#
בגדול יש שני סוגי נוכלים. הסוג הראשון, הנפוץ יותר, הם הנוכלים הגוזלים מאלמנות, יתומים וגימלאים את פרוטתם האחרונה (אפילו אם היא לא האחרונה, ונשארו להם עוד שתיים-שלוש פרוטות לשלם בהם חשבונות). נוכלים אלה יכולים להיראות כמו כל אחד. השכן ממול, איש עסקים, פוליטיקאי. אנחנו נפגוש אותם אחרי שהתגלתה נוכלותם, בדרך כלל כתחקיר מיוחד בעיתון או בטלוויזיה. הסוג השני של הנוכלים הם ה"רובין הוד". אלה נוכלים אהודים, עושים מעשים טובים ומגיע להם צל"ש. בהם נפגוש לרוב רק בספרים או בסרטים (נסו להיזכר בפעם האחרונה בה שמעתם במציאות על אחד כזה...).
בסיפור הזה יש שתי דמויות. האחת היא נוכלת מתוחכמת (זה לא ספויילר, כך נפתח הסיפור...) האחרת היא עיתונאית שהחמיצה את ההזדמנות וכעת היא מדשדשת בשולי הקריירה שאין לה, מתפרנסת מכל מיני עמודי תוכן שוליים, חיה בזוגיות מפוקפקת ומשלימה עם גורלה. היא מאשימה אירוע שקרה בעברה בכל מה שקרה לה, אליבי המאפשר ויתורים לעצמך והתמסכנות כללית. אלה הדמויות המספרות לסירוגין בגוף ראשון את הסיפור.
מרבים לדבר היום על העצמת נשים ועל פמיניזם. יש סופרות שלקחו על עצמם לגלות את זה לעולם דרך סיפור מושך, רצוי "פסיכולוגי". ספרים בהם הגיבורה, בכוח האישיות והמראה, מפרקת לגברים את הצורה ומפילה אותם בפח. יש יאמרו – היא משתמשת במה שאפשר כדי לנָצֵח במגרש בו הכוח הוא בידי גברים. זה פמיניזם, לא? לא. זה לא שאני שוללת אמצעים לא מקובלים המופעלים נגד אלה שהכוח בידם, כדי ליישר קצת את העיוות המובנה. אבל לא קוראים לזה פמיניזם, לדעתי. מצד שני מה אני יודעת? אני לא פמיניסטית.
הסיפור נחמד, מתגלגל, לא מתעכב על זוטות כגון אמינות והיתכנות, מתאר את החיים בערים ראשיות בארה"ב, את האפשרות שחסר כסף יזדקק רק לבעיטה קטנה כדי להפוך חסר בית ולחיות במכונית. הוא נשען על אמפתיה של הקוראים לחולשת הדמויות, וטוען שבמצב עניינים כזה – אין ברירה אלא להשתמש באותם כלי נשק שהאויב משתמש בהם, נגדו. הסיפור קריא מאד, יתרון שבזכותו עיגלתי את הדירוג כלפי מעלה.


















