ביקורת ספרותית על חמצן מאת אנדרו מילר

---

את היסוד הכימי הזה חמצן, אנחנו מכירים לא רק כחיוני לקיום הפיסי שלנו אלא גם כצורך –שווה ערך לרווחה נפשית, נגיד שאי אפשר בלעדיו, ומי שבוחר בו ככותרת לרומן שלו- סביר להניח שהוא מתכוון לכתוב על הצורך המרכזי ב-"ה" הידיעה, או על תהליך הטמעה (בדיוק כמו תהליך הפוטוסינתזה)– הפנמה והבנה והמשמעויות שאנחנו נותנים לחוויות שלנו.

קיצורו של דבר- אנדרו מילר משתמש במילה הזו כמטפורה לניתוח צורך קיומי, וכדרך אלגורית הוא "שותל" בתוך העלילה, מחזה שבעצמו נקרא "חמצן", שאחד מגיבוריו כתב והשני מתרגם. מחזה שמוזכר רק בכמה שורות, על כורי פחם שנלכדים עמוק באדמה בשל התפוצצות, ועל התחושות הסותרות שמלוות אותם בינם לבינם ובין אלו שבפנים לאלו שמנסים לחלץ אותם. אזכורו משרת בעצם כאקדח מעשן –או משאלת מוות, שמתלווה אל הגיבורים.

מתי אנחנו באמת תוהים בנינו לבין עצמנו שכל מה שקורה בחיינו, באמת מגיע לנו ובשל כך אנחנו מושכים יותר מדי את מזלנו הטוב בהנחה שמה שמתחיל טוב יימשך ככה בלי שום מאמץ מיוחד מצדנו ..? זו שאלה שאלתית...("הכה את המומחה") שאלה שנשאלת ברומן הזה ומעוררת עוד שאלות כמו- מה עשינו, איך בחרנו, האם זה היה נכון, באיזו צומת היה עלינו לבחור כך או אחרת או לעצור, ובאיזו דרך היה עלינו ללכת. ומי שמכיר את השיר של רוברט פרוסט המשורר האמריקני "הדרך שלא נבחרה" יזדהה לגמרי עם מה שאני כותבת (שני שבילים ביער לבחור או לדחות, אך פניתי בזה שדרכו בו פחות וזה ההבדל ששינה את הכול" תרגום חופשי של שתיים משורות השיר, אבל מה שמסתתר בו בעצם זו ההנחה במשפט אחר: "לא שתיהן בשבילי, הצרתי על כך"... הצורך לבחור, והמועקות שאותם אנחנו סוחבים לעיתים בשל בחירה כזו או אחרת ).

שתי סצנות מרכזיות ברומן הזה סביבן נעים הדמויות- על אימא אחת חולה בסרטן, צלולה מודעת ואסרטיבית ושני בניה הבוגרים המגיעים אל בית הולדתם באנגליה כדי לסעוד אותה. האחד מגיע מלונדון, השני מסן פרנסיסקו, רגע אחד או שניים לפני "שהמחצית האחת מחייהם עומדת להינתק, כמו טונות של אדמה במפולת". והשנייה על מחזאי גולה הונגרי שמאורעות העבר רודפות אותו.

אין בספר של אנדרו שום דמות מהסוג המדושן עונג, ההפך, יש הרבה תהיות ולא פחות מכך התחבטויות וכמה מזוודות מלאות שדונים ותחושה תמידית של חוסר חמצן,חוסר חמצן ...

הספר היה מועמד לפרס "בוקר".

ואת עצמי אני שואלת: איזה מכנה משותף כבר ניתן להפיק מהמוח שלנו-זה שמנהל אותנו- שהוא בסך הכול אוסף של נויירונים- מבנה שכולל מיליארדי חלקים והחלקים האלה יוצרים יחד שורה של אזורי מוח, ושכל אחד הוא מכלול מבני ותפקודי, ולכל אחד מגוון של תגובות לאותות פנימיים שיוצר אין סוף הבדלים ושונות בין 7.6 מיליארד בני אדם ...? רב הנסתר על הגלוי.

רומן שנון ונוגע, חכם ו"זוהר כמו מגדלור" כך כתבו עליו ב"טיימס".

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על חמצן