#
פעם, מזמן, צווייג היה מחביבי. קראתי את כל מה שתורגם אז מיצירתו, התמוגגתי מהררי הרגש שנראה לי אז שהוא משפריץ. הוא נראה לי אז גם מבין (ברגשות של נשים. כי נשים היו בדרך כלל הדמויות הבולטות שלו. וגם ילדים) וגם חומל. עברו כמה (וכמה) שנים ופתאום הסופר הנידח הזה הפך לסופר הכי מוסכם על קוראים. ויצירותיו תורגמו שוב ושוב, הוא מוגדר כקלאסי... אז קראתי שוב. בתרגומים הרבה יותר נגישים וקלים מבעבר. אבל התחושה שלי כקוראת, אבוי, השתנתה לחלוטין.
בספר הזה – שמצאתי על הספסל וזכרתי שאושר כתב עליו – יש ארבע נובלות. הראשונה מראשית יצירתו, 1904, שתיים מ 1911 והאחרונה מ 1927. בכולן יש קורבן שהסופר מדרבן לרחם עליו. בשני סיפורים הקורבן הצעיר/ה חווה אהבה (בראש שלו, בבימוי עצמי) וזו תהיה אהבתו היחידה. אחריה קורבנות האהבה שלא מומשה יפרשו מהעולם ויחיו בו כצללים חיים. בסיפורים האחרים הקורבן הוא חסר-ישע: אומנת אחת וזקן אחד, שניהם תמימים בדרכם, שניהם נבזזו ונבגדו על ידי אלה שהם בטחו בהם.
צווייג היה צאצא למשפחה בורגנית אמידה באוסטריה, שיהדותו לא הורגשה ולא הפריעה לו בחייו. הוא החל לפרסם נובלות ב 1904 וחווה הצלחה בתקופה בה הסגנון הרומנטי בו כתב היה מקובל ובחישה בפסיכולוגיה (לכאורה) של הדמויות היה חידוש. צווייג היה היסטוריון וכתב כמה ביוגרפיות על דמויות היסטוריות, שהצליחו מאד. היו לו שתי נשים (כל אחת בזמנה) ואולי עוד כמה קשרים זוגיים בין לבין (לפחות לפי "מכתב מאלמונית"). לא היו לו ילדים עד כמה שאני יודעת, הוא אמנם כתב דמויות של ילדים, בדרך כלל לא ממש מוצלחות, למשל "בלהט סוד" או בסיפורים "סיפור דמדומים" ו"האומנת" באסופה הזאת.
לא ניתן לשפוט ספרות תקופתית בקנה המידה של היום. דברים השתנו. העולם של אתמול מת ונקבר, ת.נ.צ.ב.ה. תהיתי מה היו אנשים חושבים על הספר, לולא שמו של צווייג על הכריכה? לטעמי הנובלות הכלולות בספר הזה אינן טובות. הראשונה פשוט משעממת והאחרות לא סבירות גם בהינתן התקופה בה נכתבו. רגש היה בהן בשפע, אבל אני בספק אם זה הרגש של הסופר. אני מניחה שאחזיר אותו לספסל, אולי מישהו יעריך אותו יותר ממני.


















