“**** אנחנו ילדי הסנדוויץ' של ההיסטוריה. כשגדלנו, הטלוויזיה גרמה לנו להאמין שיום אחד נהיה מיליונרים וכוכבי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו עדיין מעכלים את העובדה הזאת. כבר הפסדנו במלחמה השקופה הזאת. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ונשב בבית ונראה טלוויזיה ונשתכנע שזה בסדר ככה, שכולם עושים את זה, ושזאת סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהשחית את ח”

“התחלתי לקרוא את הספר ומיד לאחר שניים-שלושה פרקים ראשונים הזדחלה לה רתיעה עמוקה לתודעה שלי. ההתחלה מדברת על גברים ונשים הנמצאים בקבוצות XYZ אנונימיים. הפעם לא היה מדובר בסמים או אלכוהול, אבל התחושה היתה שהעם היושב באמריקה, בארצות הברית שלה, מורכב רובו ככולו מאנשים בעלי עודף משקל, חוסר שליטה במה שנכנס לפיהם וריאותיהם, ומוזרק לזרועותיהם, פרט לאלה המהווים קהל למטיפים או לאלן דג'נרס. כל כך ירודים הם?”

“ספר שנוי במחלוקת. אני חושבת שהוא גאוני. הספר הכי מדהים וגאוני שיצא לי לקרוא. לא דומה לשום ספר שקראתי אי פעם בחיי (ואני קראתי המון ספרים בחיי). מבעד לתיאורים המזעזעים, המבחילים, המפחידים, הלא-ריאליסטיים, ניתן להבחין ברמת רגישות יוצאת דופן, במציאות נוקבת, מוחצנת. צ'אק פלאניוק צועק בספרו "רדופים" את כל מה שאי פעם ניסינו להכחיש: אנחנו יצורים אנוכיים ומגעילים שחושבים רק על עצמם. עם זאת, ואולי”

““אין לנו מלחמה גדולה בדור שלנו ואין שפל גדול. אבל יש לנו, יש לנו את המלחמה הגדולה של הרוח. יש לנו מהפכה אדירה נגד התרבות. השפל הגדול הוא החיים שלנו. יש לנו שפל רוחני…” ריקנות, חוסר משמעות, בלבול ופחד, ייאוש, בינוניות, מוות, אף אחת מהדמויות לא מרגישה בחיים. הם יעשו הכל כדי למלא את החסר והם יקנאו במוות שמצטייר כפיתרון מושלם לחיים הזעירים שלהם. הם יחפשו אחר המוות בקבוצות תמיכה לאנשים שהחיים דרסו ו”

“**** אנחנו ילדי הסנדוויץ' של ההיסטוריה. כשגדלנו, הטלוויזיה גרמה לנו להאמין שיום אחד נהיה מיליונרים וכוכבי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו עדיין מעכלים את העובדה הזאת. כבר הפסדנו במלחמה השקופה הזאת. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ונשב בבית ונראה טלוויזיה ונשתכנע שזה בסדר ככה, שכולם עושים את זה, ושזאת סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהשחית את ח”

“התחלתי לקרוא את הספר ומיד לאחר שניים-שלושה פרקים ראשונים הזדחלה לה רתיעה עמוקה לתודעה שלי. ההתחלה מדברת על גברים ונשים הנמצאים בקבוצות XYZ אנונימיים. הפעם לא היה מדובר בסמים או אלכוהול, אבל התחושה היתה שהעם היושב באמריקה, בארצות הברית שלה, מורכב רובו ככולו מאנשים בעלי עודף משקל, חוסר שליטה במה שנכנס לפיהם וריאותיהם, ומוזרק לזרועותיהם, פרט לאלה המהווים קהל למטיפים או לאלן דג'נרס. כל כך ירודים הם?”

“ספר שנוי במחלוקת. אני חושבת שהוא גאוני. הספר הכי מדהים וגאוני שיצא לי לקרוא. לא דומה לשום ספר שקראתי אי פעם בחיי (ואני קראתי המון ספרים בחיי). מבעד לתיאורים המזעזעים, המבחילים, המפחידים, הלא-ריאליסטיים, ניתן להבחין ברמת רגישות יוצאת דופן, במציאות נוקבת, מוחצנת. צ'אק פלאניוק צועק בספרו "רדופים" את כל מה שאי פעם ניסינו להכחיש: אנחנו יצורים אנוכיים ומגעילים שחושבים רק על עצמם. עם זאת, ואולי”

““אין לנו מלחמה גדולה בדור שלנו ואין שפל גדול. אבל יש לנו, יש לנו את המלחמה הגדולה של הרוח. יש לנו מהפכה אדירה נגד התרבות. השפל הגדול הוא החיים שלנו. יש לנו שפל רוחני…” ריקנות, חוסר משמעות, בלבול ופחד, ייאוש, בינוניות, מוות, אף אחת מהדמויות לא מרגישה בחיים. הם יעשו הכל כדי למלא את החסר והם יקנאו במוות שמצטייר כפיתרון מושלם לחיים הזעירים שלהם. הם יחפשו אחר המוות בקבוצות תמיכה לאנשים שהחיים דרסו ו”