוצא בזה.
עניין ה"ערפדים" לא מצא חן בעיני, זה הרגיש לי מאולץ מידי, היה הרבה מקום לשכלל.
והשיא הוא: האמונות התפלות הבנאליות ביותר שאי פעם המציאו! למרות שכך כנראה האנשים בתקופות המוקדמות באמת סברו/האמינו, ובעיקרון על כך הספר נתמך בכוונה, אבל הסופרת לקחה אותן יותר מידי כמובן מאליו, ואפילו לא ניסתה להפריח את חלקן כדי להוסיף מתח (שהרי שום דבר לא מבוסס ומוכח בכלל!!) - זה שחק את גבול הסבלנות שלי, שלא לדבר שההקדשה לנושא הייתה רופפת, כמו גם על הדרקולה עצמו...
והסוף - כבר לא היה לה כח.
הסופרת הלכה בקו ישר עם עובדות ידועות שהציבה לעצמה בעקשנות, שסביבן רקמה עלילה להצגת הנושא, וסרבה להוסיף להן מדמיונה כסופרת, אלא רק לסיפור המסע של הדמויות.

אבל בסך הכל, בסופו של דבר, בכל זאת אהבתי את הספר. :)

כשקניתי את הספר הזה עניינה אותי לא הכריכה או המלצה, אלא דווקא התקופה ההיסטורית: ספרד במאה ה-14, המגפה השחורה והאינקוויזיציה!
הספר התחיל טוב, ענה על רוב הצפיות שלי. עד שאיפשהו שם בשליש האחרון הכל התפורר וחמק לי. המגפה השחורה התנדפה ונשכחה כלא הייתה לטובת גל תאורים היסטורי מיותר של מלחמות, אצולה והחלפנות - שבו מצאתי את עצמי מעבירה דפים מבלי לשים לב אם קראתי בכלל.
האינקוויזיציה, שקיוויתי אולי תציל את מה שנשאר מהספר, נראתה כאילו מה בכך ולא כמשהו שבזמנו אנשים פחדו רק מהשם שלו. - מה שהיה בזמנו, נכתב רק על קצה המזלג. - הסופר בזבז את מיטב כוחו על התאורים, ולא חסך טיפה לסוף.

שלושה כוכבים, רק בגלל ההתחלה שהייתה דווקא טובה.