אני מאוד אוהב את כתביו של צויויג ועד עתה הוא לא אכזב אותי באף אחד מספריו אותם קראתי, כולל הביוגרפיות שכתב. אך כשסיימתי לקרוא את "אהבות עכורות", תהיתי האם אכן מדובר באותו סופר. כנראה שכך נראים כתבי בוסר שהם בעצם יותר ניסיונות ספרותיים של סופר בראשית דרכו.

בארבעת הנובלות המרכיבות את הספר הזה, מנסה צוויג לתאר רגשות מורכבים, דבר שבספריו המאוחרים יותר, הוא עושה זאת טוב הרבה יותר. הדמויות אותן מתאר כאן צווייג, חוות תשוקה, בלבול, יאוש, וכמו בספריו האחרים אנו יכולים לחוש כאן את עוצמת הרגש, אך אף אחת מהנובלות כאן אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם משהו כמו "מכתב מאלמונית" אם ניקח את הנובלה הזו כנקודת ייחוס.

ובכל זאת "אהבות עכורות" מעניק הצצה חשובה להתפתחותו של אחד הסופרים האירופיים האהובים של המאה ה־20, ומאפשר לעקוב אחרי התגבשותם של נושאים שילוו אותו כל חייו: בדידות, תשוקה בלתי ממומשת, והפער הבלתי ניתן לגישור בין חלום למציאות.

הכתיבה כמו אצל צווייג קולחת, הוא מייטיב לתאר את מחשבותיהם של הדמויות המרכיבות את העלילה, ובכל זאת עדיף בעייני הלא ממש אובייקטיביות בכל האמור לצווייג, לקרוא את כתביו המאוחרים יותר.

ספר זה מקבץ 4 נובלות שרואות אור לראשונה בעברית. אהבות עכורות הוא שם הספר, מעניין אם זה שם מקורי שצווייג נתן לספר או שהמתרגמת ליה נירגד שאיגדה את ארבעת הנובלות נתנה לו. שם הספר מתאים מצויין לתוכן המשותף של ארבעת הנובלות. צווייג הרומנטיקן הבלתי נדלה מתעלה על עצמו בארבע נובלות אלו ומציג בצורה ציורית רמות אחרות של רגש, אהבה, רומנטיקה ביחסים בין בני אנוש. אישית אהבתי את כל הנובלות, לטעמי כל אחת מאוד ייחודית בפני עצמה ומפתחת רעיונות מעניינים של הרגש האנושי. המשותף לכולם כפי ששם הספר מציין הוא אהבות או יצרים שלא באים לידי מימוש ומביאים לידי תסכול ונקיטת אמצעים לעיתים קיצוניים. הדמויות כמו בנובלות אחרות של צווייג אינן מפותחות דיין, לרבות מהן כלל אין שם, אך המתחולל בנפשם הוא העיקר אצל צווייג ואת זה אנחנו מקבלים במנות עשירות.

הנובלה הראשונה אהבתה של אריקה אוואלד מתאר את הייחסים הרומנטיים בין אריקה לבין נגן כינור מכונן העומד להיות מפורסם בתחומו. אריקה אף היא נגנית פסנתר, אך פחות כשרונית ממאהבה, הם מכירים בבית חברים ומתפתח רומן ייצרי עד שלפתע מודיע לה הכנר כי הוא חייב לבחור בינה לבין מקצועו ככנר מקצועי. הנובלה נכתבה ב-1904.

הנובלה השניה סיפור דימדומים, סיפור שהוא חצי חלום חצי מציאות. נער צעיר מתארח עם משפחתו וחברים נוספים בטירה בסקוטלנד, ערב אחד הוא יוצא לשוטט בגינה וחווה חוויה רומנטית מאין כמותה, משום מקום יוצאת אישה שאת פניה הוא איננו מצליח לראות ומתגפפת איתו, הוא לא מצליח לזהותה ואז היא נמוגה לחשיכה. המשך הסיפור הוא סביב נסיונו של אותו בחור לאתר מי מבין הנשים המתארחות בטירה היא המאהבת המסתורית. מעשיו רוויים יצר ורגש, האם ימצא את המאהבת הסודית? הסיפור נכתב ב-1911.

הנובלה השלישית האומנת מסופר מפיהן של זוג אחיות האחת בת 13 והשניה בת 12. יש להן אומנת בשכר הדואגת לטפל בהן וללמד אותן. מנקודת מבטן המעניינת של נערות מתבגרות אנו מדווחים כיצד הן מגיבות כשהאומנת מתחילה להתנהג בצורה מוזרה, מזניחה אותן, פחות מתייחסת, מסתגרת בחדרה בבכי ומדברת עם בחור שבא לבקרה על "בן שעומד לבוא לה", הנערות לא מבינות שהיא בהריון אסור ומחפשות את הילד, מיהו ומתי יגיע. נכתב ב-1911.

הנובלה הרביעית לב גווע הוא סיפור מרגש ומלא יצרים על אם ואב חולה ובתם הצעירה המתארחים בעיירת נופש, האב השמרן יוצא לילה אחד מחדרו ובדיוק מבחין בבתו חוזרת לחדרה, הוא נכנס למחשבות שהנערה מנהלת אהבהבים עם אחד הגברים בבית הארחה, הוא מנסה לגלות עם מי מתהוללת בתו. רגשותיו אל הבת מעבירות אותו על דעתו והוא נוקט באמצעים קיצוניים.

מומלץ.

#
פעם, מזמן, צווייג היה מחביבי. קראתי את כל מה שתורגם אז מיצירתו, התמוגגתי מהררי הרגש שנראה לי אז שהוא משפריץ. הוא נראה לי אז גם מבין (ברגשות של נשים. כי נשים היו בדרך כלל הדמויות הבולטות שלו. וגם ילדים) וגם חומל. עברו כמה (וכמה) שנים ופתאום הסופר הנידח הזה הפך לסופר הכי מוסכם על קוראים. ויצירותיו תורגמו שוב ושוב, הוא מוגדר כקלאסי... אז קראתי שוב. בתרגומים הרבה יותר נגישים וקלים מבעבר. אבל התחושה שלי כקוראת, אבוי, השתנתה לחלוטין.

בספר הזה – שמצאתי על הספסל וזכרתי שאושר כתב עליו – יש ארבע נובלות. הראשונה מראשית יצירתו, 1904, שתיים מ 1911 והאחרונה מ 1927. בכולן יש קורבן שהסופר מדרבן לרחם עליו. בשני סיפורים הקורבן הצעיר/ה חווה אהבה (בראש שלו, בבימוי עצמי) וזו תהיה אהבתו היחידה. אחריה קורבנות האהבה שלא מומשה יפרשו מהעולם ויחיו בו כצללים חיים. בסיפורים האחרים הקורבן הוא חסר-ישע: אומנת אחת וזקן אחד, שניהם תמימים בדרכם, שניהם נבזזו ונבגדו על ידי אלה שהם בטחו בהם.

צווייג היה צאצא למשפחה בורגנית אמידה באוסטריה, שיהדותו לא הורגשה ולא הפריעה לו בחייו. הוא החל לפרסם נובלות ב 1904 וחווה הצלחה בתקופה בה הסגנון הרומנטי בו כתב היה מקובל ובחישה בפסיכולוגיה (לכאורה) של הדמויות היה חידוש. צווייג היה היסטוריון וכתב כמה ביוגרפיות על דמויות היסטוריות, שהצליחו מאד. היו לו שתי נשים (כל אחת בזמנה) ואולי עוד כמה קשרים זוגיים בין לבין (לפחות לפי "מכתב מאלמונית"). לא היו לו ילדים עד כמה שאני יודעת, הוא אמנם כתב דמויות של ילדים, בדרך כלל לא ממש מוצלחות, למשל "בלהט סוד" או בסיפורים "סיפור דמדומים" ו"האומנת" באסופה הזאת.

לא ניתן לשפוט ספרות תקופתית בקנה המידה של היום. דברים השתנו. העולם של אתמול מת ונקבר, ת.נ.צ.ב.ה. תהיתי מה היו אנשים חושבים על הספר, לולא שמו של צווייג על הכריכה? לטעמי הנובלות הכלולות בספר הזה אינן טובות. הראשונה פשוט משעממת והאחרות לא סבירות גם בהינתן התקופה בה נכתבו. רגש היה בהן בשפע, אבל אני בספק אם זה הרגש של הסופר. אני מניחה שאחזיר אותו לספסל, אולי מישהו יעריך אותו יותר ממני.

ספר מעולה של צווייג, בתרגום מעולה של ליה נירגד.
הספר מאגד בתוכו ארבעה רומנים קצרים שכולם עוסקים פחות או יותר באהבות עכורות.
עכשיו זה קצת טריקי כי אני חושב שאולי הספר הזה לא ירשים את אוהבי צווייג הרגילים. הסיפורים לא מאוד מורכבים, ואפשר גם לחזות את הסוף של חלקם, דווקא בגלל שכל מה שמאפיין אותם זאת אהבה עכורה. יהיה קצת קשה למצוא את ההיבט הפסיכולוגי והעמוק אצל הדמויות, ואולי יהיה אפשר להרגיש שלא מדובר באיזה סיפור צווייגי ייחודי.
אבל אני בכל זאת אהבתי. את ארבעתם, מאוד.
אני כן חושב שהם מכילים מטען רגשי גדול, וגם אם אין איזו תסבוכת פסיכולוגית וזווית מוכרת - הם מכילים רגש מוכר, וכל סיפור בפני עצמו מכיל את התרכובת הטובה שמייחדת אותו ביחס לאחרים, ככה שנהניתי מכל אחד, ואני כן חושב שיש בהם מהאופי של צווייג.
ההתעסקות שלו באהבה מזקקת איזה משהו מיוחד, אבל לא לגמרי. יש לו לצווייג סיפורים יותר ארוכים ויותר מרשימים, וכל אחד מהם נושא הרבה מעבר לסתם אהבה.
שם, בסיפורים המאוד טובים שלו, יש הרבה יכולת סיפורית שעוטפת את הדבר הזה וגורמת לו לקבל יותר תכונה וגודל.
בסיפורים פה, הקוצר כן בא קצת לרעתו. אין ספק, מהחוויה שלי, לצווייג יש את הקצרים הכי טובים. אבל פה כן קצת חסר מהעוצמה הזאת שהוא מצליח להכניס בטיפה יותר ארוכים שלו, ולכן הקורא יכול להרגיש אולי שמדובר בסיפור רגשי עם טוויסט קצת כואב, אבל עדיין לא מיוחד.
אבל, לטעמי עדיין יש פה. זה בלי ספק ספר של 5 כוכבים, ואני אוהב אותו כמו את האחרים שלו.
נכון שיש לו יותר טובים, אבל גם הסיפורים פה עדיין מחזיקים בתוכם איזה משהו, שאולי הרבה לא יתרשמו ממנו, אבל אני כן.

"אהבות עכורות"- הוא אוסף של שלוש נובלות וסיפור קצר שכתב שטפן צוויג. שתי הסיפורים הראשונים-
"אהבתה של אריקה אוואלד" ו"סיפור דמדומים"- כתובות בתיאורים כללים של רגשות, סיטואציות ומעשים. בסיפור הקצר "האומנת" והנובלה הסוגרת את הקובץ- "לב גווע" יש כבר דיאלוגים ועלילה עם סוף.

נובלה ראשונה -Die Liebe der Erika Ewald / "אהבתה של אריקה אוואלד":


בנובלה מ1904 אריקה אוואלד- נגנית פסנתר צעירה עם שלל בעיות אישיות אביה חולה והיא נפרדת מאחותה. עלילת הנובלה מתרחשת בוינה, אריקה יוצרת קשר דרך עבודתה כמורה למוזיקה עם בחור צעיר ומבטיח נטול שם ומתאהבת בו אהבה ראשונה...
"זה מעציב אותי, מעציב בלי די" אני יודע שלא אוכל להתחתן איתך, זה יעלה לי במחיר האומנות שלי. זר לא יבין זאת- את תביני, אריקה האהובה, האהובה שלי. רק אמן יכול להבין את זה, ולך יש נפש אמן שופעת, שופעת עד בלי די.
"ואת גם חכמה. אנחנו לא יכולים להמשיך לבלות ככה ביחד...
צריך להשים לזה סוף". (ע"מ 31)
לאחר בילוי באופרטות ובמיטב המועדונים שיש לוינה להציע הבחור הנחשק שמבלה עם אריקה מנפנף אותה. בסיום אותו ערב של הוללות הוא ישים עין על זמרת אופרטה צעירה...
בסוף הנובלה תצטרך אריקה אוואלד להתאושש מ"אהבה עכורה" , משיכרונה ולחזור למסלול חייה אפור היום.

נובלה שנייה- Geschichte in der Dämmerung/"סיפור דמדומים" :

בנובלה מ-1911 המספר האלמוני נזכר באיזה שהוא סיפור שקרא עליו/ נזכר בו מאירוע לפני עשרות שנים.
הגיבור הוא בוב, הסיפור מתרחש בטירה סקוטית והוא מתאהב במרגו- אצילה צעירה ונחשקת, שמעבירה עליו מסרים דרך אחותה אליזבת(ששמה עליו עין) שהיא לא מעוניינת בו.
שיא הנובלה מגיע בקיץ (אוגוסט), כאשר בוב שוכב במיטתו וחולם- על רכיבה רומנטית עם מרגו...
"הם שותקים שניהם, אומדים זה את זה בחשש מזווית עינם.
אליזבת קמה. "אני הולכת עכשיו, בוב. רפואה שלמה". (ע"מ 103).
בוב שובר רגל ברכיבה על סוסים ושתי האחיות באות לבקר את בוב- הנער הצעיר עם השיער השחור במיטת חוליו. הוא חולם על מרגו בעוד שמקיץ לאליזבת.
עוד נובלה על אהבה מוחמצת המשולב בסיפור חניכה.

סיפור שלישי (קצר)- Die Governante/"האומנת" (1911 ) :
שתי אחיות צעירות ונטולות שם מתחברות מאוד ל"אומנת" שלהן. היא מצידה מאוהבת במשרת אחר- אוטו, שלא יודע שיש לה בן ממנו...

"את החינוך של הילדות שלי, של הבנות שלי שאותן הזנחת, אלוהים יודע עד כמה..."
נדמה שהאומנת משיבה משהו. אבל היא מדברת בקול חרישי מכדי שהילדות יוכלו להבין.
"תירוצים, תירוצים! לכל פוחזת תמיד יש איזה תירוץ. מתמסרת לראשון שבא, ולא חושבת על כלום. אלוהים הטוב כבר יושיע. ואחת כזאת רוצה להיות אומנת, לחנך ילדות. חוצפה ממש. הרי מה עולה על דעתך שארשה לך להישאר בבית הזה במצבך?" (ע"מ 125).

בסיפור קצר וקצבי, שמזכיר הרבה סיפורי ילדות- כולל זה שלי ואחותי התאומה שהחליפו לנו כמה וכמה שמרטפיות בילדות, מספר הסיפור "האומנת"...

נובלה רביעית ואחרונה- "לב גווע"/ Untergang eines Herzens:

בנובלה מ1927 בהשפעת "מותו של איוון אילץ" של טולסטוי מספר צוויג את סיפורו הטראגי של "הזקן" סלומונסון, הנוסע עם אשתו וביתו בפסחא לגרדונה באיטליה במקום מעיינות המרפא בקארלסבר שעליו הורו לו הרופאים...
ביתו ארנה ואשתו השמנה מעדיפות לנסוע לאיטליה במקום הן נהנתניות- הבת יוצאת עם גברים והאישה מתאפרת שעות... בעוד "הזקן" נמצא לבדו הן חוגגות באופרה או בטרקלינים של אצילים נהנתנים והוא מתנהג כמו במשל על האיש הזקן שאמר לבני משפחתו שהוא יישב בצד ויוכל מהקערה העלובה בחושך...
"מאושר!"(..) פעם אחת גם אני רציתי את זה, (..) פעם אחת אחרי חמישים שנה של כתיבה וחישובים ותגרנות והתמקחות רציתי גם אני להינות מכמה ימים עליזים... פעם אחת, פעם אחת, פעם אחת לפני שיקברו אותי... שישים וחמש שנה, אלוהים, בגיל הזה המוות כבר שם עליך יד והכסף כבר לא עוזר בכלום, והרופאים..." (ע"מ 145).
"הזקן" עוזב את החופשה לבדו ומחפש את עצמו. לבסוף הוא חוזר לביתם בגרמניה, כאשר ביתו ואשתו חוזרות הוא עוזב את הבית וישן במחסן...
הוא מתקרב לדת והניכור בין אשתו וביתו ממשיך עד שלבסוף מטפלים בו הרופאים...

קובץ הסיפורים "אהבות עכורות" מתחיל חלש- הנובלה הראשונה "אהבתה של אריקה אוולד" איטי מדי ולא מפתיע. בנובלה השנייה "סיפור דמדומים" יש יותר תוכן בסיפור ההתבגרות של בוב הנואש. הסיפור השלישי "האומנת" והנובלה האחרונה "לב גווע" הם מעשיות טובות גם בהשוואה לסיפוריו האחרים של צוויג- קצביות וטרגיות בדרכם הייחודית.
מעשיות מוצלחות למדי סך הכול לאהבות עכורות של הגיבורים בדרכיהם העקלקלות של החיים.