~ כותבת פה את הביקורת לכל הסדרה ~

פה למטה כתוב "* אנא הקפד שלא לחשוף פרטים מהעלילה, ואם אתה עושה כך ציין זאת במפורש לטובת אלו שטרם קראו"
אני בספק איזה ספויילרים יכולים להיות בשביל ספר כזה... אם ניתן לכנות אותו ספר. רציני עכשיו, זה פשוט גיבוב של אירועים שקורים לילד מטומטם רודף בנות, עם חבר עוד יותר מטומטם שמטומטם א' מנצל כל חייו.
רציני-הספרים הראשונים עוד היו מושקעים. איכשהו. כלומר הם עוד היו "ספר שקוראים שמשעמם" אבל אני לא בטוחה אם יש בכלל קטגוריה לסוג כזה של ספר.
הספרים האחרונים פשוט.. כאילו... מחורטטים. אבל ממש. יושב לו איזה אחד באמריקה, מגבב שטויות, וילדים בכיתה ג' קוראים את זה.
עכשיו, יש סיבה ליהנות מהספר, הוא די מצחיק, לא בקטע של קורע אבל כן...
כאילו, אני יכולה להבין למה אנשים קוראים אותו אבל לא יכולה להבין למה הוא הצליח בקנה מידה כזה ולמה אנשים מעריצים את הספר.
ספר שקוראים כשמשעמם ו\או רוצים להרדם.ממש לא מעבר לזה.

אני יודעת שיצא לי קצת מעורבב, בכל זאת כמעט שתיים בלילה.
ביי

כשיום בהיר אחד חייזרים ישתלטו על העולם - ואני מבטיחה לכם שזה יקרה ביום מין הימים - אם הם יימצאו את ספרי יומנו של חנון, אנחנו אבודים. גזר הדין נקבע.
אני רצינית! המין האנושי צריך להתבייש! אני יודעת שאני מתביישת בהיותי אחת מהם. ולא, אנחנו לא צריכים להאשים את ג'ף קיני. אני רצינית, אנשים כמו ג'ף קיני עושים טעויות. לא כל אחד הוא פרופסור לספרות, אנחנו לא יכולים לצפות מכל ספר שיהיה יצירת מופת בלתי נשכחת, נכון? אנחנו צריכים להאשים את עצמנו. או לפחות, את האנשים שהחשיבו את זה כ'קורע מצחוק', או 'מצחיק משעשע ונהדר'. אני לא אומרת שלאנשים האלה יש טעם רע - ממש לא, גם אני בקטעים מסוימים חשבתי שזה מצחיק - אבל איך אפשר ממש לאהוב ספר כזה? אין בו עומק, הדמויות שטוחות ולא מתוארות טוב, שום עלילה של ממש, והסיבה היחידה שהספר כל כך עבה, היא בגלל הפונט הגדול במיוחד והציורים שתופסים את כל הדפים. לדעתי זה סתם בזבוז של עצים. הספר יכול מקסימום לקבל 100 עמודים, פלוס מינוס. תנו לי לצטט שנייה, מהתקציר המגוחך של הספר: "יומני של חנון הוא ספר מפתיע ומשעשע"- ממש לא. מה הקטע המפתיע הספר הזה? זה שהוא גרוע ממה שציפיתם? ומה משעשע בו? כן, אמרתי שהספר הצחיק אותי ברגעים מסוימים, זה נכון, אבל יש הבדל קטן בין 'משעשע' ו'מצחיק'. יומנו של חנון הוא ספר בדיחות קרש אחד ענק.
אל תקראו אם אתם מרחמים על האינטליגנציה שלכם. אני נשבעת שזה תופס מקום בהחלט לא מיותר באיבר האפור ההוא.

קודם כל, פשוט מגעיל אותי שהיום אלה רבי המכר- הומור רדוד ומשעמם.
כשהספר הזה יצא, בדיוק היה לי יום הולדת. קנו לי אותו 6 פעמים.
מבייש את הספרים והסופרים האמיתיים. אין עלילה משמעותית, ואין אמירה משמעותית לאורך כל הספר.
זה נורא שהיום רוב הילדים גדלים על ספרות כזאת, ונהנים ממנה.
בשבילי זה לא נקרא ספר, זה נקרא "חוברת קומיקס ארוכה במיוחד עם כריכה קשה״.
בקיצור, מי שרוצה להנות מספר טוב שיתרחק מהספר הזה ומההמשכים שלו.
נ.ב. קראתי שיש אנשים שרושמים שהספר "חבל על הזמן" והם צודקים, חבל על כל רגע שתבזבזו בקריאת הסדרה הזאת.

בקיצור ולעניין ... התאכזבתי מאד ... ובתור אחד שחשב שיקנה את כל הסדרה ... חסכתי לי אלפי שקלים ...

נדב.

שלום לכולם!
זהו מכתב פתוח לכותב הסדרה "יומנו של חנון" (שבוודאי לא יגיע אליו, אבל קחו את זה כחומר למחשבה.)
ג'ף קיני שלום.
אני תלמידת בית ספר תיכון, בת 14, ואני קראתי חלק מהספרים שלך כשהייתי בת 12. אחת התקופות הנוראות בחיי. ובחיי שנעלבתי. ג'ף קיני, עצור לרגע, וחשוב, האם אתה באמת יודע מה פירוש ילד "מאותגר" חברתית, כפי שאתה מתיימר לתאר בספר שלך? אני מתערבת אתך שלא. בתור אחת כזאת. ג'ף קיני, אני יודעת בדיוק, את התחושה הנוראה הזאת שאף אחד בכיתה לא מוכן לגעת בך, לדבר איתך, כאילו הייתי משהו טמא. אתה לא מבין, מה זה להיות שונה מכולם, מופרד, חלש, שמתלחששים מאחורי גבך, ונועצים בך מבטים.
אתה יודע מה זה להגיע לכיתה בבוקר, להיישב, כשלפתע מתיישבות על השולחן שלי חמש בנות ומתחילות לשיר עליי שירים גסים, שלא לומר פוגעניים ומעליבים?
כן, אני מודה ומקבלת עליי את התוויות "חנונית" ובגאווה. איני חנונית לפי הנרטיב של בריוני הכיתה, כפי שאתה מציג ומספר, ג'ף קיני. אני גאה בתכונות שבעיני אחרים יחשבו למגרעות. כן, אני אוהבת את בית הספר. כן, אני לא מרבה בדיבורים. כן, אני מתקשה ביצירת חברויות, אבל החברויות שכבר נוצרות לי, הן עמוקות ויפות יותר ממאה חברים.
אני מזמינה אותך, ג'ף קיני, לחשוב על זה בפעם הבאה שאתה ניגש לכתיבת ספר מעין זה.

"מצחיק, משעשע, נהדר" אם אתה ילד בכיתה ג'.
העובדה שהספר הזה הצחיק מליונים רק רואה עד כמה העולם הזה עצוב. ההומור שנמצא כאן עלוב פתטי ומתחנף. כל כך מתחנף. מנסה כל כך לפגוע בדיוק לנקודה שתגרום לילד קלאסי לצחוק במידה שאנשים קצת יותר אינטילגנטים שקוראים את הספר מרגישים במידה מסוימת כאילו הם נמצאים בקבוצת מוגבלים. אם אתה או את מתכננת לקרוא את הספר הזה מהסיבה הפשוטה שאתה או את חושבים שהוא יצחיק אתכם, ויש בכם טיפת שפיות מסוימת -
אל תעשו את זה לעצמכם.

עצלנית שכמוני החליטה לכתוב בביקורת זאת את הביקורת על כל הסדרה. [מספר הנחמד והאדום הזה עד השישי התכלת]

החלטתי לכתוב את הביקורת בהתאם לספר. אז בבקשה.
מחיאות כפיים סוערות, אנחנו מתחילים:

יומני היקר!
כן, בוקר טוב, אתה יומן. סתם.
היום החלטתי לכתוב ביקורת על הסדרה "יומנו של חנון". משום ששם הספר נורא תואם להגדרה שלי [ חנונית מוזרה שכותבת יומן] החלטתי לכתוב לך כאן מה אהבתי ומה לא בספר.
ראשית,הספר הורג אותי! הוא מצחיק, שנון ומדבר על החיים בקלילות ובזרימה. והשיא זה ראולי! הוא בדרן השנה. מתה עליך, ראולי. הוא לא הפסיק להצחיק אותי.
שתדע יומן יקר, שהספר הזה הוא ביטאון וממש רואים זאת לכל אורך הסדרה. הדמויות שטוחות מאוד ואין הרבה רגשות מסביב.
ועכשיו.. שאני חושבת על זה יש משהו מאוד מאוד מוזר בסדרה הזאת. ילדים גדלים, מתפתחים ומשנים את דעותיהם בשלב מסוים בחיים. אז יומן יקר, אם חשבת ככה אתה טועה!
נכון שאני נתקעתי בשלב החיתולים של הילדות ואני ילדותית ברמה מטורפת (@_@) אבל גרג (גרגורי - חיחיחיחי) שלנו לא גדל בגיל, במראה או בהתנהגות. שישה ספרים זה משהו כמו שנתיים+ ועדיין לגרג היקר אין זיפים, דעות בוגרות, חברה או חשק לחברה, מרד נעורים והתקוטטויות המתאימות לגילו. אם הייתי קוראת בלי לדעת שהוא בחטיבת ביניים הייתי בטוחה שהוא נשאר בכיתה ו' שנה אחרי שנה.
כי אם אתוודה אליך, יומן, לא כיף לקרוא את אותו גרסה של ילד סוף וסוף ללא התפתחות. י(אללה גרג! זמן לויטמין הגדילה שלך!!!!)
ורודריק.. חמוד, מוטרף וחתיך שכזה. הוא דמות אהובה עליי מאוד. אבל בשביל השקט של הנפש הרומנטית שלי... כן, יש דבר כזה! הנפש שרוצה מתנות ושוקולד בדייטים ונישוק רומנטי לאור ירח (לרוב מצוי בבנות :). אבל לא, הם לא נתנו לה שקט. לא היה אפילו טיפת אהבה במשך 6 הספרים האלה ואם לרודריק היה חברה זה היה התגשמות חלום!!!
לפני שאסכם אני חייבת לומר מה הדבר שהכי הכי הכי הכי אהבתי בספר. מוכן יומני? צדקת! ליד כל תמונה בספר (דבר שהוסיף המון צבע ועניין) היה מילים כמו: "דחיף דחוף" / "נפיל" / "צחיק צחוק". אני לא יכלתי עם זה. מתתי על זה. יחי המילים הקטנות (יש לך הגדרה יותר טובה להם? :-/)

העטיפות מהממות. אולי אקנה לך אחד כזה ביומולדת, יומנצ'וק. עד אז תסבול בשקט.
זהו להיום. מצפה שתגיב לי. חחחח אני עדיין חייה בחלום ובתקווה שתהפך ליומן של טום רידל (הארי פוטר לשלטון!!!)

נ.ב: נכנסתי לאתר מדהים שקוראים לו ויקיפדיה באנגלית. הספר הבא נקרא הגלגל השלישי, והוא בצבע חום. על העטיפה רואים את גרג אם חליפה וזר פרחים. אולי המשאלה שלי תתגשם וגרגי יתבגר לנו מעט?

(מקווה שאהבתם ומצפה לתגובות)

אני לא מאמינה שאני כותבת ביקורת על הספר הזה.

הרבה חברות וחברים שלי מבית הספר ואפילו מסימניה שאלו אותי מה דעתי על הספר הזה; אז החלטתי לכתוב ביקורת.

למה לא, בעצם?

נתחיל בחסרונות.
הספר רדוד, שטוח, דבילי, אידיוטי ומציג את בני נוער כאנשים שדבוקים למשחקי המחשב ומתגלחים פעם ביום (אהמ אהמ, אני לא כזאת! הלו, אנשים! אני 100% תולעת ספרים!). רוב הספר מכיל רק קומיקסים וציורים.

אבל...
עם כל הכבוד, אני מתה על הספר. הוא הצחיק אותי כל כך הרבה! ג'ף קיני גרם לי להתפרץ מצחוק כל פעם מחדש!

אז נראה לי ש-3 כוכבים יספיקו. מומלץ לאנשים, אממ, שפשוט אוהבים לצחוק:)

זאת כנראה ביקורת ראשונה ואחרונה על ספרי קומיקס שכאלה. אני מעדיפה ספרים אמיתיים, עם עומק.

מה לומר?
סבבה - ספר מצויין בשביל להעביר צהריים משעממים כשהחברים לא בבית.
אין שום פואנטה, מסר או התקדמות, ואפילו לא סוף.
בתחל'ס, אם התחלת לקרוא אתה לא תפסיק, אבל זה לא אומר שכל כך תהנה...
אין שום עלילה, אבל שיא הכיף להתרפק על המיטה ולקרוא אותו. זורם וכיפי.
לג'ף קיני, הסופר המשועמם - כל הכבוד. יצרת ספר בלי שום עלילה ופואנטה, אבל הוא מצליח לרתק הרבה ילדים, אז כנראה יש לזה סיבה.