ביקורת ספרותית על לפני שאמות מאת ג'ני דאונהם
ספר טוב

---

יש לי חברה מאוד טובה, מגיל 15 אנחנו יחד, כמו אחות נוספת.
עברנו כל כך הרבה ביחד כל אחת בחייה וגם בקשר שלנו: עליות-ירידות, כאבים-שמחות, כעס-השלמה.
באיזשהו שלב קיבלנו החלטה משותפת שבגיל 40 נטוס לפריז נעלה למגדל אייפל ונקפוץ. שיקפצו לנו כולם אנחנו משאירות הכל מאחור.
מי בכלל רוצה להתמודד עם בעיות של גדולים? עם זיקנה, עם אכזבה, עם לבבות שבורים וארנקים ריקים?
מאז אותה החלטה החיים התגלגלו להם, התהפכו איזה פעם או פעמיים, עלינו-לידינו-מאחורינו, איפ איזו התשה.
האם באמת נעשה את זה? יש עוד זמן...
בינתיים זה הפך לבדיחה/הלצה שכזו ומדי פעם נזכרות בחצי חיוך מריר ברעיון שפעם נראה כל כך הגיוני והאנוכיות שבו הייתה מתוקה להפליא.
צירוף המילים 'לפני שאמות' בדרך כלל מתאר איזו התייחסות לתקופת זמן שיש בה בעצם... זמן...
לפני שאמות אני חייבת לבקר בארץ הזו/ חייבת לאכול את זה/ רוצה להיות מסוגלת לומר כל מה שעולה על דעתי.
ולפעמים צירוף המילים הזה מתאר את חוסר הזמן וחייבים להספיק כל-כך הרבה דברים בפרק זמן כל-כך קצר.
'לפני שאמות' נח אצלי על המדף כבר כמה שנים וכל פעם שניגשתי לספרייה לבחור ספר שאקרא עכשיו,
תמיד פסחתי עליו ובלב הבטחתי לו שאחזור אליו כשיהיה לי זמן/ כוח/ או פשוט יכולת הכלה.
כשסוף סוף התחלתי לקרוא הבנתי שאני יוצאת למסע ואני צריכה המון יכולת הכלה, וואו כמה היה קשה, הרגשתי שהמילים עוטפות את לבי ומוחצות אותו.
המסע היה עצוב ומרגש ופתאום מצחיק ויותר מהכל הוא היה אמיתי והעביר תחושה של כנות טהורה, כמה כאב! חדר את כל העצמות שלי ופגע ישר בנשמתי (שעוד לא התאוששה מ"הדרך/ קורמאק מקארת'י").
ג'ני דאונהם לא ייפתה את התמונה, גסיסה היא עסק מכוער, כל-כך הרבה כעס והתחשבנות וזה מסריח וקשה, יש הרבה עצבים והתפרצויות ולא תמיד מתחשבים לפעמים גם על הגוסס כועסים ולעיתים אין את המסוגלות להכיל אותו ולהבין אותו, אלה החיים.
כשאנחנו קוראים ספר לפעמים אנחנו רוצים לראות תמונה אמתית, זה הצורך המציצני שלנו שטבוע בכל אחד מאתנו וזה בסדר, באמת אין טעם להתכחש לזה- זה טבעי.

» ביקורות נוספות של rainbow
» ביקורות נוספות על לפני שאמות