אני מאוד אוהב את כתביו של צויויג ועד עתה הוא לא אכזב אותי באף אחד מספריו אותם קראתי, כולל הביוגרפיות שכתב. אך כשסיימתי לקרוא את "אהבות עכורות", תהיתי האם אכן מדובר באותו סופר. כנראה שכך נראים כתבי בוסר שהם בעצם יותר ניסיונות ספרותיים של סופר בראשית דרכו.
בארבעת הנובלות המרכיבות את הספר הזה, מנסה צוויג לתאר רגשות מורכבים, דבר שבספריו המאוחרים יותר, הוא עושה זאת טוב הרבה יותר. הדמויות אותן מתאר כאן צווייג, חוות תשוקה, בלבול, יאוש, וכמו בספריו האחרים אנו יכולים לחוש כאן את עוצמת הרגש, אך אף אחת מהנובלות כאן אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם משהו כמו "מכתב מאלמונית" אם ניקח את הנובלה הזו כנקודת ייחוס.
ובכל זאת "אהבות עכורות" מעניק הצצה חשובה להתפתחותו של אחד הסופרים האירופיים האהובים של המאה ה־20, ומאפשר לעקוב אחרי התגבשותם של נושאים שילוו אותו כל חייו: בדידות, תשוקה בלתי ממומשת, והפער הבלתי ניתן לגישור בין חלום למציאות.
הכתיבה כמו אצל צווייג קולחת, הוא מייטיב לתאר את מחשבותיהם של הדמויות המרכיבות את העלילה, ובכל זאת עדיף בעייני הלא ממש אובייקטיביות בכל האמור לצווייג, לקרוא את כתביו המאוחרים יותר.


















