****




אנחנו ילדי הסנדוויץ' של ההיסטוריה. כשגדלנו, הטלוויזיה גרמה לנו להאמין שיום אחד נהיה מיליונרים וכוכבי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו עדיין מעכלים את העובדה הזאת. כבר הפסדנו במלחמה השקופה הזאת. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ונשב בבית ונראה טלוויזיה ונשתכנע שזה בסדר ככה, שכולם עושים את זה, ושזאת סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהשחית את ח

התחלתי לקרוא את הספר ומיד לאחר שניים-שלושה פרקים ראשונים הזדחלה לה רתיעה עמוקה לתודעה שלי. ההתחלה מדברת על גברים ונשים הנמצאים בקבוצות XYZ אנונימיים. הפעם לא היה מדובר בסמים או אלכוהול, אבל התחושה היתה שהעם היושב באמריקה, בארצות הברית שלה, מורכב רובו ככולו מאנשים בעלי עודף משקל, חוסר שליטה במה שנכנס לפיהם וריאותיהם, ומוזרק לזרועותיהם, פרט לאלה המהווים קהל למטיפים או לאלן דג'נרס.
כל כך ירודים הם?

ספר שנוי במחלוקת.
אני חושבת שהוא גאוני.
הספר הכי מדהים וגאוני שיצא לי לקרוא. לא דומה לשום ספר שקראתי אי פעם בחיי (ואני קראתי המון ספרים בחיי).

מבעד לתיאורים המזעזעים, המבחילים, המפחידים, הלא-ריאליסטיים, ניתן להבחין ברמת רגישות יוצאת דופן, במציאות נוקבת, מוחצנת. <mark>צ'אק פלאניוק</mark> צועק בספרו "רדופים" את כל מה שאי פעם ניסינו להכחיש: אנחנו יצורים אנוכיים ומגעילים שחושבים רק על עצמם.
עם זאת, ואולי

“אין לנו מלחמה גדולה בדור שלנו ואין שפל גדול. אבל יש לנו, יש לנו את המלחמה הגדולה של הרוח. יש לנו מהפכה אדירה נגד התרבות. השפל הגדול הוא החיים שלנו. יש לנו שפל רוחני…”

ריקנות, חוסר משמעות, בלבול ופחד, ייאוש, בינוניות, מוות, אף אחת מהדמויות לא מרגישה בחיים. הם יעשו הכל כדי למלא את החסר והם יקנאו במוות שמצטייר כפיתרון מושלם לחיים הזעירים שלהם. הם יחפשו אחר המוות בקבוצות תמיכה לאנשים שהחיים דרסו ו

הסרט 'מועדון קרב' הוא סרט מעולה, לא פחות מסרט פולחן. אני יכול לראות אותו שוב ושוב וכנראה שלא ימאס לי. מדהים אותי שאני יכול להגיד את אותו הדבר בדיוק על המקור - הספר של <mark>צ'אק פלאניוק</mark>.

אז כן, לקחו לי שלושה ימים לסיים לקרוא את 'מועדון קרב', אבל אני מבטיח לכם שהסיבות היחידות לכך הן אילוצים כאלו ואחרים בגללם הייתי צריך להפריד בין פרקי הקריאה שלי. לולא עסקתי בכל השטויות שלי בימים האחרונים, הייתי גומע ב

רדופים / <mark>צ'אק</mark> פלניוק

הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מתרגם מאנגלית אורי בלסם
425 עמודים

מה ניתן לומר על הספר הזה? לא הרבה ספרים מצליחים להגיע לפרסום כמו שהוא הגיע אליו. בישראל, בחנויות ספרים כמו סטימצקי, הוא אמנם לא כיכב במיוחד, כי הביקורות בארץ היו פושרות למדי; אבל בחו"ל הוא זכה לפרסום ענק וביקורות טובות, תוך כדי אזהרות מוגזמות לגבי התכנים שהוא מכיל ואף תיאור של התעלפות בעת הקראה של הסיפ

אינסומניה היא מילה יפה מדי. גם קפושי.
ברגע שעושים את החיבור בין שמע המילה לבין מה שהיא מתארת- זה נהרס. קפושי סרקומה כבר לא נשמע כל כך נחמד.
באינסומניה יש הרבה תסכול. היא מופיעה לי בתקופות, הימים והלילות מתהפכים לי וכל מה שנשאר זה לשכב במיטה ולחכות בציפיה לרגע הזה של ההירדמות שבשלב הזה כבר יותר קדוש מהאפיפיור. את מרבית התסכול מקבלים ביום שאחרי, בהתעוררות, בלראות את הכל מבעד לזכוכית כמו שנאמר בספ

הספר מועדון קרב מספק לי חווית קריאה קצת אחרת – כמובן שקריאת הספר אחרי צפיה בסרט, נותנת הרגשה קצת שונה. ופה לא מדובר בסתם סרט, אלא במועדון קרב, שהוא אולי הסרט האהוב עליי, וצפיתי בו אינספור פעמים. אז האם הספר ייתן לי נקודת מבט חדשה על הסרט, או אולי יגרום לי להצטער שלא קראתי אותו קודם?
האמת שלא כל כך. הדבר הראשון שהרגשתי, הוא שהספר נכתב יותר כתסריט מאשר כרומן. כל שתי שורות יש משפט מחץ שנכנס לסרט כמ

גועל, גועל, גועל. אף פעם לא הייתה תקופה כזאת בהיסטוריה שבה כל כך הרבה גברים גודלו על ידי נשים, מאה כזאת שבני האדם טובעים במידע ועדיין מחפשים אבל לא מוצאים מסיבות כאלו ואחרות, שנות עושר עטופות אומללות שבמהלכן נקנה כל כך הרבה זבל חסר תועלת בכל הגדלים והצורות בידיעה הברורה שעוד קניות לא יעניקו אושר שלא קיים אפילו. אז יש את העלילה ובמסגרתה המספר מספר את מהלך האירועים ויש כמובן את טיילר דרדן: טיילר מיי