“עוד בילדותי המצאתי לעצמי מבחן שיקבע עבורי אם ספר שאני קורא הנו 'מיוחד', 'ראוי' ו'זכיר': קראתי לו "מבחן הסייסטה". בבית הוריי, שניהם גדלו בצרפת, ימי שישי אחרי ארוחת הצהרים היו מוקדשים תמיד לסייסטה מסורתית. מסיימים ארוחת צהרים קלה (ארוחות הערב של שישי היו ועודן הארוחות "הרציניות" יותר) והופ – כולם למיטה עד סביבות 17:00-17:30. אני, שמעולם לא אהבתי במיוחד לישון, בטח לא בצהרים, זכיתי להקלה רשמית, שבמסגרתה יכולתי לעשות בחדרי ככל העולה על רוחי ובתנאי שאשמור על שקט. כך גמעתי, בהתאם לגיל ולתהליך ההתבגרות, עשרות "ספרי סייסטה": כל מה שקראתי ברצף אחד, בנשימה עצורה, והצלחתי לסיים עד שאבי קם להכין קפה פרקולטור, שמניחוחו הנעים השתכרתי אך לטעמו המר פחות התחברתי (אז) – היה 'ראוי', 'מיוחד' ובדיעבד גם 'זכיר'.
היום אני "מעט" יותר עסוק וגם קורא מספר מקורות במקביל, אבל מרכיב 'הרצף האחד' ו'הנשימה העצורה' לא מאוד השתנה ת'אכלס. אני לא באמת צריך לחזור לרשימות הקריאה שלי בסימניה כדי להיזכר בספרים "שעשו לי את זה". שקראתי כאילו אבדה לי תחושת הזמן, אפרופו, ועם הסיום אמרתי לעצמי "וואו!". "בדם קר" של קפוטה, "שארית היום" של אישיגורו, "שואה שלנו" של גוטפרוינד, "בדרכים" של קרואק, הספרים של בינה ושל הוולבק, קלאסיקות של הוגו, של גרסיה מארקס, של דיקנס ושל דוסטוייבסקי, ובעצם די הרבה כשאני חושב על זה. אני יותר אוהב מלא אוהב. ככה זה בבית הלל. לכל אלה אני מוסיף היום, בחיוך שובבי של מי שחש כאילו התפרץ לדלת פתוחה, לפחות עבור חלקכם, את "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר.
נתחיל מנושא שמרתק רבים וטובים, ושמהווה את המסגרת העלילתית של הספר – המסע בזמן. מי לא חשב על האופציה הזו מתישהו? מי לא השיב לעצמו או לשאלת אחרים – מה היית עושה אילו ניתנה לך האפשרות הזו, הכוח הבלתי נתפס הזה הגלום בלנוע בזמן?! רוב האנשים הכנים היו משיבים משהו שקשור כנראה בעושר ובהתעשרות; למשל – לשוב לעבר כשאתה כבר יודע מהם המספרים הזוכים בהגרלה גדולה או מהי המנייה שזינקה בוול-סטריט, ואז לחזור בזמן ולבצע את הפעולות הנדרשות. גם אני חשבתי עד לא מזמן, שזה -אם לא הדבר הראשון- לפחות בין עשרת המהלכים הראשונים שהייתי מבצע. לא רוצה להשבית שמחות אבל אחרי ה-7.10 - אני בכלל לא בכיוון. יש לי במצטבר כבר כ-1500 איש להציל, למצער, זה אין מה להשוות בכלל בסדר החשיבות. אני לא מתייפף, אני בן של קיבוצניקים. אח"כ אתפנה, אם בכלל, להבלי העולם החומרי. הכל בחלום כן?! זה לא שגיליתי משהו קונקרטי שאני חושף פה בטעות.
כך או כך, ניפנגר עצמה, בשלב מסוים, נדמה כאילו ויתרה על הפרדוקסים הרבים והכשלים הלוגיים שהנושא הזה של תנועה בזמן מעלה, ופשוט איפשרה לעלילה לזרום במקום להיתקע. למשל, ההגיון הפיסיקלי(?) המניח ששני "אני" אינם יכולים להופיע באותה נקודה (מקום וזמן) בו זמנית (שני הנרי, למעשה), או הסתירה שבין סיטואציות בהן הנרי חוזר לעבר ומשפיע על העתיד (מלמד את עצמו הצעיר כיצד לכייס אנשים ולשרוד) ובין סיטואציות בהן הוא חוזר לעבר אך טוען באוזניה של קלייר שאינו יכול לעשות זאת, ומסביר לה שהוא כמו קול דומם שצופה במציאות המתרחשת - מהצד. אני מניח שההחלטה הזו של לוותר על ההיבטים "הטכניים", אם בכלל היתה כזו ולא מדובר כאן ביציר הדמיון הפורה שלי, נבעה מההנחה שזה ממילא לא הדבר המרכזי, לבו של הרומן.
לבו של הרומן ומה שבאמת מרתק בספר הזה הוא, ההנחה העוברת בו לכל אורכו, כחוט השני, תמימה ומקסימה להחריד, היפוך מוחלט ואף כזה הקורא תיגר על אקסיומות לכאורה, כאלה הקושרות בין המאה ה-21, עידן ה"ראינו ושמענו הכל" וציניות כצורת חיים שכיחה וכמעט מקובלת - שאהבה אמיתית (בכוונה לא שם במרכאות), כנה, עמוקה, כזו המושתתת על יסודות בריאים ואיתנים של חברות, שותפות גורל, עשייה וחוויות משותפות, משיכה מינית ואינטלקטואלית, שורדת ותשרוד את ה כ ל. גם את אתגרי החיים שיבואו, גם את הימים האפורים שעשויים לבוא וכן – גם את הזמן. וזה כל כך מקסים הדבר הזה, האמירה הזו, אפילו שהספר נכתב כבר ב-2003 ואני קראתיו עם עוד 20 שנים של דומן מצטבר בכל הקשור באמון שיש לאנשים לגבי מושג 'האהבה' (ביום חמישי נכחתי בהרצאה של הפסיכולוג דני פרידלנדר, שטען שהגורם המשפיע ביותר לרעה על יחסי זוגיות בימינו הוא הסלולארי. ניחשתי. ניחשתם), שבא לך פשוט לחייך על 'הגילוי המרעיש' שעוד אדם אחד בעולם חושב כמוך. לפחות. כאלה אנחנו, הרומנטיקים ללא תקנה: אוהבים, על זמניים ו...אידיוטים.”
