הספר הזה עורר בי רגשות מעורבים עד כדי תסכול כמעט.
בעיניי, הכתיבה הייתה עצורה ומתסכלת - מצד אחד, אולי האשמה היא בתרגום (הרי תמיד מאשימים את השליח). אבל מצד שני, אולי כתיבת רומנים היא לא הצד החזק של הסופרת, שהרי ל<mark>רבקה</mark> יש ניסיון רב יותר בכתיבת ספרי עיון מאשר רומנים (וזהו הרומן הראשון פרי עטה). ולאורך רובו של הספר הייתה ההרגשה שהרקע העיוני ניסה להתפרץ ולהשתלט על הרומן (ובמידה מסוימת זה באמת מה שקרה –

אייזיק ניוטון, האיש עם התפוח, אמר על עצמו: "נדמה אני כילד שכל ימייו שיחק". עמיתיו למקצוע אמרו עליו שהוא: מרוחק, מפוזר, לא ברור, לא מסודר וכיוצא בזה. אז איך הוא מתמנה, בגיל 27, לחבר בסגל האקדמי של קיימבריג', למרות שהוא לא מתאים לתפקיד? כי ב-4 השנים שלפני מנויו מתו מוות מוזר 4 חברים מהסגל האקדמי הקיים. האם מישהו רצח אותם כדי לסלול את דרכו של ניוטון לתפקיד? זה מה שהספר מנסה לברר, בתוך תיאור של רומן ה