“אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית. ומה הדין לגבי תחתונים? אם הם מופיעים בעמוד השני, כמה עמודים ייקח להם לרדת? התשובה: אפס.
בעמוד השני של הספר, נוגה שטראובר לא מוצאת גומיה או שרוך לאסוף את שערה, ולכן היא מורידה את התחתונים שלה ומשתמשת בהם לקשירת השיער.
לא החלטתי מה יותר מאולץ ומופרך: לקשור את השיער עם תחתונים מלוכלכים או להשתמש בקוקו המביך הזה כתירוץ לתאר בפני הקורא את המראה של נוגה, שהרי אנו כבר בעמוד השני והסופרת חייבת אמתלה כלשהי כדי לתאר את גיבורת הספר. וכך יצא, שנוגה, עם התחתונים על הראש, מביטה במראה של האוטו ומתארת את מה שהיא רואה. מתבקש, לא? אז״ש.
מה יותר הזוי: הקשירה או הקישור?
אליבא דיחימוביץ, אם את עורכת דין תל אביבית שבוגדת בבעלך ואינך רוצה שיזהו אותך בבואך למפגש עם מאהבך הנשוי בכפר נופש בצפון כשאת בחודש השמיני להריונך ובאמצע יום עבודה במשרד מוביל, הורידי את תחתונייך ואספי את שערך. רק היזהרי פן ינפוש במקום גם פסיכיאטר מחוזי שיכתוב לך צו אישפוז בכפייה במוסד לחולי נפש.
אזהרה: יהיו פה ספוילרים. אני מזועזעת מהספר ועלי להתייחס לפרטים בעלילה כדי להסביר מדוע.
אילו רק השם על כריכת הספר היה ״רן אורם״ או ״מורלי קראון טינר״, כי אז היה נחסך ממני הזעזוע. וקריאת הספר מלכתחילה. אבל השם על כריכת הספר הוא שלי יחימוביץ, ואני כועסת.
בפרפרזה על הפתיח המפורסם של שלי בפייסבוק ״היי, זאת שלי״, אני רוצה לזעוק ״אייי!!! זאת שלי?!״
נזכרתי בג׳יי לנו, שאירח את יו גרנט בתוכניתו לאחר שהלה נתפס כשאיבר מינו נתון בפיה של נערה עובדת. ג׳יי פנה אליו בספק שאלה ספק תוכחה ואמר: what the hell were you thinking?!
וזה בדיוק מה שאני רוצה לומר לשלי יחימוביץ. על מה, לעזאזל, חשבת?!!?
קראתי את הביקורות והופתעתי. איך אפשר לתאר את הספר כאמין, כן, אמיתי?
הנה דוגמה. תשפטו אתם.
בשליש השלישי של הספר, נוגה מוצאת מאהב חדש. מכל השמות בעולם, או לפחות בעברית, השם הנבחר עבורו הוא נואל. הוא התאלמן עשרה ימים לפני כן. אשתו הייתה שופטת בבית המשפט העליון. הוא הכיר אותה כשבא להתמחות אצלה כשהייתה סגנית פרקליטת המחוז. בו ביום, היא עזבה את בעלה ושני ילדיה למענו. הוא היה בן 24. היא בת 40. כבוד השופטת העליונה היא קוגרית. כה מגניב!
נואל, שזה עתה סיים לימודי משפטים, וכנראה אף בהצלחה יתרה, ויתר כהרף עין על הקריירה המשפטית שנכונה לו והפך לבוהמיין שלומד בבית צבי ומתפרנס מעבודה כסאונדמן. עוד מתברר שכבוד השופטת העליונה הייתה חברת ילדות של אמה של נוגה ואלבומי התמונות שלה מלאים בתמונותיה. המאהב של נוגה מספר לה בפרטי פרטים על חייה של אמה, וחושף כי לאמה היה אהוב נעורים, שגם את כל קורותיו הוא מכיר לעומק. גם חייו של אהוב הנעורים היו טלנובלה, אך לא אפרט יען כי הבחילה עולה בגרוני.
ביום העשירי להתאלמנותו, כמה שעות לאחר שפגש את נוגה, הם כבר מזדיינים. צר לי על השפה הגסה והבוטה, אך שלי לא חסכה בשימוש בשורש ז.י.ן לאורך כל הספר. למחרת הם כבר עושים את זה על כבוד המיטה של כבוד המנוחה. ונואל מסתובב בעירום מלא גם כשהוא לא במצב מאוזן.
כבוד השופטת העליונה מתה בגיל 65 מסרטן. והיא כל כך רזתה והצטמקה, עד כי בגדיה נמסרו לילדים של חבריה של נוגה שמודדים אותם בעליצות. הגיל הממוצע שלהם, אגב, הוא 8. מאחר ואשתו הייתה חולה במחלה סופנית ורצתה לסיים את חייה, מתברר לפתע פתאום שעו״ד נוגה שטראובר ייצגה בעברה גבר שביקש לנתק את אשתו ממכשירי ההחייאה. וואו, איזה צירוף מקרים מופלא! מילא זה, אבל לא הבנתי מתי לנוגה המשתרללת היה מלכתחילה זמן לעסוק במשפטים.
זה אמין? אידי יותר אמין מזה.
במהלך קריאת הספר, כשנוכחתי שוב ושוב שהאמינות היא ממנו והלאה, התחלתי לקפל עמודים שנראו לי מופרכים, מאולצים והזויים. כעת לספר יש כל כך הרבה אוזני חמור, עד כי בכל רגע עשוי יהודה מפינת הליטוף של ארץ נהדרת, להקיש על דלתי ולבקש אחר כבוד את החמור.
נוגה היא כה מושלמת, ולא ייפלא שהגנים שלה עברו כמובן לבנה. לפיכך, הפעוט גומל את עצמו מהבקבוק, מסיר לעצמו את החיתול באמצע הלילה, הולך לשירותים ומוריד את המים. הוא גם עומד על שרפרף ליד הכיריים ושובר לתוך מחבת ביצה שהוציא מהמקרר. למקרא מעללי הבשלן הקטן, התעורר בי החשד שלנוגה, שבחודש החמישי להריונה הכירה את המאהב הנשוי שלה, היה כנראה סטוץ עם אחד משופטי מאסטר שף ארבעה חודשים לפני כן.
השואה נוכחת בספר, כמעט מתחילתו. ברקע, כעלילת משנה. לטעמי, באורח מאולץ משהו ועד כדי זילות. זו אמנם רק שגיאת הגהה, ובכל זאת, קשה היה לי לקרוא את המשפט ״הן הועלו על הרכבת לביקרנאו״.
אילו רק השורש ז.י.ן היה משתבש מפעם לפעם.
לקראת סוף הספר נוגה כמעט מתה. לטעמי, חבל שרק כמעט, אבל הצילו את חייה בסצינה שמיטב סרטי הקיטש האמריקאיים לא יוכלו לה. נוגה התמוטטה בבית עלמין, ליד הקבר של עפרה חזה, והמאהב החדש שלה וחברו גנבו רכב של החברה קדישא כדי להבהילה לבית החולים תוך כדי ש״שני אברכים זועמים רדפו אחריו בצעקות״. הרכב הוא ״שחור, גדול ונוצץ״. כי אם האוטו של תנובה גדול וירוק, למה שהאוטו של החברה קדישא לא יהיה גדול ושחור ונוצץ.
ועכשיו, תרדו למטה מהר: יש מכות. בסוף הספר, בסצינה קיטשית מהגיהינום, מגיע הקתרזיס. הבעל המקורנן סוף סוף מרביץ למאהב, שכעת הוא כבר לשעבר. וזה קורה במסדרונות בית החולים שבו נוגה מאושפזת לאחר שכמעט מתה מהיריון מחוץ לרחם שנוצר לאחר מפגש עם המאהב לשעבר לאחר שכבר נפרד מנוגה וחזר לאשתו. ומי שמפריד בין הניצים הוא המאהב הנוכחי.
הספר גם עמוס בקלישאות. כשמוזכר בו שופט, הרי שמו, אם יש בכלל צורך לציין, הוא תיאודור. ובנושא של העדתיות אני בכלל לא רוצה לגעת.
יכולתי להמשיך ולכתוב על שלל הגוזמאות, ההיסחפויות, הסטראוטיפים, הקלישאות והסצינות ההזויות ששוטפות את הספר כצונאמי בהפרעה, אבל בשביל מה? התרגזתי מספיק.
זה יישמע אולי מופרך, אבל אני מוצאת קווי דימיון בין שלי יחימוביץ למיילי סיירוס. כשמיילי סיירוס רצתה לעבור לבריכה של הגדולים, היא התחילה להתפשט (גם כשלא חם) ולבצע מעשים מגונים בעצמה ובעצמים. שלי יחימוביץ פשוט הסתפקה בחזרה על השורש ז.י.ן שוב ושוב ושוב. אז כן, שלי ביצעה קפיצת ראש וירטואוזית לבריכה של הגדולים, אלא שהבריכה הייתה ריקה.
בשורה התחתונה, שלי יחימוביץ כתבה את הספר וצרויה שלו ערכה אותו. שתי נשים שהיו צריכות להוציא תחת ידיהן ספר מופת, חתומות על ספר תופת.
אני לא משוכנעת בזה, אבל יש לי הרגשה ששלי יחימוביץ של היום הייתה שמחה לגנוז את הספר. ואם נכון הדבר, זו נחמה פורתא.”
