מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

אל הספר הזה הגעתי במקרה באיזשהו יריד, אבל לא הייתי קורא אותו אלמלא קראתי את הספר הקודם שלה, בניגוד להוראות היצרן, המשעשע.
הספר הזה חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים) לגמרי. העברית שלו לעילא ולעילא, מה שלא מפליא בכלל משום היותה של אלנתן "בוגרת תואר ראשון בלשון עברית ובלשנות אנגלית" וכיום (אפריל 2022) עורכת כתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" בישראל. אלא שלא התכנסנו לתחרות לשונית עם מאיר שלו או עמוס עוז, או לאגוז קשה כמו חיים באר.
אהרון אלקלעי הצביע לליכוד במקום מגוריו ביפו בניגוד לשכניו. זה לא כזה שוס גדול, אבל סיפורו הוא החלק הקטן בספר. ילדיו הם החלק הגדול, החל בבתו האמצעית, דניאלה (נועה קירל, בסדרה), שאכפת לה מאוד מאוד, אבל ממש מאוד, מעצמה בלבד, עד כדי כך שבניגוד להוראות היצרן, אביה, הלכה והתחתנה עם גבר זר לשכונה, ערבי במוצאו... מוסכניק בעיסוקו והיחיד ששבה את לבה של דניאלה, לב קשה כאבן. בנה הבכור, עומרי, גר ברמאללה ולומד בחוג להכנת מטענים מזיקים. את דניאלה אנחנו פוגשים כשהיא באה לבנות ציפורניה אצל נטלי בונת הציפורניים החדשה בשכונה (עדי חבשוש בסדרה), כשהיא גם מנסה לשדך לה את אחיה הבכור עופר. אין רגע דל בין עמוד לעמוד.
האחות הקטנה (רותם סלע בסדרה), בבת עינו של אהרון, ששבה לגור ביפו במרחק דיווש אופניים מאביה ובמימונו, על סף סיום לימודיה בתואר השני וכעת עוסקת במקצוע נדיר לעת זו, בלוגרית. על כסא המתנה במשרדו של רופא עור היא פוגשת עורך מוסף עיתון נפוץ ומפה לשם הופכת לבעלת טור טיולים בעיתון. אין רגע דל בין עמוד לעמוד.
החלק השלישי בספר עוסק בעופר, האח הגדול והלא יוצלח במשפחה (רן דנקר, בסדרה). עופר לא סיים צבא, דבר מביש בכלל ומביש במיוחד לאהרון אלקלעי הליכודניק. מילא שלא סיים צבא, גם חיים מסודרים לא חי. אנו פוגשים אותו, ככל שאר המשפחה, בסמוך ומיד אחרי מות האב. גם כשלא מתפקדים ולא עובדים, אין רגע דל בסיפור.
בחלק המסכם של הסיפור שוב פוגשים את דניאלה, קוץ אמיתי בתחת. עומרי בנה מתקשה למצוא עצמו בעולם בהיותו יהודי כבן לאם יהודיה ומוסלמי כבן לאב מוסלמי. דניאלה החופשיה בהתנהגותה ובלבושה מהווה אתגר אמיתי בעולם המוסלמי. דמות נוספת מעברה של דניאלה נכנסת ומבקשת לשבש בבלי דעת סדרי עולם בעולם שגם ככה אינו מממש מסודר. עבד, בעלה של דניאלה, כשהוא מגלה מה השתבש, מבקש לשים קץ לכל ורץ ברחוב עם סכין וקורא אללה אכבר...
יופי של סיפור, הבא משום מקום והולך אל סופו המחויך. קראו.

****




הסיפור הוא משפחה. או שאולי גם המשפחה הזאת היא סוג של מיקרוקוסמוס של המדינה המשונה הזאת, עם הקרעים, הבילבול, החיפוש אחר זהות מבודלת בתוך הערב-רב של הזהות הקולקטיבית שנקראת, איכשהו, "ישראלי". איזה קשר קיים בין מישהו שנסע להודו אחרי הצבא, לקח סמים, הפך ללווייתן, ואז איבד את עצמו וחזר בתשובה כדי למצוא את עצמו מחדש, לבין, נאמר, בנו הערבי של בעל מוסך ביפו שהתחתן עם יהודייה שהעמידה לו צאצאים בעלי זהות חצוייה, או בעצם כפולה? לכאורה, כלום, אבל כאן, הם גיסים. ונאלצים לחיות יחד, בתוך משפחה מורכבת ממילא, עם אבא ששונא כמעט את כולם חוץ מבתו סנהדרין, עיתונאית תל אביבית דמיקולו, קלישאה של אשכנזיה שאוהבת את המקיאטו שלה עם כתם סימטרי של חלב שיבולת שועל ומתכחשת בראיונות העבודה שלה לשורשיה הבולגריים-מזרחיים? איך אפשר לחבר? זה לא מתחבר. אבל החיים, וואלה, החיים לא שואלים אותך אם אתה מתחבר או לא. מניחים אותך (מי יותר ומי פחות) בתוך המציאות הזאת, והשכנים שלך ומי שנוסע איתך באוטובוס או יושב איתך בחדרי המתנה של בתי חולים הם שמאלנים וימניים, ערבים ודוסים ועניים ועשירים ומזרחיים וצ'רקסים ומתפללים ואתאיסטים, מניפי דגלים ויורקי על דגלים, שונאים ואוהבים, אדישים וטבעוניים ולהט"בים ומתנשאים, מחוברים ומנותקים, או גם וגם וגם, כולם עם כולם עם כולם, בסלט שהקערה שלו היא ישראל והרוטב הוא פלפל ומלח, שמן זית והרבה הרבה לימון.

ככה זה גם כשאהרון אלקלעי הבולגרי מיפו שהצביע ימין וסובל ערבים רק כשהם מתקנים לו את המכונית, אבל אז בן אחד מתחפף לכאן ובת אחת מתחפפת לשם, והבת האמצעית עושה לו דווקא ומתחתנת עם ערבי ומקצרת את חייו. סולחה רודפת סולחה, ואין ברירה כי חייבים להמשיך לחיות ולהמשיך לריב ולהמשיך ולהמשיך, ככה אנחנו חיים ואלה הקלפים שחולקו לנו ואיתם נסתדר, לטוב ולרע.

אני יודע כי על הדרך גם המשפחה שלי יצאה כזאת, עם אמא ניצולת שואה ואבא עם כיפה סרוגה שגדל במשפחה חרדית ליברלית, אח אחד מתנחל מבת עין שאחת הבנות שלו התחתנה עם אישה ושתיהן מגדלות ילד משותף מחבר הומו, אחות אחת חרדית מבית שמש ועשרות צאצאים ונכדים, אחות נוספת מתנחלת שבעלה מצביע מרצ, ואני שלא יודע בכלל מה אני ומי אני, לבי נוהה וסולד אחרי ההוא ואחרי ההוא, לא ישן בלילות לנוכח השסע הנורא שנבעה כאן בתוכנו, ורק רוצה שכולם יידעו לחיות ביחד, לטוב ולרע.

****

#
לפני שנים קראתי את הביקורת של אור קרן על ספרה הראשון של אלנתן "בניגוד להוראות היצרן", שגרם לי לרצות לקרוא אותו. לא יצא לי להיתקל בו עד כה, לצערי. ביום הבחירות סטימצקי עשתה מבצע, 4 ספרים ב 60 ש"ח, הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהבחירות האלה, ומצאתי שם את הספר הזה, שהביקורת של עומר ציוני שיכנעה אותי לקרוא.

בכתיבה מדוייקת ולא מתאמצת, שהקורא(ת) בעלת הדעות הקדומות אינה מייחסת בדרך כלל לסופרי מקור, ברמת השנינות וההומור שאינם מובנות מאליהן בספרות הזו, קראתי ספר מהנה וחכם. יש בו "הבולגרים של יפו", אבל לא בדיוק. דרמ(ות) משפחתי(ו)ת, אבל לא בדיוק. ארצ'י בנקר, בערך אבל לא בדיוק. אידישע טאטע בתחפושת של שריף. גלריה של טיפוסים שעיצובם הוא מלאכת מחשבת, שגורמת לי ליחל ליותר סופרים היודעים לעשות את זה. "חיים בצוותא" בעיר מעורבת, בהפוך על הפוך.

יש בו תיאור יפה ומדוייק, ככל שאני יכולה לשפוט, של יפו ודימוייה. ליפו שני מופעים: האחד של מקום עלוב ועני, דייריו עניים והרחובות הצרים מלאי אשפה, החומוסיות אותנטיות, החנייה על אחריותך. המופע השני הוא של אנשים שיש להם (כסף, סטייל) שחיפשו ומצאו חורבה מתמוטטת, שיפצו אותה "בטוב טעם" ולא שכחו המון מצלמות אבטחה, ומתגוררים בה בלי מודעות להיותם "אצבע בעין", עם ילדיהם הממותגים, מכוניותיהם זוללות המקום והחשמל, לבושים בגדי יוגה מכותנה אורגנית, נעליים שטוחות אך אופנתיות. מעלים את ערך הנדל"ן וגם את רמת הכעס והטינה.

הסיפור נכתב דרך נקודות מבטם השונות של שלושת ילדיו של אהרון אלקעי, שעוד לפני שהפך בר-מינן "קלקל את השם של הבולגרים כאנשים נחמדים" כדברי אחת הדמויות. הכתיבה נהדרת. שפה עכשווית לא מתייפייפת, יפהפייה. אין בו תו אחד מזוייף, אין בו שום מניפולציה, גם כשהוא כמעט מועֵד למלודרמה (אל דאגה. הוא לא) ואלנתן נמנעת בכישרון מהצהרות גדולות שמתבקשות, כביכול, מהנושאים המועלים בו.

והשורה התחתונה? ספר רציני למרות שנינותו, הוא בדוי אך אומר דברי אמת. הוא כל כך מדוייק, שסטייה של שבריר מעלה היתה הופכת אותו לבנאלי ועלוב. ללקק את האצבעות.

העיקר: נהניתי הנאה מרובה מן הספר.
ללא סיפור העלילה אנסה בתמצות לסכם את תחושי לאורך קריאתו:
הנאתי נבעה בשל כמה סיבות: עלילה מעניינת ושוטפת, בנייה של דמויות - יהודים וערבים, גברים ונשים, שלכל אחד חיים מורכבים ומרתקים, והעיקר - השפה העשירה, הדימויים, שילוב ביטויים מוכרים שלא בהקשר המקובל, הומור, וכתיבה מרמזת ומאתגרת.